אל מול הגישה התקיפה של ארה"ב, באירופה ארגוני האחים המוסלמים דווקא משגשגים, והתגובה רפה למדי
ב־24 בנובמבר 2025 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על צו נשיאותי לפתיחת הליך רשמי להגדרת חלקים מסוימים של תנועת האחים המוסלמים כ"ארגוני טרור זרים" ו"כגורמי טרור עולמיים מיוחדים". הצו מורה למזכירי המדינה והאוצר לבחון את פעילותם של סניפי האחים המוסלמים במדינות כגון מצרים, ירדן ולבנון, ולנקוט צעדים מכוח חוקי הלוחמה בטרור של ארצות הברית לשם שלילת יכולותיהם ומשאביהם – מהלך שהצו קושר במפורש לסדרי העדיפויות של הביטחון הלאומי בעקבות פלישת חמאס לישראל ב־7 באוקטובר 2023 והשלכותיה ברחבי המערב. כמו כן, הצו קובע לוח זמנים מואץ להגשת המלצות ביחס לחלק מהסניפים.
הצו הנשיאותי של טראמפ משקף את המאמץ האמריקני הרציני ביותר זה עשרות שנים להתמודד עם הארגון הפוליטי־מוסלמי הזה שבמשך שנים נתפס בוושינגטון כעניין של מחלוקת פוליטית ולא כאיום ביטחוני קטלני.
מעבר לאוקיינוס האטלנטי, לעומת זאת, התגובה לזרם אידאולוגי הזה שונה בתכלית. באיחוד האירופי וברבות מבירותיו המרכזיות, האסלאם הפוליטי – שלעיתים קרובות מגולם בארגונים המקושרים לאחים המוסלמים – נותר חלק מגישה רחבה של "דיאלוג עם אסלאמיסטים". האם היינו מעלים על הדעת "דיאלוג עם בולשביקים" או "דיאלוג עם הרייך השלישי"? מוסלמים קיצונים זוכים ליחס של קול לגיטימי בתוך החברה האזרחית והשיח הפוליטי. קובעי מדיניות אירופיים מעדיפים להתחמק מהגדרות מחמירות, ובמקום זאת בוחרים בשיתוף פעולה עם רשתות מוסלמיות קיצוניות כשותפות בחברה "רב־תרבותית". הניגוד בין מדיניות העימות וושינגטון לבין מדיניות השותפות של בריסל משקף פער אסטרטגי עמוק באופן שבו תופס המערב את האסלאם הפוליטי.
ארצות הברית תחת ממשל טראמפ אינה רואה באחים המוסלמים שותף לרפורמה פוליטית, אלא איום על הביטחון הלאומי. הצו הנשיאותי מנובמבר 2025 מדגיש את קשרי האחים המוסלמים לפעילות טרור, לרבות תמיכה בחמאס ובארגוני טרור נוספים. הוראתו של טראמפ מנחה את הממשל לאסוף ראיות שיאפשרו הגדרות שיהפכו את הסיוע החומרי לארגונים האלה לעבירה על החוק ויצמצמו את פעילותן הבינלאומית של שלוחות הארגון.
צעדי הנשיא באים בעקבות שנים של ויכוח בתוך הממשל האמריקני ובקונגרס בשאלה האם האחים המוסלמים ראויים להגדרה כארגון טרור. לאורך השנים ממשלים אמריקניים הבחינו בין קבוצות ג'יהאדיסטיות אלימות – כגון אל־קאעידה ודאעש – לבין תנועות אסלאמיסטיות פוליטיות שהשתתפו בבחירות או בפעילות אזרחית כמו האחים המוסלמים. אולם שילוב האלימות האסלאמיסטית הגלובלית עם רשת שלוחות האחים המוסלמים שינה את התפיסה האמריקאית לכיוון של עימות. במקביל, יוזמות חדשות בקונגרס הנוכחי החזירו שוב על השולחן את האפשרות לעגן את ההגדרה המדוברת דרך החוק.
לעומת זאת, האיחוד האירופי נקט גישה זהירה בהרבה, ולעיתים אף סלחנית, כזו שמעדיפה להתייחס למוסלמים הקיצונים כאל בוחרים פוטנציאליים. בריסל ובירות המדינות החברות באיחוד שיתפו פעולה עם רשתות המקושרות לאחים המוסלמים באמצעות מימון, הכללה בהתייעצויות של החברה האזרחית ושילובן ביוזמות מדיניות רב־תרבותיות. דוגמא לכך היא "פורום ארגוני הנוער והסטודנטים המוסלמיים באירופה", ארגון גג כלל אירופי הפעיל בזירות הפוליטיות של האיחוד האירופי אף שבדוחו"ת שונים הואשם בקשרים לאחים המוסלמים, האשמות שהוא מכחיש.
המעורבות הפוליטית של ארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים באירופה חורגת מארגוני סטודנטים. "פדרציית הארגונים האסלאמיים באירופה", שנוסדה בשנת 1989 ומרכזה בבריסל, משמשת כארגון־גג לעשרות קבוצות מסולמיות ונחשבת בן־שיח מוכר מול מוסדות אירופיים. אף שהיא מציגה עצמה כמייצגת אינטרסים של "המיינסטרים" המוסלמי, מחקר אקדמי בנושא הראה את קשריהם של המייסדים עם האחים המוסלמים ועם אידאולוגיה אסלאמיסטית בינלאומית.
מדיניות ה"דיאלוג" האירופית נובעת מהאמונה הרווחת ששילוב קולות "מגוונים" במסגרות חברתיות ופוליטיות מפחית הקצנה. מבקריה טוענים, לעומת זאת, כי שיתוף פעולה עם קבוצות בעלות זיקה אידאולוגית לאסלאמיזם בינלאומי מנרמל זרמים פוליטיים הדוחים ערכים ליברליים אירופיים ומטשטש את גבולות הקיצוניות. בפועל, גישה זו אפשרה לארגונים אסלאמיסטיים להשתרש ברשתות תרבותיות ומוסדיות – מפורומים של תנועות נוער ועד תהליכי ייעוץ למדיניות ציבורית.
בבלגיה, ובייחוד בבריסל, מושב האיחוד האירופי, הדינמיקה זו בולטת במיוחד. מחקרים שהוצגו בפרלמנט האירופי חשפו זרמי מימון ניכרים מתוכניות של האיחוד לארגונים המקושרים לרשתות האחים המוסלמים, ועוררו דאגה בקרב חלק מהמחוקקים באשר לשימוש הראוי בכספי משלמי המיסים. קבוצות אלו לא רק קיבלו מימון ציבורי, אלא גם הוזמנו לדיוני מדיניות ולתפקידי ייעוץ בחברה האזרחית – מצב שתחת הדוקטרינה של טראמפ היה בלתי נתפס.
צרפת היא מיקרוקוסמוס של הדילמה הרווחת בכלל מדינות האיחוד. דו"ח שהופק לבקשת הממשלה בשנת 2025 טען כי רשתות האחים המוסלמים הרחיבו בשקט את השפעתן באמצעות בתי ספר, מסגדים וארגונים לא־ממשלתיים מקומיים, תוך הסתרת יעדיהן האידאולוגיים מאחורי מעטה של אינטגרציה ושירותים חברתיים. הדו"ח הוביל את נשיא צרפת, עמנואל מקרון, לכנס שרים בכירים כדי לדון בדרכי תגובה למה שתואר כ"אתגר ארוך טווח לערכים החילוניים של הרפובליקה". ואולם הצהרה נחושה זו נתקלה בהתנגדות של פעילי זכויות אזרח ואקדמאים, שהטילו ספק בראיות והזהירו מפני "יצירת סטיגמה" על קהילות מוסלמיות. מבקרים אחרים טענו כי תיוג של מעורבות אזרחית כ"חדירה אסלאמיסטית" עלול להרחיק קולות מתונים וללבות מתיחות פנימית בחברה.
המתח בין שיקולי ביטחון ל"הכללה" פוליטית משקף את מאבקה הרחב של אירופה עם האסלאם הפוליטי.
גם גרמניה משקפת את המורכבות של הגישה האירופית. "הקהילה האסלאמית של גרמניה", הקשורה לפדרציית הארגונים האסלאמיים באירופה, הוכרה בידי שירותי הביטחון הפנימיים כארגון מרכזי של תומכי האחים המוסלמים במדינה. אף על פי כן, במסגרת הפלורליזם המקובל בגרמניה היא ממשיכה לפעול בריש גלי ומראה איך מוסדות אירופיים יכולים לסבול רשתות אסלאמיסטיות בלתי סובלניות בתוך החברה האזרחית באמתלה של שמירה על ערכי חופש ההתאגדות והביטוי.
בשבדיה, התגובות לדו"ח הצרפתי על השפעת האחים המוסלמים הראו כיצד הפוליטיקה הפנימית והמדיניות האירופית הרחבה כלפי האסלאמיזם קשורות זה לזה. שר התעסוקה והאינטגרציה, מאטס פרסון, כינס "קבוצת מומחים" לבחינת השפעת הקיצוניות המוסלמית אך נתקל בביקורת חריפה מצד מנהיגים סוציאל־דמוקרטיים שדחו את ההאשמות כלפי האחים המוסלמים באמתלה שהן "מונעות משיקולים פוליטיים". זהו ביטוי למחלוקת העמוקה בשאלה כיצד יש לנהוג באסלאם הפוליטי.
ברחבי אירופה הקימו ארגונים מוסלמיים קיצוניים רשתות חזקות של תנועות נוער ומוסדות חינוך. הדו"חות מלמדים על ארגוני גג – שחלקם מקושרים לאחים המוסלמים – המפעילים בתי ספר, תוכניות נוער ומרכזים תרבותיים. בצרפת לבדה נמצאו מאות רשתות כאלה, ובהן מסגדים ומוסדות חינוך, הקשורות לאידאולוגיית האחים המוסלמים, עובדה החושפת את עומק התבססות התנועה בחברה.
נוכחות האחים המוסלמים בתוך מוסדות אזרחיים איננה מקרית. אנליסטים מציינים כי זוהי מדיניות נפוצה של קבוצות־בת של התנועה:
"בשביל לצבור כוח הארגונים הקיצוניים משתמשים בטקטיקה של חדירה סמויה למפלגות מתונות ומצליחות. בתוך מפלגות אלו הם שומרים על ארגון נפרד ובד בד מכחישים את קיומו של 'ארגון תוך ארגון'."
הלכה למעשה, השיטה הזו, המכונה "אנטריזם" (entryism, מלשון "כניסה"), מאפשר לאסלאמיסטים לצבור השפעה בתוך מוסדות רשמיים, לעצב את השיח הציבורי, ולנרמל חשיבה מוסלמית קיצונית לאורך עשורים. בסופו של דבר, המערב הוא שנטמע באסלאם – ולא להפך.
במקום להתעמת ישירות עם ערכים ליברליים־דמוקרטיים, שחקנים "אנטריסטיים" כאלה מקדמים "פרשנויות מחודשות" הנוטות לטשטש את הגבול בין חופש דת לאסלאם פוליטי. המבקרים טוענים כי למעורבות רשתות האחים המוסלמים באירופה השלכות רחוקות יותר מהפוליטיקה הפנימית. כאשר מוסדות אזרחיים מתערבבים עם תנועות התומכות בארגונים כגון חמאס – הזרוע הפלסטינית של האחים המוסלמים – העמדה המאוחדת של המערב נגד אידאולוגיות קיצוניות נפגעת. פילוג זה בולט במיוחד בדיונים על ישראל, שבהם היסוס אירופי ועמדות עמומות כלפי האסלאם הפוליטי – בלוויית מסיתים ממומנים היטב – ליבו תסיסה אנטי־ישראלית והקצנה בקרב צעירים מוסלמים בערים אירופיות.
ברחבי היבשת, ערים כגון פריז, ברלין ובריסל הפכו לנקודות המוקד של המחלוקת. בפריז הצביע דו"ח רשמי על חדירת מוסדות המזוהים עם האחים המוסלמים למערכות החינוך והדת, והעלה חשש מקיומן של מסגרות חברתיות מקבילות. בגרמניה רשת המסגדים והארגונים של "הקהילה המוסלמית של גרמניה" היא דוגמא ליכולתה של השפעה אסלאמיסטית יכולה לפעול בנוחות בתוך מסגרות דמוקרטיות מערביות מבלי לעורר תגובה מדינתית נחרצת. בבריסל, חרף פיקוח פרלמנטרי, המימון של האיחוד האירופי לארגונים לא־ממשלתיים הקשורים לאחים המוסלמים נמשך.
כל זאת מנוגד לדוקטרינה של ממשל טראמפ, לפיה קשרים אידאולוגיים וארגוניים עם האסלאם הפוליטי אינם רכיב של פלורליזם אזרחי אלא איום ביטחוני. רבים מהמוסלמים במערב, כמובן, מבקשים פשוט הזדמנות לחיים טובים יותר – אך הם אינם אלה המניעים את "רכבת" הקיצוניות המוסלמית. האג'נדה של האסלאם עצמו היא הפצת מתנתו של אללה – האסלאם (דאר אל־אסלאם, "בית האסלאם") – לשאר העולם (דאר אל־חרב, "בית המלחמה", אלה שטרם נכנעו לאסלאם), בין אם באמצעות חדירה ובין אם בכוח. בסופו של דבר – כאשר כל בני האדם בעולם ייכנעו לאסלאם, ברצון או בכפייה – ישרור "השלום". אז, כך נטען, ייהנה העולם מ"דת השלום".
באמצעות פתיחת הליך ההכרזה על סניפי האחים המוסלמים כארגוני טרור, טראמפ מעצב מחדש את השיח האסטרטגי – ומעדיף ביטחון לאומי ולוחמה בטרור על פני אשליית ה"הכלה" וה"דיאלוג".
הפער בין אירופה לארצות הברית חושף פילוג פילוסופי עמוק יותר בהבנת האסלאם הפוליטי במערב. המסגרת האירופית מדגישה אינטגרציה, רב־תרבותיות ומעורבות, לעיתים על חשבון התמודדות עם זרמים אידאולוגיים קיצוניים העומדים בבסיס התופעה. בכך היא מניחה שניתן למתן את האסלאם הפוליטי באמצעות השתתפות ודיאלוג בתוך מוסדות דמוקרטיים קיימים. לעומתה, גישת טראמפ מניחה כי זרמים אידאולוגיים מסוימים אינם בני־יישוב עם ערכים ליברליים־דמוקרטיים כאשר הם תומכים או מאפשרים אלימות קיצונית, ערעור יציבות או מטרות אנטי־מערביות. הדחיפה להכריז על סניפי האחים המוסלמים כארגוני טרור נובעת מהיגיון זה, ושואפת לשבש רשתות ארגונים המעודדות הקצנה ופוגעות באינטרסים ביטחוניים.
העולם המערבי צועד אפוא בשני נתיבים מנוגדים. בנתיב האחד, ארצות הברית של ממשל טראמפ נעה לעבר בהירות ועימות, נכונה להגדיר אויבים אידאולוגיים ולהרחיקם מהמרחב הפוליטי. בנתיב השני, אירופה ממשיכה במדיניות של מעורבות, הכלה והכנעה, תוך איזון מסוכן בין שאיפה לשילוב אזרחי לבין סכנה אידאולוגית. פילוג זה אינו אלא מכשול ללוחמה בטרור ומעמיד בסכנה את המערב כולו.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו בעברית.
