לקטוע את המונוליטיות

קול כמו שלי

בוקר בהיר אחד, בשחר של מילניום חדש, הגיע למכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) תורם נדיב שרצה לתרום סכום כסף נכבד לטובת מחקר בתחום הסייבר שהיה אז בחיתוליו. מאחר שנושא הדוקטורט שלי נגע בעניינים טכנולוגיים, הייתי זה שביקשו ממני ללמוד את התחום, שאיש במכון, ואני ביניהם, לא הבין בו דבר.

בשנים 2020-2005 הייתי חוקר בכיר במכון הזה. הוא הוקם על בסיס "מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים". בו-זמנית עמדתי בראש שתי תוכניות מחקר: תוכנית "ביטחון סייבר" ותוכנית "צבא ואסטרטגיה". כמו כן, ייסדתי וערכתי במכון שני כתבי עת בנושאים אלה. היו אלה שנים ענפות שהפכוני למכונה משומנת לייצור מאמרי ביטחון. בד בבד הוקמה בישראל הרשות לאבטחת מידע בשירות הביטחון הכללי (מערך הסייבר הוקם לימים על בסיס הרשות) לצד ההחלטות הראשונות של הממשלה בנושא הקיברנטי. כמהנדס, השתתפתי שנים בפרויקטים רבים, ביניהם ניהול חברה שעסקה בפרויקטים בתחום הנדסת סביבה. ככזה, הוספתי לתפקידי במכון הבנה וניסיון לא מעטים בתהליכי רגולציה. ניסיתי לגרום למדינה לאמץ עקרונות מתחום הרגולציה הסביבתית לטובת רגולציית הסייבר. כתבתי על כך רבות, תוך שאני מציע הצעות שונות שלבסוף לא אומצו.

המכון למחקרי ביטחון לאומי מקיים קשר גורדי עם תורמיו בארצות הברית, שחלקם מקורבים למפלגה הדמוקרטית האמריקנית. הוא מוסד שנוהג להשמיע מסרים אחידים, בדרך כלל כנגד ממשלות הימין. זה לא שכל מי שבמכון מחזיק באותן הדעות, אך קול כמו שלי (קול לאומי ימני) כמעט שאינו נשמע בו; ואם הוא נשמע, הוא אינו זוכה להבלטה. מנהלי המכון ידעו שתפיסות העולם שלי בנושאים מסוימים קוטביות לתפיסותיהם, אך ניסיתי ככל שיכולתי לבצע את עבודתי בצורה עניינית מבלי להתנצח עימם. בחלק מהשנים הייתי חלק מהנהלת המכון. איני מוכר כאדם ביישן, ועם זאת לרוב מצאתי את עצמי בישיבות ההנהלה מחריש כשאת עמדותיי העדפתי להביע בכתיבה ובתקשורת.

חשיבה עדרית ואחידה, כך למדתי באותן שנים, קיימת גם במסדרונות האקדמיה ובמכוני המחקר בישראל. בדומה למפקדים, גם מרצים בכירים נוהגים לקדם מרצים זוטרים שמחזיקים בהשקפת עולם דומה לשלהם, וכך השיבוט המונוליטי שנוצר משפיע לא רק על ההון האנושי או על נושאי המחקר, אלא גם על היחס כלפי מדינת ישראל. כחלק מישראל האחרת שנרצה לכונן בעקבות מלחמת "התקומה", חשבתי שיש להדגיש את הסכנה במונוליטיות האקדמית ברוח מאמרו של חברי במכון משגב, עדי שורץ, במסמך "ישראל 2.0", שחיברנו בעקבות מתקפת הפתע ב־7 באוקטובר.

עדי שורץ תיאר במאמרו את הדינמיקה המאפיינת לא רק את שיטת המינויים באקדמיה, אלא גם את אופן חלוקת הפרסים והמלגות. דינמיקה זו גורמת לבינוניות מחשבתית ולהתגודדות בקליקות, מה שמעודד קונפורמיות ומייצר חשש של בעלי דעות שונות להשמיע את קולם. גם האקדמיה הישראלית לא ערערה על התפיסות במערכת הביטחון ובדרג המדיני, למשל בדבר העובדה שחמאס היה מורתע ערב ה־7 באוקטובר, או בדבר השאיפות הפלסטיניות באופן כללי. מרבית אנשי האקדמיה האשימו את ישראל במחדל, שנגרם כתוצאה ישירה מהיעדר הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. מי שטען אחרת הוקע מהמחנה האקדמי. עדי אף הזהיר כי היחסיות המוסרית והמשבר הערכי שפוקד את המערב בשנים האחרונות, גורם לכך שבחוגים נרחבים בעולם מיטשטש ההבדל בין חברות דמוקרטיות לחברות לא- דמוקרטיות. באופן כזה ניתן למצוא הצדקות כמעט לכל מעשי זוועה שגורמים משטרים טוטליטריים או ארגוני טרור. בנוסף, ישנה נטייה לא לראות במחקר האקדמי ניסיון מתמיד לחשוף חלקים גדולים יותר של האמת, כי אם כלי לאקטיביזם חברתי שנועד לתקן עוולות מלאכותיות או דמיוניות.

אקדמאים ישראלים רבים מונעים מהצורך להיחשב ראויים בעיני האקדמיה האמריקנית. כך נוצר הרצון החזק לתמרץ אנשי אקדמיה ישראלים ולהתאים את עמדותיהם לאלה המקובלות בשיח בארצות הברית, גם אם מדובר בשיח מכפיש כלפי ישראל. במציאות שבה יותר מ־80% מהמוסדות להשכלה גבוהה בישראל זוכים למימון ציבורי, המצב בכי רע. מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, ובעיקר הנהלות האוניברסיטאות ואישים בכירים בעלי תפקידים בהן, הפכה בשנים האחרונות לגוף פוליטי, שמשמש אופוזיציה לממשלה הימנית המכהנת. כל ניסיון לבצע שינויים מעורר תגובות מסוג ״קץ הדמוקרטיה״ ו״פשיזם״. האקדמיה הישראלית, שנועדה לשמש מרחב לדיון ביקורתי וחילופי רעיונות, נגררה לקיצוניות אידאולוגית, תוך שימוש במנגנוני השתקה המנוגדים לרוח החופש האקדמי. יש לתקן את העיוות הזה באמצעות מנגנוני התערבות, שיועדו להחזיר את האיזון לאקדמיה, שאותו היא עצמה לא תצליח לתקן.

המאמץ לתקן את מערכת ההשכלה הגבוהה צריך להיעשות מבלי לפגוע בחלקים הטובים שבה. מחקר אקדמי ברמה גבוהה הוא נכס לאומי חשוב, בעיקר במדינה כמו ישראל שנשענת על טכנולוגיה שמבצרת את כלכלתה ועל ביטחונה הלאומי. אך לצד אלה, מומלץ לאמץ מדיניות של ניטרליות פוליטית במוסדות האקדמיים. עדיפות תינתן לאימוץ תקנות וולונטריות מתאימות. המוסדות האקדמיים יעשו זאת בעצמם, ואם לא – ניתן לעשות זאת באופן מנדטורי, באמצעות חקיקה או באמצעות תקנות. בצורה כזאת תיאסרנה תופעות שנפוצו בישראל, כגון הבעת עמדה קולקטיבית של ועד ראשי האוניברסיטאות (למשל, בעסקות חטופים), או של בעלי תפקידים באוניברסיטאות מסוימות. הזכות להביע עמדה בנושאים שעל סדר היום תישמר לכל אדם באופן פרטי ולא כחלק מתפקידו האקדמי.

אפשרות נוספת להשגת אותה מטרה היא באמצעות הנהגת קוד אתי במוסדות האקדמיים, שמטרתו תהיה להבטיח את ההפרדה בין פעילות אקדמית לפעילות פוליטית. המטרה היא למנוע מחברי סגל אקדמי להפוך את הלימודים באוניברסיטה לבמה פוליטית, להגן על הסטודנטים ולאפשר פלורליזם וגיוון מחשבתי. מומלץ שגופים לא-ממשלתיים, ובהם התאחדות הסטודנטים או ארגוני חברה אזרחית אחרים, ינהלו מעקב אחרי רמת הפוליטיזציה וחוסר הגיוון במחלקות הלימודים השונות באוניברסיטאות ובמכללות, דבר שנעשה במשורה כיום ומומלץ להרבות בו. דוגמה אפשרית לכך היא ״הליגה נגד השמצה״ בארצות הברית שעוקבת אחרי רמת האנטישמיות בקמפוסים השונים. לשם כך יש לבנות מתודולוגיה מסודרת, כדי שהמעקב לא ייראה ניסיון לחיסולי חשבונות אישיים או מוסדיים. זהו מהלך שלא יהיה מטעם הממשלה, שהרי מעשה זה ייראה כהתערבות פוליטית ויעורר התנגדות עזה. לשם כך עדיף שנציגי הסטודנטים יפעלו גם הם. בנוסף, מומלץ לתקן את חוק זכויות הסטודנט ולקבוע במפורש כי אין לכלול אינדוקטרינציה פוליטית בלימודים האקדמיים. נציבי קבילות הסטודנטים במוסדות האקדמיים השונים, שקיימים כבר כיום מתוקף החוק, יוכלו להתייחס לתלונות סטודנטים בנושאים אלו.

המלצה נוספת שכתבנו עליה היא לחייב את ראשי המוסדות האקדמיים למסור דין וחשבון קבוע לוועדת החינוך של הכנסת, כמו גופים ציבוריים אחרים, ולקיים מדי זמן קבוע מפגש מחייב בכנסת, שבו יוכלו חברי כנסת ונציגי ציבור אחרים לקבל דיווח ולשאול את ראשי האוניברסיטאות שאלות נדרשות. גם בדיקה של מבקר המדינה בעניין פוליטיזציה במוסדות להשכלה גבוהה היא מהלך מבורך ורצוי.

יש לעודד תורמים מישראל ומהעולם להקים קרנות מחקר לטובת החברה הישראלית. יש לפנות לתורמים ציוניים ולעודדם לתרום מדי שנה כסף לדוקטורטים ולעבודות מחקר בתחומים מגוונים יותר כדי לאתגר את סדר היום הקיים כיום באוניברסיטאות. חשוב גם שנדע להכשיר דור צעיר למנהיגות ציונית ולעודדו לכך. בדומה לתוכניות מצטיינים של צה"ל ("תלפיות" ו"חבצלות") על המדינה לזהות בני נוער בעלי פוטנציאל ולהכין בעבורם תוכניות לימוד והעשרה אקדמיות. אלה יוכלו להיות השדרה הבאה של סטודנטים מצטיינים בהשכלה הגבוהה.

האִיפְּכָא לא מִסְתַּבְּרָא

בשנת 2013, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, קיימתי כנס במכון למחקרי ביטחון לאומי. הזמנתי את ראש אמ"ן במלחמה, אלי זעירא ז״ל, וגם את ראש המוסד באותם ימים, צבי זמיר ז״ל. בין השניים שררה כל השנים יריבות עזה. בכנס פתח זעירא את דבריו בשיח על "הולדת הקונספציה" ועל "מותה של הסבירות הנמוכה". הוא דיבר על הלקחים האישיים שלו מהמלחמה וסיפר שתמיד החזיק בכיסו פתק שעליו השאלה המנקרת: ״ומה אם לא?״ – פתק שאמור היה להזכיר לו להביא בחשבון אפשרות, שהפרשנות של מומחי המודיעין יכולה להיות מוטעית אל מול התמונה המלאה ושהאויב עלול לפעול באופן השונה מציפיותינו, בדרך שאין לנו יכולת לראותה ולהבינה. הוא הודה כי לא עשה שימוש בפתק הזה לפני המלחמה.

זמיר דיבר על קושי שלו כראש המוסד לעבוד מול המערכת המדינית ולהעביר חומר מודיעיני לשר הביטחון ולראש הממשלה, על אמ"ן שסינן חלק מהידיעות הגולמיות ועל כך שגם כשהגיעה הידיעה על המלחמה בשבת, המטכ"ל לא היה קשוב לה.

ערב מלחמת יום הכיפורים התריע סגן בנימין סימן טוב, קצין מודיעין בפיקוד הדרום, כי תרגיל שביצע הצבא המצרי הוא הכנה למלחמה נגד ישראל. הוא לא היסס להתעמת עם מפקדיו, אך בזמן אמת התקבלה במודיעין הישראלי סברה הפוכה לסברתו – הצבא המצרי לא יתקוף את ישראל בעיתוי זה, בין השאר בגלל נחיתות חיל האוויר שלו, וההמשך ידוע. מאז קיים בצה"ל "נוהל סימן טוב", שעל פיו כאשר קצין חולק על מפקדיו לגבי התרעה מודיעינית, הוא רשאי לפנות למפקד בכיר יותר, ואפילו אל ראש אמ"ן, ולשטוח את השגותיו בלא חשש שייענש בשל עקיפת סמכות. ועדת אגרנט שהוקמה לבחינת לקחי מלחמת יום הכיפורים, ציינה לשבח את התרעותיו של סימן טוב.

בנסותם לתת מענה לכשל המודיעיני המליצו חברי ועדת אגרנט להקים מחלקת בקרה בחיל המודיעין, שתספק את ה"איפכא מסתברא", כלומר את ההערכה החלופית להערכת אמ"ן. תפקידה של מחלקת הבקרה היה לאתגר את מעריכי המודיעין. ברבות השנים רודדה המחלקה ולא הצליחה לעמוד בייעודה המקורי.

ראש אמ״ן לשעבר, האלוף במיל' אהרן (אהר׳לה) יריב, הגדיל לעשות כשהבין שהערכת המודיעין בתוך המערכת הצבאית אינה מספיקה דייה, ולכן הוקם "מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים" (לימים "המכון למחקרי ביטחון לאומי", INSS) כדי ליצור אלטרנטיבה אזרחית להערכת המודיעין. אך עם השנים הלך והיטשטש הבידול בין ה- INSS לבין המערכת הצה"לית, וביתר שאת היטשטש הבידול בינו לבין אמ"ן – הוא הפך להיות שיבוטו של אגף המודיעין הצה"לי.

צה"ל ניסה לספק הערכות חלופיות גם באמצעות הקמתה של המעבדה התפיסתית במטה הכללי בשנת 2006. היוזמה הייתה של האלוף ישראל זיו, שהיה באותם ימים ראש אגף המבצעים בצה"ל, אך מי שהקים אותה בפועל היה מחליפו באגף המבצעים, גדי איזנקוט. אני, תא"ל גיורא סגל ז"ל ואחרים היינו שותפים להקמתה. המעבדה הזאת הייתה מרכז מחקר שמטרתו לבחון ולתקף (או לאתגר) תפיסות מבצעיות של צה״ל בבניין הכוח והפעלתו. הניסיונות להתמודד עם האתגרים האלה נשענו לאורך השנים בעיקר על יכולות הניתוח והחשיבה של המפקדים ושל מקבלי ההחלטות ועל בחינה של חלופות מבצעיות ושל חלופות בבניין כוח באמצעות עבודות מטה.

אוהב אני מחקר, אך מתעב ניהול, לכן לא רציתי לעמוד בראשה של המעבדה התפיסתית. ניהלו אותה לאורך השנים חבריי גיורא סגל ז"ל ויובל בזק. הייתי המתודולוג הראשי שלה. כמי שמגיע מהעולם האנליטי, הייתי זה שהכניס בה בצורה נרחבת ניסויים אנליטיים וממוחשבים, שכללו סימולציה משוכללת שפיתחנו. בכוחה היה לבחון את שדה הקרב ולהיות כלי תומך החלטה בבניין הכוח והפעלתו. באמצעות מערכת המחשוב ביצענו שוב ושוב הדמיות של קרבות, תוך שגורמים ספציפיים בהם משתנים, כדי שנוכל להשוות את התוצאות. ברצותנו יכולנו להפעיל סימולציה ממוחשבת מלאה של צה"ל בלבנון ובסוריה: לגרוע מהמשוואה חטיבת טנקים מדומה, להחליפה בחטיבת חי"ר ולנתח מה החלפה זו יכולה לחולל בתוצאות המערכה. קיימנו כנסים והצגנו את היכולת הזו גם לצבאות אחרים בעולם. שקדנו על תוכניות אופרטיביות חשובות לצה"ל, ובדקנו מגוון תרחישים, שחלקם קרו בפועל.

באחת הסימולציות שביצענו בשנת 2019, בחנו את יכולתו של צה"ל לגייס חיילים תחת אש, כשהמערכה נפתחת במהלומת אש מפתיעה על צפון המדינה. הרצנו את תכנית הגיוס ונוכחנו לדעת שגם בלא שהופעלה האש, היה קושי לקיים את התוכנית בפועל. לצערי, לא מיצינו את הסימולציה, כי המעבדה התפיסתית פורקה בשנת 2020 על ידי שני קצינים בכירים, שבמידה רבה האחריות לתוצאות מתקפת הפתע של ה־7 באוקטובר רובצת על כתפיהם: הרמטכ"ל אביב כוכבי, שעיצב לצה"ל תוכנית רב-שנתית (אותה ביקרתי קשות במאמר שכתבתי עם יובל בזק), ואהרון חליוה, שהיה ראש אמ"ן בעת מתקפת הפתע.

הפרשן הצבאי, עמיר רפפורט, כתב מאמר שראה אור כחודשיים לאחר ה־7 באוקטובר. הוא עסק בו בגישה שיובל בזק ואני הטפנו לה עוד מימי עבודתנו במעבדה התפיסתית – הצורך לנטוש את המתודה ההגנתית לטובת המתודה ההתקפית, להלן חלק מדבריו:

הם טענו שוב ושוב כי מֵעֵבֶר לתפיסה הטקטית שלפיה 'קו ההגנה לעולם ייפרץ' הרי שגם מבחינה אסטרטגית, גישה הגנתית נועדה מראש לכישלון. ניסיון העבר הוכיח זאת הרבה לפני קריסת הגדר המתוחכמת בעזה – מקו מאז'ינו הצרפתי ועד לקו בר לב – ואינספור דוגמאות נוספות.

לעומת זאת, כאשר ישראל עברה מגישה הגנתית – עוד שכבה של שריון ועוד גדרות – ליוזמה התקפית, זה בדרך כלל השתלם לה. כך היה כאשר דוד בן-גוריון יזם את תוכנית ד' לאחר הכישלון הנורא של תפיסת השיירות המשוריינות שנטבחו בזו אחר זו במרס 1948 , וכאשר צה"ל יצא למבצע 'חומת מגן' – רק לאחר הפיגוע בליל הסדר במלון פארק ולמעלה מאלף הרוגים באינתיפאדה השנייה.

בצה"ל יש ויכוחים תפיסתיים, וטוב שכך. המעבדה התפיסתית נסגרה גם בגלל שהיא הייתה מזוהה עם הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, גולנצ'יק כמו סיבוני ובזק, ולא איש הצנחנים כאביב כוכבי. בהתאם לדימוי המקובל על ההבדלים בין גולני לצנחנים, איזנקוט הוביל תוכנית שדיברה גם על חשיבות התמרון הקרקעי ו'חיזוק החטיבות בשטח' (וכמובן שבזק וסיבוני תמכו בכך). כוכבי, לעומת זאת, הוביל קו של שימוש ברובוטים, והכרעה גם מ'נגד', כלומר מרחוק, ודיבר רבות על הצורך ב'הכרעה מהירה' וב'העברה של הלחימה לשטח האויב'.

בעודו מתבונן על הצפון המופגז והנטוש בראשית המלחמה, כתב עמיר רפפורט המתוסכל, ובצדק:

מול חיזבאללה בצפון אין כעת לא תמרון, לא הכרעה וגם לא 'העברה' של הלחימה. להפך, חיזבאללה גרר אותנו ללחימה ללא סוף, עם שטחי ענק נטושים בצד שלנו. המצב מחדד הכרעה אסטרטגית נדרשת – בין מגננה למתקפה.

התלכדות רב-אולפנית

בלשון המעטה, חברי למכון למחקרי ביטחון לאומי לא תמיד דייקו בתחזיותיהם. ב 29- בנובמבר 2022 קיים האלוף במיל' תמיר הימן, ראש אמ"ן לשעבר ומי שעומד בזמן כתיבת שורות אלה בראש המכון, שיחה מעל בימת המכון עם אהרון חליוה שהיה ראש אמ"ן. לקראת סופה, שאל הימן את חליוה: מהם האיומים החמורים ביותר על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. האם אלו האיומים מאיראן ובהם איום הגרעין? או שמא איום הנפיצות ההולכת וגוברת בזירה הפלסטינית?

חליוה השיב:

הדבר שמטריד אותי יותר מכול בתוך ההסתכלות קדימה הוא התלכדות של רב-זירתיות של הדברים שהזכרת. כשמדברים בצה"ל על רב-זירתיות זה מסתכם בדרך כלל בתרגיל בן שבוע-שבועיים שבו במהלך התרגיל, בסדרת תרחישים שמוצגת, אנחנו צריכים ונדרשים להילחם מול חיזבאללה בצפון, מול הפלסטינים בעזה, עם התקוממות כזאת ואחרת ביהודה ושומרון, כן/לא ירושלים, ולפעמים גם כשהתרגיל ארוך – מעלים את איראן.

אני מסתכל היום על ההתלכדות של הדברים שדיברתי עליהם ברב־זירתיות ממושכת. זאת אומרת, שאתה יכול להגיע לחוסר יציבות בזירה הפלסטינית. זה לא חייב להיות בעצימות גבוהה: זאת לא מלחמה, לא תראה טנקים ברחובות, לא יטוסו מטוסי קרב מעל ג'נין או מעל חברון, אבל איו"ש תעסיק את צה"ל בצורה משמעותית עם אדוות כאלה ואחרות לעזה … וברקע אתה גם תהיה ברב-זירתיות … על איראן עם אפשרויות מדי פעם לשיאים, פיקים כאלה של לחימה יותר עצימה למשך ימים, תקרא לזה ימי קרב, תקרא לזה מערכה מצומצמת, תקרא לזה מלחמה.

ערב ה־7 באוקטובר התבטא גם תמיר הימן, באמירה, שכנראה תיזכר שנים קדימה באשר למפת האיומים האזורית:

אנחנו לא בפתח מלחמה רב־זירתית ותרחיש יום כיפור. מרוב שאנשים מדברים על זה, אני מקבל טלפונים שאו־טו־ טו מלחמה, או־טו־טו מתקפת פתע … לא! זה לא המצב! אנחנו לא ערב מלחמה … לא צריך פה את הסימנים המעידים המודיעיניים, צריך פשוט לראות את האינטרסים, כפי שהם באים לידי ביטוי ולהשוות אותם למקרים בהם הופתענו.

נדמה שלא צריך יותר כדי להבין עד כמה היינו באובדן דרך. תמיר היה קצין אג"ם בפיקוד הצפון בעת שגדי איזנקוט היה מפקד הפיקוד, ואני שירתי עימם במילואים בצוות התכנון כשכתבתי את תפיסת הפעלת הכוח של הפיקוד. גם הוא, כמו גדי איזנקוט, אדם שאני מעריך, אך איני מסכים עימו בנושאים רבים. גם ה"אדוות", שתיאר חליוה מכיוון עזה, הפכו ב־7 באוקטובר לצונאמי, והטנקים לא רק נסעו ברחובות, אלא שימשו לצורכי התגוננות ולהצלה בכבישי הנגב המערבי.

אני מסתכל על ההערכות השגויות הללו, שחלקן נאמרו בביטחון זחוח, בעצב ובתסכול. אני רואה אותן חלק מחשיבה עדרית, שגם כתבים צבאיים ופרשנים, ניזונים ממנה ומסייעים להשמיע את מסריה עד ימינו. גם אם אותם קצינים טעו בהערכותיהם טעות מרה, יהיה מי שימשיך להזמינם להביע את דעתם באולפנים, כי הם רהוטים, ייצוגיים ועוברים מסך, וכמובן כי הם משרתים את סדר היום של אולפנים ההם.

הגדיל לעשות שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, כאשר כחודש לאחר מתקפת הפתע ב 7- באוקטובר הקים צוות איפכא מסתברא מודל 2024 . יוסי יהושע, הכתב הצבאי של ידיעות אחרונות, כתב ב־21 בנובמבר 2023 בחשבונו ברשת X (טוויטר לשעבר) על ממדי האיוולת:

רוצים להבין מה זאת ה'קונספציה'? שר הביטחון גלנט הקים צוות 'איפכא מסתברא' לסוגיית המודיעין. ואת מי הוא שם בראשו? את ראש אמ"ן הקודם, תמיר הימן, שחשב בדיוק כמו ראש אמ"ן הנוכחי, אהרון חליוה. ועם מי גלנט התייעץ בענייני פיקוד דרום? עם האלוף הקודם, אליעזר טולדנו, עוד אחד מאבות הקונספציה. לא איפכא ולא מסתברא. שניהם אגב יצטרכו לתת דין וחשבון לוועידת הבדיקה/חקירה שתוקם.

מחליפו של חליוה כראש אמ"ן, האלוף שלומי בינדר, הגדיל משמעותית את מחלקת הבקרה באמ"ן שבתחומי אחריותו, ואף ביקש להפוך את המחלקה לחטיבה, שתבחן את כוונות האויב ויכולותיו. באתר Ynet ניתנה דוגמה לדרך שבה תעבוד מעתה מחלקת הבקרה:

עד עתה, המחלקה נדרשה לאתגר את ההערכה שלפיה 'חמאס מורתע'. כעת יוטל עליה לאתגר את מודל ההתרעה המודיעינית בפיקוד הדרום, את המחקר הצבאי על ארגוני טרור וגם את המודיעין שנאסף מהשטח. כך, מקווים בצבא, ניתן יהיה לא רק למנוע היווצרות של קונספציות שגויות, אלא גם לנטרל מבעוד מועד את הפוטנציאל הקטלני שלהן.

זהו כשל דומה, שהרי המחשבה שהגדלת מחלקת הבקרה לחטיבה תשנה את בעיות הכשל היסודי באמ"ן שגויה מיסודה. לא ניתן להסתפק בגורם "איפכא מסתברא" מקצועי שמצוי באגף המודיעין. היה לי ברור שיש ליצור יכולת הערכה אזרחית עצמאית גם מחוץ לצה"ל כדי לשכך (ולו במעט) את סיכון החשיבה המונוליטית.

ספרו החדש של אל"מ (במיל') גבי סיבוני, "מכנען: מהשיכון לתיקון", זמין בחנויות הספרים ובאתר ההוצאה.