הקרע בין ארה"ב להודו לא יתאחה בקלות

אחת ההפתעות הגדולות בזירה הבינלאומית בשנה האחרונה היא ההידרדרות המהירה ביחסים בין שתי הדמוקרטיות הגדולות בעולם – הודו וארה"ב; ובמקביל, פריחת היחסים של אמריקה עם האויבת הגדולה של הודו – פקיסטן. אם העולם ציפה למלחמת חורמה אמריקנית נגד סין שבה הודו תהיה בעלת הברית החזקה ביותר בציר האנטי סיני של האמריקנים באסיה, התוצאה בפועל היתה הפוכה: רפיון מסוים כלפי סין, ואיבה הדדית בין שתי הדמוקרטיות שהחזירה את היחסים ביניהן עשרים שנים לאחור.

כאשר טראמפ הביס את קאמלה האריס בבחירות לנשיאות ארה"ב, הודו לא ניסתה להסתיר את שמחתה. מודי צייץ ברכה לבבית עם תמונה של חיבוק עבר בין שני המנהיגים. השורשים ההודיים של האריס לא עניינו את ממשלת הימין-על-מלא בהודו שראתה בסגנית הנשיא נציגה מזיקה של האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית, וחששה שקדנציה שלה תהפוך את אמריקה למקטרגת הראשית במערב של זכויות האדם והמיעוטים בהודו. טראמפ היה מנהיג שרק כמה שנים קודם לכן העז לומר על פקיסטן את מה שלא העז לומר אף נשיא לפניו: "ארצות הברית נתנה בטיפשות לפקיסטן יותר מ-33 מיליארד דולר של סיוע במשך 15 השנים האחרונות, והם לא נתנו לנו דבר מלבד שקרים ומירמה". יתרון נוסף של טראמפ על הדמוקרטים בעיני הודו היה היחס החם שלו לפוטין, והאמונה שלו כי החשש הרוסי מהצטרפות אוקראינה לנאט"ו היא נקודת הבראשית של המלחמה באירופה. הודו, שלמגינת ליבו של המערב סירבה לגנות את פלישת רוסיה לאוקראינה, ראתה בטראמפ הנשיא המושלם שיוריד מהגב שלהם את הלחצים המערביים על הודו להפנות את גבה לרוסיה.

ואכן הקדנציה הראשונה של הנשיא טראמפ הפכה את הודו לאחת השותפות הקרובות ביותר של ארה"ב מחוץ לברית נאט"ו. הברית המרובעת האנטי סינית (Quadrilateral Security Dialogue) שבה שותפות גם אוסטרליה ויפן קיבלה שיניים, והכימיה האישית בין מודי וטראמפ מילאה איצטדיונים בארה"ב ובהודו. לא רק שטראמפ קידם את היחסים עם הודו, אלא הוא גם מעולם לא התנה את היחסים של אמריקה עם ידידותיה של הודו במפרץ הפרסי, בקידום תהליכים של דמוקרטיזציה וזכויות אדם; ממשלת הודו תמיד חששה מהאידיאליזם המזיק של נשיאים דמוקרטיים. בניגוד לחששות של ההודים, גם ממשל ביידן לא עשה צעדים חריגים ביחס להודו, ובכל זאת הוא לא התקרב לשיאים של קדנציית טראמפ הראשונה.

מכסים על הודו, חיבוק לפקיסטן

והנה בשנה האחרונה, היחסים בין שתי המדינות עלו במהירות רבה על שרטון. ראשי, טראמפ הגיע לקדנציה השנייה עם נחישות לצמצם את הגירעון המסחרי, והודו, שמייצאת לארה"ב פי שתיים מהיבוא האמריקני להודו נכנסה לבנק המטרות של הממשל. טראמפ הטיל מכסים על רוב מדינות העולם, וצפוי היה שהודו לא תהיה שונה ממדינות אחרות בעלות עודף מסחרי בולט מול ארה"ב, מעטים האמינו שהודו תהיה המדינה המוענשת ביותר ע"י טראמפ. מלבד מכס של 25% שאותו הודו בלעה בהבנה, טראמפ הכפיל את המכסים על הודו כצעד עונשין בגלל רכישת הנפט שלה מרוסיה בטענה שהיא מתדלקת את המשך המלחמה.

במאי 2025, פרצה מלחמה קצרה בין הודו ופקיסטן בעקבות פיגוע טרור מוסלמי בקשמיר. תוך פחות משבוע הגיעו שתי המדינות הגרעיניות להפסקת אש – הפקיסטנים העניקו את הקרדיט עליה לתיווכו של נשיא ארה"ב, ואילו הודו הודיעה קבל עם ועדה שהפקיסטנים המובסים הם אלה שנאלצו לבקש מהודו את סיום המלחמה. בין כך ובין כך מה שקרה אחר כך כבר לא נתון לדיון: טראמפ פשוט רתח על הודו כפוית הטובה ו"קמצנית הקרדיט", ופקיסטן המנודה הפכה לבת בית רצויה בוושינגטון.

אחר כך, בשם מדיניות של הגירה מחמירה, הטיל טראמפ אגרה בסך 100 אלף דולר על מעסיקים אמריקאיים המבקשים אשרות עבודה לעובדים מומחים זמניים שאינם אזרחי ארה"ב, או בקיצור ויזתH-1B. ומכיוון שמעל שני שלישים ממקבלי הויזה הזאת הם הודים, האגרה הזו פגעה בעיקר בהם.

על אף המכסים האמריקאים הכבדים ועל אף הטענה של טראמפ כי הודו היא כלכלה מתה, לפני כחודש עקפה כלכלת הודו את יפן במדד קרן המטבע הבינלאומית והפכה לכלכלה הרביעית בגודלה בעולם. בקצב הנוכחי, תוך שנתיים שלוש, היא תעקוף גם את גרמניה, ותראה את הגב של ארה"ב וסין בלבד.

הגורל המשותף של ההודים והיהודים

שינוי המגמה ביחס כלפי הודו הזה השפיע גם על הודים תושבי ארה"ב. שיח השנאה כלפיהם וכלפי ההינדואיזם חצה גבולות שלא היכרנו, ושיתק מפחד את הקהילה ההודית בארצות הברית. ניק פואנטס כורך יחד את ההודים השחורים והיהודים בדברי השטנה שלו. הכומר הפופולרי ג'ואל וובון (Joel Webbon) משלב גם הוא בדבריו שיח אנטישמי לשיח אנטי הינדואי, ודרש מראש ה־FBI, קאש פאטל, בשר מבשרה של המפלגה הרפובליקנית, לשוב להודו ולעבוד שם את אלילי השקר שלו. המהגרים ההודים בארה"ב הם היהודים החדשים, קהילה חרוצה ושאפתנית שבנותיה ובניה התברגו היטב בעולם התאגידי, האקדמי והפוליטי. הודו קיוותה שהקהילה האמריקנית-הודית המשגשגת תהווה להודו את מה שאיפא"ק היה עבור ישראל. בפועל, מרגע שטראמפ וחסידי MAGA התהפכו על הודו ועל הקהילה ההודית בארה"ב, ההודים האמריקנים בעיקר מנסים לשרוד את הקדנציה שלו.
לא כל השמרנים בארה"ב עיוורים למשבר המיותר בין שתי המעצמות. ריצ'ארד חנניה למשל, שבעניין הפלסטיני והמחויבות לשוק חופשי וקפיטליזם אינו שונה מאינטלקטואלים ימנים אחרים, טוען ללא כחל ושרק שאין הגירה מריטוקרטית ומיטיבה יותר מההודית, ושהיחס אליהם במחנה הטראמפיסטי נובע מגזענות בלבד.

סין ורוסיה מנצלות את ההזדמנות
בתגובה למעללי טראמפ אנו רואים לאחרונה התקרבות פומבית של הודו לרוסיה ולסין. מאז קרב דמים בגבול שבין הודו לסין בשנת 2020 נמצאות שתי המדינות במתיחות יחסית. אולם כעת אנו רואים הפשרה ביחסים. ראשית, בתחילת ינואר ביטל משרד האוצר ההודי את ההגבלות על חברות סיניות במכרזים ממשלתיים. מצד אחד, ההגבלות שהוטלו על חברות סיניות במכרזים ממשלתיים בהודו פגעו בסופו של דבר בהודו עצמה: כפי שטען בצדק ישעיה רוזנמן, הן גרמו לעיכובים משמעותיים בפרויקטים ולמחסור בציוד קריטי וחשפו את המגבלות של השאיפה ההודית לייצור עצמי. ב־13 בינואר הגיעה משלחת מיוחדת של המפלגה הקומוניסטית הסינית לפגוש את מנהיגי תנועת ה־RSS, ספינת הדגל של הימין ההודי כבר מאה שנה. הודו בוחרת להתקרב מחדש לסין, לחזק קשרים מסחריים עמה ולהפחית תלות בארה"ב – צעד אסטרטגי שמדגיש את חוסר האמון ההודי שמשהו ישתנה בקרוב במדיניות הקפריזית של טראמפ.

כמו כן, הסינים עצמם מעולם לא התנצלו על התקרית הדמים בגבול לפני חצי עשור, ובמאמר שפורסם לאחרונה בעיתון הסיני "גלובל טיימס" (הנמצא בבעלות המפלגה הקומוניסטית), ממש תוך כדי ניסיונות הודו להפשיר את יחסיה עם סין, נטען כי הקרב ההוא היה קרב מגננה על שטח ריבוני בעקבות פלישה הודית. זוהי דרכה של סין לאותת להודו שתהליך ההפשרה עם סין לא יכלול פשרות סיניות בנושאי המחלוקת ביניהן.

אם מול סין תידרש פשרה כואבת, מול רוסיה הודו פשוט משדרגת יחסים שמעולם לא התעכרו. לפני כחודש ביקר פוטין בניו-דלהי, הביקור הראשון של פוטין בהודו מאז המלחמה באוקראינה, וזכה לכבוד מלכים. שתי המדינות חתמו על הסכמי סחר ותשתיות ורוסיה נתנה לצבא הודו גישה לנמלים ימיים ובסיסי אוויר רוסיים לאורך "הנתיב הימי הצפוני" (Севморпуть) באזור הארקטי.
היחס החיובי של הודו לרוסיה חורג מהאינטרסים המיידיים. גם בשנות השיא ביחסי ארה"ב והודו האמריקנים נתפסו בהודו כגוף אינטרסנטי גרידא, ואילו הרוסים נתפסו כידידי אמת של הודו מיומה הראשון של הודו העצמאית. מבחינת ההודים, אצל הרוסים ברור שאויב הוא אויב וידיד הוא ידיד; הרוסים לא יתקעו סכין בגב לידיד ולא יתחנפו לאויב.

הזווית הישראלית
אף שישראל נוהגת מול ארה"ב באופן דומה יותר לפקיסטן המרצה והמתחנפת לטראמפ, ופחות כמו הודו הזקופה  העומדת על שלה, המתיחות בין ארה"ב להודו לא השפיעה לרעה על היחסים בין הודו וישראל. בדיכוטומיה הפשטנית שהצגתי קודם לכן בין ארה"ב ורוסיה, ישראל היא הרבה יותר "רוסיה", ידידת אמת של הודו, ובניגוד לרוסיה – גם אי דמוקרטי קטן שמצליח לשגשג בתוך סביבה ערבית ואסלאמית עוינת. הימין ההודי אוהב ומעריץ את נתניהו, ומודי עצמו מעריץ את הפרויקט הציוני, ובניגוד לרוסיה שערוותה הצבאית-טכנולוגית נחשפה שוב ושוב מאז המלחמה באוקראינה ואיראן, האיכות הישראלית היא מותג בהודו. ההצלחות המודיעיניות של המוסד, העליונות המוחלטת במלחמת 12 הימים ומבצע הביפרים, שדרגו עוד יותר את המוניטין המצוין שלנו בהודו. הודו ממשיכה להעמיק אתנו קשרים בתחומי הגנה, סייבר, חקלאות ומים, וההודים מחזיקים בראש את חזון ה־IMEC, מסדרון כלכלי שיחבר את מומבאי וחיפה, ובמאי האחרון זכיתי להנחות את מושב הפתיחה בכנס הודי שהוקדש למיזם הזה. לפחות מההתרשמות שלי, ההודים עדיין בעניין.
הודו מבינה את האילוצים הישראלים שלפעמים עלולים לתת את הרושם שתכתיבים אמריקנים מדללים מדיניות חוץ ישראלית עצמאית, ולא מבקשת כרגע מישראל דברים שאיננו יכולים לתת.

אדרבה, בביקור הקצרצר של נשיא איחוד האמירויות בהודו השבוע נחתם מכתב כוונות לשותפות הגנה אסטרטגית. הביקור נועד לחזק את השותפות הביטחונית בין האמירויות והודו אלא מול הציר המתהדק של פקיסטן, סעודיה וטורקיה, וניסיון לתאם תגובה משותפת למועצת השלום של טראמפ. ישראל, האמירויות והודו הן שלוש החברות (מלבד ארה"ב) בקבוצת I2U2, פסגה כלכלית שמאז הקמתה חשודה כבסיס לשותפות בטחונית מודיעינית בין המדינות. אף שבביקור הזה לא השתתפו נציגים ישראלים, הידוק היחסים הביטחוניים בין האמירויות והודו אומר הרבה על היחס לישראל.

הפקידים לא יפתרו את המשבר

המשבר הזה הוא סכסוך מר בין שתי הדמוקרטיות הגדולות בעולם, והדמוקרטיה היא מרכיב חשוב בתוכו. מודי חושש לוויתורים מול טראמפ בכל הנוגע לייבוא חקלאי אמריקני להודו. כמחצית ממשקי הבית בהודו נשענת על חקלאות, ובפעם האחרונה שמודי ניסה להתעמת עם הממסד החקלאי הוא נאלץ להתקפל. טראמפ מהצד השני, חייב להוכיח לבוחריו שהוא נלחם למען התעסוקה והיצוא האמריקניים, וההתקרבות לבחירות האמצע מסבכת עוד יותר את יכולות התמרון שלו. המבנה הדמוקרטי של שתי המדינות רק הסלים בינתיים את המחלוקות ביניהן.

יש הממעיטים בחומרת המשבר וטוענים שהסכם סחר חדש, ומאוחר יותר סיום עידן טראמפ כנשיא, יחזירו את המציאות לקדמותה, ולראייה מציינים שהקשרים בדרגים הבירוקרטיים והצבאיים בין שתי המדינות נשארו תקינים על אף ההתקרבות ההודית לרוסיה/סין והאמירות המכוערות של טראמפ ומחוקקים רפובליקנים על הודו. הטוענים זאת שוכחים כי מעמד הפקידות האמריקנית בעידן טראמפ נסוג באופן משמעותי, וכי פקידים בעצמם נמצאים במגננה. מיד עם כניסתו לתפקיד טראמפ הכריז כי "האחריותית חיונית לכל עובדי הממשל הפדרלי, אך חשובה במיוחד לאלה שנמצאים בתפקידים המשפיעים על מדיניות". ובמילים פשוטות יותר – עיניי הממשל החדש ממוקדות בפקידים שחושבים שהם הריבון, וההשפעה שלהם על החזרת יחסי הודו-ארה"ב למסלול תקין לא גבוהה במיוחד.

מבחינה היסטורית היחסים בין הודו וארה"ב ידעו עליות ומורדות. ב־1971 נכנס הצבא ההודי למזרח פקיסטן כדי למנוע את הטבח שערך באוכלוסייה המקומית הצבא הפקיסטני, ובדיפלומטיית ספינות תותחים קלאסית, הורה ניקסון לצי השביעי לשלוח נושאת מטוסים גרעינית אל מפרץ בנגל ובמקביל עודדה אמריקה את בנות בריתה לחמש את פקיסטן, ואת סין לחרחר מלחמה בגבול עם הודו. אינדירה גנדי ר"מ הודו לא נבהלה והמשיכה עד לתבוסת פקיסטן אולם במשך כמה עשורים היחסים עם ארה"ב לא אוחו והודו נטתה יותר ויותר לכיוון ברה"מ. שיקום היחסים החל רק ב־2008, אז הגיעו אז שתי המדינות להסכם שבו ארה"ב מכירה בהודו כמעצמה גרעינית, ואילו הודו מצדה, מאפשרת יותר פיקוח, ומפסיקה לערוך ניסויים גרעיניים צבאיים. בהודו שלטה אז ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הקומוניסטים וחזית השמאל, ובארה"ב הנשיא היה ג'ורג' בוש הרפובליקני אך בשני הבתים היה רוב דמוקרטי, והדרך היחידה להעביר את ההסכם בשתי המדינות היה בעזרת ברית מתונים משתי קצות המפה הפוליטית. במקרה האמריקאי היה זה ג'ו ביידן, שכיהן באותה תקופה כיו"ר ועדת החוץ של הסנאט כאיש המפתח בשכנוע הדמוקרטים, ואילו בהודו, הימין אמנם התריע על סכנות ההסכם והתנגד לו, אבל גם דאג להיעדרות של מספיק מחוקקים ימנים, כך שההסכם יוכל לעבור. עכשיו לעומת זאת קשה מאוד לדמיין תרחיש כזה חוזר על עצמו.

מחירי האסטרטגיה של טראמפ

טראמפ ומודי הם שני המופעים המרכזיים של עליית הימין בעולם. חשיפתם של לה-פן, אורבן, נתניהו, מלוני ומיילי לאור הזרקורים בעולם לא פחותה אולי מזו של מודי, אבל ארה"ב והודו הם שני הלווייתנים במים הטריטוריאליים של הימין הדמוקרטי העולמי. העובדה שבשתי המעצמות הדמוקרטיות המובילות, השיקולים הפנימיים מכתיבים ריב כלכלי ותרבותי מכוער ביניהן, מעלה את השאלה עד כמה ניצחונות ימניים במדינות השונות, יכולים לקדם ימין בינלאומי כגוף אינטרסים גלובאלי. נדמה כי ארצות הברית שבה למנטליות בדלנית מובהקת, שבה האינטרס האמריקני הצר הוא התכתיב היחיד המנחה את מדיניותה, ואילו המשבר הנוכחי מחזק את המוטיבציה ההודית לשוב אל מדיניות החוץ המסורתית שלה, כלומר הימנעות מהזדהות מלאה או מברית מחייבת עם אחת משתי המעצמות הגדולות.
מגמה זו אינה חדשה וגם לא התחילה בשנה האחרונה, אך אין ספק כי היחס שמגלה טראמפ כלפי הודו מאיץ ומחדד את ההבנה ההודית: לא ניתן להישען על ארצות הברית כעוגן אסטרטגי יציב.

גם אם טראמפ עצמו אינו איש של ניואנסים דיפלומטיים עדינים, סביר להניח כי היועצים המקיפים אותו מסבירים לו שאין מקום לדאגה אמיתית מההתרחקות ההודית. רוסיה, מבחינתם היא גווייה כלכלית; ואילו סין והודו חולקות ביניהן חשדנות עמוקה, גבול ארוך ומתוח ומחלוקות טריטוריאליות כבדות משקל. לפיכך, בהערכה שלהם, הודו תיאלץ בסופו של דבר "למצמץ" ראשונה – כי סין היא אויבת, ומול ארה"ב הקלפים ההודים לא מספיק חזקים. אבל כפי שראינו ההיסטוריה מלמדת כי הודו אינה נוטה להתקפל כמו שנדמה, ובינתיים המחירים הגיאופוליטיים הולכים ומכבידים. ממשל טראמפ חולל את המשבר וכעת יש לו אחריות גדולה לנסות להחזיר את היחסים בין שתי המדינות למסלול של שיקום ובניית אמון.

@LevAranlookeast