פרק חדש של "ללא גבולות" מנתח את גורמי המשבר באיראן ואת הדרכים של האייתוללות להיחלץ ממנו
נשיא ארה"ב קרא השבוע למפגינים באיראן להשתלט על מוסדות השלטון והבטיח ש"העזרה בדרך". כיצד ניתן ליישב את תמיכתו הגלויה של טראמפ בהפלת המשטר באיראן עם עמדתו הבדלנית ארוכת השנים? האם טראמפ יצליח באיראן יותר מאשר בוש בעיראק ואובמה בלוב?
להפלת משטרים יש היסטוריה ארוכה במדיניות החוץ האמריקאית. במהלך המלחמה הקרה וושינגטון תמכה בהפיכות להפלת ממשלות שנתפסו כמזוהות עם הגוש הסובייטי, ובהן איראן ב-1953 וגואטמלה ב-1954. לאחר המלחמה הקרה הרציונל המוצהר הוסט לאכיפת נורמות בינלאומיות ולקידום דמוקרטיה, וההתערבויות האמריקאיות קיבלו אופי פומבי יותר, עם הפעלת כוח צבאי ישיר בעיראק ב-2003 ובלוב ב-2011. אך לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק להפלת סדאם חוסיין, הביטוי "הפלת משטר" הפך לביטוי גנאי, מילת קוד ליוהרה אסטרטגית, מודיעין כושל והתעלמות מן הקושי להפוך חברה פוסט-דיקטטורית למדינה בת קיימא. מלחמת עיראק ריסקה את אמינות ארה״ב כי חשפה את מגבלות הכוח האמריקאי ואת המחיר האנושי, הפיננסי והגיאופוליטי האדיר של נשיאה באחריות לתוצאות פוליטיות שאי אפשר לחזות או לשלוט בהן. העימות עלה לארצות הברית סכום שהוערך בכ-3 טריליון דולר ובחייהם של למעלה מ-4,400 חיילים וחיילות אמריקאים. לקחים אלה עיצבו את המדיניות שבאה לאחר מכן. ברק אובמה נקט זהירות רבה יותר בהקצאת המשאבים האמריקאיים בהתערבות בלוב והגביל את מעורבותה של ארה״ב בעיקר לכוח אווירי ולתמיכה בבעלות בריתה בנאט״ו. אך גם ההתערבות המרוסנת הזו הסתיימה בקריסת סמכות המדינה ובמעגל של כאוס שנמשך עד היום.
עלייתו הפוליטית של דונלד טראמפ נבעה במידה רבה מהתנגדותו למלחמות לשינוי משטר. הקמפיינים שלו ב-2016 וב-2024 פנו לבוחרים שמאסו בהסתבכויות בזירה הבינלאומית. האם טראמפ יכול להביא לשינוי משטר באיראן ללא מעורבות אמריקאית מתמשכת? וכיצד שיקול זה ישפיע על תוצאות המשבר הנוכחי?
גל המחאות האחרון באיראן שונה מאוד מהמחאות בעבר. המחאות הקודמות עסקו בעיקר בחירות. לדוגמה, הדרישה המרכזית של המפגינים ב-2009 הייתה לבחירות הוגנות. המחאות של 2022 שפרצו בעקבות מותה של צעירה שנעצרה ע"י משטרת המוסר, עסקו בחירות אישית וחברתית. המחאה הנוכחית עוסקת בהישרדות ובצרכים כלכליים בסיסיים. זו הסיבה שההפגנות והשביתות התפשטו במהירות כה רבה ופשטו לכל 31 מחוזות איראן. הנושא המרכזי כאן הוא האינפלציה. מדד המחירים הרשמי הצביע באוקטובר על כי האינפלציה השנתית באיראן עומדת על 48%, אך עדויות אנקדוטליות מצביעות על כך שלאחרונה מחירי מוצרי מזון בסיסיים כמו שמן בישול, עלו בקצב גבוה בהרבה. הזינוק באינפלציה הוא לכאורה תוצאה של שתי התפתחויות: האחת – קריסת הריאל, המטבע של איראן. השנייה – החלטה שהתקבלה לאחרונה ע"י ממשלת איראן לבטל את שער החליפין המסובסד עבור רוב מוצרי היסוד. תיאורטית, ביטול שער החליפין המסובסד אמור לצמצם את הביקוש ליבוא ולתמוך בריאל. העובדה שההפך הוא שקרה מרמזת על החמרה גם במאזן הפיסקלי וגם במאזן החיצוני. הנתונים הכלכליים על איראן הם מועטים, אך נתוני הייצוא חושפים כי ייצוא הנפט מאיראן צנח בחדות בחודשיים האחרונים, ככל הנראה בגלל ירידה ברכישות מצד סין והידוק הסנקציות. בנוסף לכך, המחסור ביתרות המט״ח הזמינות מקשה מאוד על ממשלת איראן לקזז את הירידה בהכנסות מייצוא, והמשמעות היא שמצבה הכלכלי של איראן צפוי להחמיר עוד יותר., ככל שהמציאות הכלכלית של אזרחים איראנים מן השורה תהפוך נואשת יותר, כך המחאות יחריפו.
לדעתי, המשבר הכלכלי המחריף של איראן הגיע לנקודת מפנה. השאלה היחידה שנותרה היא מהי נקודת הסיום הפוליטית. אני רואה ארבעה תרחישים סבירים: 1. המחאה הופכת לאלימה יותר וארה״ב מתערבת להפלת המשטר. 2. ממשלת איראן מוותרת על תוכנית הגרעין שלה בתמורה להסרת הסנקציות האמריקאיות. 3. המשטר שורד בקושי, לאחר שסין מסכימה להגביר את תמיכתה. 4. המשטר מייצא את המשבר באמצעות תקיפה מקדימה בישראל כדי לאחד את הציבור סביב הדגל. בדירוג העדפותיהם של שליטי הדת באיראן, התרחיש השלישי עדיף בבירור על פני שאר התרחישים. הוא מבטיח את הישרדות המשטר ללא כניעה אידיאולוגית או מלחמה. ניתן להניח בבטחה שהמשטר האיראני זקוק יותר מאי פעם לסין, התומכת הגדולה ביותר שלו, והוא יעשה כמעט הכול כדי לשכנע את בייג׳ינג להעמיק את מעורבותה במדינה.
אבל איך סין רואה את איראן בעת הזו? האם סין תיחלץ לעזרתה של איראן בשעתה הקשה? לאיראן יש סיבות טובות לקוות כך. איראן היא צומת קריטי ביוזמת ״החגורה והדרך״ של סין, ומשמשת גשר יבשתי חיוני למזרח התיכון, אירופה ואפריקה. לאיראן תפקיד מרכזי במאמציה של סין לגוון את נתיבי הסחר והביטחון האנרגטי שלה ולהקים מסדרונות חלופיים לצווארי בקבוק ימיים. מנקודת מבט אסטרטגית סינית, איראן חשובה בהרבה מוונצואלה. בנוסף לכך, ממש לאחרונה נחנך מסדרון רכבות חדש המחבר את סין לאיראן. קו הרכבת, שאורכו למעלה מ-10,000 קילומטרים, לא רק יקצר את זמני האספקה אלא גם יגן על יצוא הנפט האיראני לסין מהסנקציות האמריקאיות. אם אני צודק בכך שהמשבר של איראן הוא בעיקרו משבר כלכלי, אז סין יכולה להציל את המשטר באמצעות הזרמת כסף לפתרון בעיה. היא אף יכולה לכנות זאת סיוע הומניטרי כדי להקל על מצוקתם של אזרחים איראנים מן השורה. סין לא תצטרך לשלוח אף חייל, טנק או אפילו אונייה לשם כך. לפי ההיגיון הזה, נראה שהתועלת לסין מתמיכה במשטר האיראני עולה על העלות, לפחות בטווח הקצר.
אך אם אני יכול להגיע למסקנה הזו, ודאי שגם טראמפ ונתניהו יכולים. לארה״ב ולישראל – מטעמים שונים – סיבות טובות שלא לאפשר לסין ולאיראן להעמיק את הקשרים ביניהן עוד יותר, ולתחושתי הן ינסו להתערב באיראן לפני שהסיוע הסיני יגיע. ברגע שסין תיכנס עם הכסף, המשבר הכלכלי של איראן יירגע במהירות והמחאות ידעכו, דבר שיערער את הטיעון המוסרי להתערבות צבאית אמריקאית. אינני יודע מי יפעל מהר יותר, אבל ברור לי שהמירוץ אכן מתנהל, והרבה מאוד מונח על הכף. כפי שטענתי בשבוע שעבר, חטיפתו של מדורו בידי ארה״ב האיצה משמעותית את היריבות התחרותית בין ארה״ב לסין. איראן תהיה המבחן הראשון לנחישותן של שתי המעצמות, והמחיר גבוה יותר מאי פעם.
