ההסכם בעזה, המראות מסוריה וההססנות כלפי איראן הם תוצאה של מדיניות אמריקאית כושלת במזרח התיכון
מדיניות החוץ של טראמפ בנויה סביב הרעיון של ״אמריקה תחילה״, שקובע בתמצית כי ארצות הברית תפעל לקידום האינטרסים שלה ללא התחשבות בגורמים אחרים שבאופן מסורתי כבלו אותה. טראמפ אכן פועל על פי ההגיון הזה באופן עקבי ומביא אותו לקיצוניות עד שלעיתים נראה אפילו שמדובר ב״אמריקה לבדה״: הוא מערער את ברית נאט״ו, מאיים על בעלות ברית, מפעיל לחצים על מדינות חסות ודוחף בכל הכוח את האינטרס האמריקני כפי שהוא מבין אותו ויהיה המחיר אשר יהיה – באוקראינה, בגרינלנד, במזרח ובמרכז אמריקה.
טראמפ לא סופר איש ולא מתחשב באף אחד בדרך להחזיר את אמריקה לגדולתה. כל זה נכון ואף מבורך, עד שזה מגיע למזרח התיכון. כאן, הממשל האמריקני זונח את הבדידות המזהרת שלו וקורס חזרה לתלות בלתי מובנת במערך הבריתות האזורי שבניגוד לכל הגיון בריא מערב את הממשל האמריקני בכל סבך האינטרסים המקומיים של המעצמות האזוריות.
מנגנון סיום המלחמה בעזה הוא דוגמה מצוינת לכך. משום מה בסכסוך המקומי והזניח הזה אמריקה לא הולכת לבד. ממשל טראמפ מתעקש לערב את כל מדינות האזור בפתרון הבעיה העזתית, מכניס נציגים של כלל המדינות למועצת השלום העתידית, ומבטיח בכך את הנצחת הסכסוך. במקום להפוך את רצועת עזה לאירוע בטחוני מקומי ישראלי, המחייב פתרון יעיל ומהיר (הגירה לצד שליטה בטחונית ישראלית) הוא ממשיך ואף מחריף את הסוגיה והופך אותה לפרשייה אזורית שתעיב על היחסים המדיניים של כלל מדינות האזור בעתיד. הטיפול באיומים בטחוניים טקטיים על יישובי ישראל יכלול מעתה התנגשות עם האינטרס הטורקי, האמירתי, הקטארי והמצרי – לא רק בדמות רגישות לפגיעה במתקנים ומבנים שהוקמו על ידם אלא בדמות חיכוך יום יומי עם כוחות ונציגים שלהן בשטח. זה ״בינאום הסכסוך״ על סטרואידים.
המתקפה המתוכננת באיראן היא דוגמא נוספת. כוונותיו של הממשל לתקוף את איראן ולהפיל את שלטון האייתולות נתקלות בהתנגדות קולנית של כלל מדינות האזור. טורקיה לא רוצה את זה, קטאר מתנגדת, האמירתים חוששים וסעודיה אף תסגור את השמיים לתנועת מטוסי ארה״ב. לכל אחת מהמדינות הללו יש אינטרסים אזוריים ספציפיים, והן כובלות את האינטרס האמריקני. למעשה התובנה הפשוטה היא שהמצב הנוכחי טוב מאוד לכולן שם – שכן המדינות הסוניות ה״מתונות״ הן המרוויחות הגדולות ביותר מהאיום האיראני, שהוא המנוף המרכזי שלהן בקידום האינטרסים האזוריים שלהם. הסיבה היחידה שהן חשובות כל כך לארה״ב היא שהן משקולת נגד לאיום האיראני וספקיות נפט חלופיות. עם המשטר האיראני נופל ועובר לידיים פרו מערביות, תהיה להן תחרות קשה ומעמדן כמשקולת נגד יתפוגג בין לילה.
כך או כך, משקולת הנגד הזאת הפכה בימים האחרונים למשקולת על מדיניות החוץ של טראמפ. ״בעלות הברית״ הנאמנות הללו פועלות נגד האינטרס האמריקני באזור.
אבל כאן משום מה אין ״אמריקה תחילה״. אין הפעלת לחצים, אין מכסים ואיומים. טראמפ הכסאחיסט שמאיים על חברות נאט״ו, מטיל מכסים על קנדה והולך על כל הקופה מול האיחוד האירופי, שותק כמו דג. למדינות הסוניות יש מעמד משונה בממשל הנוכחי והוא מתחשב בצורה יוצאת דופן באינטרסים האזוריים שלהן. אולי הן נתפסות כבעלות חיוניות היסטורית שאבדה לאירופה הפרוגרסיבית המנוונת, אולי זה הכסף שמדבר או שמדובר בתפיסה שרוכשת כבוד ל״מנהיג חזק״ מקומי. כל ההסברים טובים, אבל התוצאה פשוט רעה.
בכלל, נדמה שמדיניות החוץ האמריקנית נפלה בעשורים האחרונים למלכודת מוזרה, כאשר הממשלים הרפובליקנים והדמוקרטים מחליפים בתורנות את מערך הבריתות האזורי בין הציר הסוני לציר השיעי. ממשלי אובמה וביידן התמקדו בפייסנות מול איראן בניסיון להפוך אותה למדינת המפתח האזורית; וממשלי טראמפ בוחרים בצד השני עם סעודיה, המפרציות וטורקיה. מי היה מאמין באוקטובר 680 לספירה שקרב כרבלא (הקרב שהנציח את הפלגים השונים באסלאם) יהפוך לסוגיית מפתח במדיניות החוץ האמריקנית?
ברמה הגלובלית אפשר להבין את מדיניותו של טראמפ. העיניים על סין והכל נגזר משם. לכן גרינלנד כל כך חשובה, לכן המאמץ במרכז אמריקה וונצואלה, הניסיונות לסיים את המלחמה ברוסיה ומכאן חשיבות הפלתו של המשטר האיראני. הכל ברור. במאמץ לייצר סדר אזורי חדש במזרח התיכון טבעי להזדקק לשותפות מקומיות, אבל במהלך הזה הממשל חצה את הקו הדק שמפריד בין גיוס בעלות ברית לבין פעולה בשירות האינטרסים שלהם.
ההתרחשויות האחרונות בסוריה מבליטות זאת היטב. ג׳ולאני שכבש את המדינה בחסות המלחמה של ישראל בחיזבאללה ואיראן, מחוזר באופן אובססיבי על ידי הממשל בניסיון לרתום אותו למערכת האזורית החדשה, אך בשעת מבחן המינוף האמריקני עליו מתברר כחלש ביותר. בימים האחרונים כוחותיו של ג׳ולאני כובשים מחדש שטחים כורדיים במזרח המדינה, שהיו עד לא מזמן בשליטת כוחות בחסות אמריקנית. הציוצים של הסנטור לינדזי גרהם, שהפך בשבועות האחרונים לדוברו של טראמפ לענייני המזרח התיכון, ממחישים זאת היטב: "אני מודאג יותר ויותר מכך שהממשלה הסורית החדשה משתפת פעולה עם טורקיה כדי להשתמש בכוח צבאי נגד הכורדים הסורים, שהם בעלי בריתנו החזקים ביותר בתבוסה המתמשכת של דאעש בסוריה״. כך צייץ גרהם, בזמן שטורי משוריינים של ג׳ולאני דוהרים להגשים את החזון והאינטרס הטורקי באזור. מסתבר שתצלומים עם חליפות לא משפיעים על הח׳ליפות. אם זו הייתה קנדה כבר מזמן היינו רואים מכסים וסנקציות.
סתירה משונה נוספת נוגעת לאחים המוסלמים. טראמפ הוא הנשיא האמריקני הראשון שנוקט מדיניות ברורה ונחרצת נגד התארגנויות של האחים המוסלמים, בינתיים בלבנון, מצריים וירדן, אבל במקביל הוא מחזק את הברית עם מדינות שההנהגה הרשמית שלהן מקושרות עמוקות עם האחים המוסלמים כמו טורקיה וקטאר. אז יחרימו חשבונות בנק של הסניף הלבנוני של התנועה אבל במקביל ימכרו מטוסי F35לסניף הטורקי שלה.
טראמפ הוכיח בעבר שהוא מסוגל להיות מנהיג פרגמטי, גמיש ומפוכח. ללמוד מטעויות ולשנות מדיניות תוך כדי תנועה. כשטורקיה לא סופרת אותו, כשהקטארים משתפנים והסעודים עושים שרירים, נראה שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.
