כדי להחליף שלטון דרושה אלטרנטיבה

שלטון האייתולות באיראן מחזיק כבר קרוב לחמישים שנה. הוא נתון לסנקציות בינלאומיות משתקות, מפסיד מלחמות, מביא את האוכלוסייה לפת לחם ולסכנת התייבשות, ובכל זאת מחזיק מעמד. מדוע? אפילו התקוממות עממית רחבה לא הפילה את המשטר.בעבר נחלצו להצלת משטר האוכלוסיות שהיוו בהסיס לכוחו – האוכלוסייה הכפרית והמסורתית בפריפריה סייעה לדכא את התקוממות העירוניים המשכילים והמודרניים. המצב הזה השתנה. הרס החקלאות, ערעור השירותים הבסיסיים ועליית מחירי המזון השניאו את המשטר גם על האוכלוסייה הזו.

הסיבה ליציבות השלטונית, לנכונות של הבסיג' ומשמרות המהפכה לטבוח בשם המשטר, ולעמידה של הצבא מנגד היא העדר חלופה. באיראן לא קמה חלופה שתקבל אחריות, גם בערים שבהם זכו המתקוממים לשליטה לא קמה מנהיגות שתחמש את האוכלוסייה, תקבל אחריות באופן פומבי, ותתעמת עם חיילי המשטר. יורש העצר, רזי פהלאווי, לא נמצא במדינה, ובעיני האיראנים מסמל את המשטר הישן: דיקטטורה משפילה בחסות ארצות הברית, ועליונות פרסית על פני חצי הלא פרסי של האוכלוסייה: תורכים, בלוצ'ים, ערבים ועוד. משטר האייתולות לפחות לא נכנע למעצמה זרה, ומתייחס בשווה לכל תושבי איראן באשר הם מוסלמים. וכך בהעדר חלופה, המשטר הקיים שנוא, אכזרי, מנשל וכושל ככל שיהיה, יישאר בשלטון.

הלקח שהאמריקאים למדו בעיראק

ההישארות הזו של האייתולות בשלטון היא שיעור חשוב בגיאופוליטיקה של המזרח התיכון: כשאין חלופה, גם אם המצב הנוכחי איום ונורא, הוא כנראה עתיד להישאר כפי שהוא. כדוגמת נגד אפשר לחשוב על ונצואלה. האמריקאים הצליחו להביא שינוי בוונצואלה לא בזכות חטיפתו של מאדורו. לכל אדם יש תחליף, וכך גם למאדורו.  שנים ארוכות של כישלונות כלכליים אדירים, דיקטטורה, בריחת אנשים מהמדינה, ועידוד פשע ואלימות, לא הביאו לערעור המשטר. ודאי שמבצע צבאי מבריק והפגנת כוח מכריעה הם גורם שמערער את יציבות השלטון במדינת היעד, אלא שאין בכך די. הגורם העיקרי להצלחת המבצע בוונצואלה, ושינוי המדיניות של ונצואלה בעקבותיו, הוא קיום חלופה. עם הסרתו של מאדורו קמה מיד סגניתו ותפסה את השלטון. האמריקאים הכריזו שהם קובעים את המדיניות בוונצואלה, והנשיאה החדשה לא ערערה על כך. להפך, היא פנתה לארצות הברית בטון מפויס, קראה לשיתוף פעולה, ולמעשה קיבלה עליה את הדין. סביר שהמבצע, תפיסת השלטון, ושינוי המדיניות בוונצואלה היו מתואמים מראש. האמריקאים לא היו יוצאים למבצע אם לא היו יודעים מה מנגנון היצאה ומה יבוא בעקבותיו.

האמריקאים עצמם כבר נכוו במלחמה שלא היה בה מנגנון יציאה, ובהפלת שלטון שאין לו חלופה. כך היה במלחמת המפרץ. האמריקאים כבשו את עיראק והפילו את שלטונו של צדאם חוסיין במבצע צבאי מרהיב בעוצמתו ובמהירותו, אבל במשך שנים רבות לאחר מכן נאלץ לכלות את זמנם במערכה מדממת וחסרת תוחלת לבנייה של "עיראק חדשה" עם בני ברית שכל מה שמעניין אותם הוא תאוות השלטון. הלקח הזה נלמד כנראה היטב.

המיליציות לא יחליפו את חמאס

ישראל נלחמת ברצועת עזה יותר משנתיים. למרות העדיפות הצבאית המכרעת, מאות אלפי הנפגעים וההרס ברצועה, החמאס עדיין מחזיק בשלטון. החמאס התכונן היטב למלחמה, גם למהלומת הפתיחה וגם לספיגת התגובה, אבל לא זו הסיבה העיקרית להצלחתו. הסיבה היא הזרם העיקרי של העזתים לא הצמיח מועמד לשלטון שיציג חלופה לחמאס. המיליציות הקטנות והעלובות שבהן ישראל תומכת לא צוברות כוח או פופולאריות. המאבק שלהן בחמאס נתפס ברצועה כמאבק שבטי, כהתנהגות פלילית, או כשיתוף פעולה עם האויב.  העדר החלופה הוא לא רק תוצאה של דיכוי כוחני אלא תוצאה של העדר חלופה רעיונית. חמאס מציע אידיאולוגיה מלהיבה, חזון של שלטון עולמי והחזרת התהילה למוסלמים, והתנגדות חמושה לכיבוש שמפורטת על  מיתרי הכבוד הערבי. לחזון הזה אין חלופה, או לפחות אין מי שמציע כזו.

לכאורה יש לחמאס חלופה והיא הרשות הפלסטינית. אפשר היה לחשוב שהציבור העזתי יפנים את השגיאה שעשה כשבחר בחמאס, ויחזיר את אמונו לרשות. בעיני הפלסטינים, הרשות הפלסטינית הייתה אמורה לממש את השאיפות הלאומיות הפלסטינית ולהביא לפלסטינים חירות ושגשוג. התקווה הזו נכזבה לא רק כי הרשות מושחתת, לא רק כי החופש שבו זכו היה מוגבל ביותר, ולא רק כי קשה להפוך אוסף של שבטים וחמולות לעם בעל ייעוד וגורל משותף, אלא כי הניסיון לממש אתוס לאומי באמצעות מדינת לאום חילונית מעולם לא צלח בעולם הערבי. הרעיון הלאומי עצמו, גם במזרח וגם במערב, חדל להיות אידאולוגיה מלהיבה, ומדינות ערב שהיו מלכתחילה יצירות מלאכותיות של הקולוניאליזם, לא שירתו את עמיהן והפכו במהרה לדיקטטורות כושלות.

באווירה הזו, של שקיעת האידיאולוגיה הישנה, התחזקו האחים המוסלמים ובהם תנועת חמאס. חמאס מציע חזון מלהיב "להחזיר עטרה ליושנה". במציאות אמנם החמאס לא מצליח במיוחד, אבל לפחות יש לו אידיאולוגיה שובת לב, דרך לתעל את האנרגיות למעשים, וסיפורי גבורה מרוממי נפש.

ערביי ישראל הם הבאים בתור

בעיית החלופה ניכרת גם אצל ערביי ישראל. בפני המגזר הערבי בישראל עומדות שתי חלופות: השתלבות במדינה או מאבק בה בהובלת האחים המוסלמים. חלק מהאחים המוסלמים מאמינים שצריך להיאבק בישראל תוך ניצול מנגנוני השלטון שלה, כמו מפלגת רע"ם, ויש שמחרימים את המדינה לגמרי. הצד השווה שבהם הוא אי קבלת מדינת ישראל כלגיטימית, ומאבק בה עד החזרת הארץ לבעליה המוסלמים.

האם יש מישהו במגזר הערבי שמניף את הדגל של ההשתלבות? האם יש מפלגה ערבית שמצהירה על חזון השתלבות? שסיסמתה היא: "היה ערבי מוסלמי פלסטיני בביתך וישראלי בצאתך?" יש אולי פה ושם קולות חלשים שמדברים על השתלבות, אבל הם אף פעם לא מגיעים לעמדת מנהיגות ואחריות. המנהיגים שמובילים את הרחוב, שמוכנים להיאסר או להעמיד את עצמם לבחירת הציבור, הם כולם מתנגדי המדינה. אפילו אם בקרב הערבים כמות נכבדת של אנשים שלא מאמינים באידיאולוגיה של האחים המוסלמים, שנקעה נפשם מתרבות ההרס והרצח, שמוכנים לחיות בשלום במדינת ישראל – אין להם בית אידיאולוגי או ארגון. בדיוק כמו אחיהם בעזה, וכמו הערבים בכל המזרח התיכון, אין להם חלופה שתעניק להם אתוס משותף ותלכד אותם לכוח פוליטי, ובמצב הזה האחים המוסלמים יהיו הכוח המוביל.

ללא חלופה, דבר לא ישתנה

שלטון אינו ניתן במתנה ולא קורה מעצמו. מישהו צריך לזכות בו בכוח או ברצון העם. בדמוקרטיה צריך להציע חזון וכושר ביצוע, ובדיקטטורה צריך להפעיל כוח. בשני המקרים מישהו צריך לקבל את עצמו את הסיכונים, להציע את עצמו כמועמד לשלטון, וליטול את השלטון כשנוצרת הזדמנות. התפיסה של האמריקאים במלחמת המפרץ, שאם רק יופל הדיקטטור יקים העם דמוקרטיה, לא נכונה במציאות, לפחות לא במזרח התיכון. בהעדר חלופה ימשיך להתקיים השלטון, יהיו חסרונותיו אשר יהיו, ואפילו הוא אסון לבני עמו. כך באיראן, כך ברשות הפלסטינית וכך ברצועת עזה.