המשבר סביב גרינלנד והמתיחות עם קנדה משקפים את ההתפכחות האמריקאית מהחולשה של בנות בריתה
ההיערכות הקנדית לתרחיש של עימות עם ארה"ב והמתיחות סביב גרינלנד אינן רק תוצאה של מדיניות אמריקנית בדלנית, אלא חשבון נפש מאוחר של עולם מערבי נאיבי ורופס. במשך עשורים בחרו בעלות הברית לבצע "מיקור חוץ" לביטחון שלהן ולהישען על הכיס האמריקני, תוך הזנחת הצבאות המקומיים. כעת, כשהמשענת האמריקנית רועדת, מתגלה המחיר האמיתי של הנאיביות: אובדן האמון והיכולת להרתיע. האירועים האחרונים בצפון אמריקה ובצפון אירופה מחייבים אותנו לבחון מחדש לא רק את מהלכיה של וושינגטון, אלא בעיקר את התנהלותן של בירות המערב האחרות: אוטווה, ברלין, פריז וקופנהגן. הדיווחים על כך שצבא קנדה בונה מודלים של לוחמת גרילה נגד פלישה אמריקנית, לצד חילופי המהלומות הדיפלומטיים סביב גרינלנד, חושפים שבר עמוק שמקורו אינו רק ב"טירוף" רגעי, אלא בכשל מבני ארוך שנים – קריסתה של קונספציה.
התזה של "קץ ההיסטוריה" שכנעה את מדינות המערב (למעט ארה"ב) כי הן יכולות לפרוש מההיסטוריה הצבאית. הן אימצו תפיסת עולם אוטופית שבה הביטחון הלאומי הוא מוצר צריכה המסופק חינם על ידי "הדוד סם". הן צמצמו תקציבי ביטחון, ביטלו גיוסי חובה והפנו משאבים למדינת רווחה תפוחה, מתוך הנחה נאיבית שהמטרייה האמריקנית תישאר פרוסה מעליהן לנצח, ללא תמורה. כעת, אנו עדים לתוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות ה"טרמפיסט" (Free Riding) הזו: דילמת אסיר קלאסית, שבה כל אחד נאלץ לחשוב על עצמו כדי לא להישאר מאחור.
קנדה: מחיר ההזנחה
הדיווח ב"גלוב אנד מייל" הוא מקרה בוחן עצוב למחיר ההזנחה הזו. העובדה שקנדה, מדינת G7 עשירה, נערכת לבלום פלישה באמצעות טקטיקות של מטעני צד ומארבי גרילה (שיטות של ארגוני טרור או מיליציות נחשלות) היא למעשה הודאה בכישלון קולוסאלי.
זוהי הודאה בכך שלקנדה אין צבא קונבנציונלי ראוי לשמו. במשך עשורים, קנדה אפשרה ליכולותיה הצבאיות להתנוון מתוך ביטחון עיוור שארה"ב תמיד תהיה שם כדי להגן עליה (או שלעולם לא תתקוף אותה). כעת, כשהאמון נסדק, קנדה מגלה שאין לה "פוליסת ביטוח" עצמאית. ההיערכות ללוחמת גרילה אינה רק מהלך של "גידור סיכונים", אלא ברירת מחדל של מי שלא טרח לבנות כוח מגן אמיתי. בעיני האמריקנים, חולשה זו נתפסת לא כשותפות, אלא כנטל.
אירופה: התעוררות מאוחרת
אותה דינמיקה בדיוק משתקפת במשבר האירופי סביב גרינלנד. המכתב של הנשיא טראמפ לראש ממשלת נורווגיה אולי מנוסח בבוטות האופיינית לו, אך הוא מניח אצבע על פצע פתוח ומדמם: חוסר היכולת של אירופה להגן על עצמה ועל האינטרסים שלה.
כשטראמפ כותב ש"דנמרק לא יכולה להגן על הארץ הזו", הוא משקף הלך רוח אמריקני רחב הרבה יותר מאדם אחד. ארה"ב מביטה על בעלות בריתה באירופה ורואה מדינות שוויתרו מרצון על ריבונותן הביטחונית. מדוע שארה"ב תמשיך לשפוך מיליארדים על הגנת אירופה, כאשר האירופאים עצמם מסרבים לשאת בנטל התקציבי והאנושי?
הנאיביות האירופית יצרה משוואה הרסנית: ארה"ב רואה בהן שותפות חלשות שאינן מסוגלות לתרום למאמץ המערבי הכולל מול איומים אמיתיים (כמו סין או רוסיה), ולכן היא מאבדת בהן עניין. בתגובה, אירופה נעלבת ונכנסת למגננה. שליחת הכוח הרב-לאומי לגרינלנד והאיומים הכלכליים הם ניסיון מגושם ומאוחר "לעשות שרירים", אחרי שנים של ניוון שרירי הביטחון.
משבר האמון: מי אשם?
קל להאשים את הפופוליזם האמריקני בהתפוררות הבריתות, אך האמת מורכבת יותר. משבר האמון במערב נובע מכך שהברית הפכה לחד-צדדית. "דילמת האסיר" הנוכחית נוצרה משום שהצד החזק (ארה"ב) מרגיש מנוצל, והצדדים החלשים (אירופה וקנדה) מרגישים נטושים.
במקום מערכת של "ביטחון קולקטיבי" הדדי, נוצרה מערכת של תלות. וכשמדינה תלויה לחלוטין ברצונו הטוב של גורם זר לביטחונה הקיומי, היא חיה על זמן שאול. כעת, כשוושינגטון דורשת "תמורה" על התרומה או מאותתת שהחגיגה נגמרה, בעלות הברית המפונקות מגלות שאין להן מענה. הן אינן יכולות לייצר הרתעה עצמאית, ולכן הן נדחפות לצעדים היסטריים של חוסר אמון הדדי.
הטורפים מזהים חולשה
במשחק הזה, רוסיה וסין אינן צריכות להתאמץ כדי לפרק את המערב; החולשה הפנימית של אירופה וקנדה עושה את העבודה. מוסקבה ובייג'ינג מזהות שצבאות המערב (למעט צבא ארה"ב) הם במידה רבה "צבאות של נייר" שמתאימים למצעדים ולמשימות שיטור, אך לא למלחמה אמיתית.
ככל שמדינות המערב ירגישו פחות בטוחות, כך הן ינסו לגדר סיכונים בצורה נואשת יותר. רוסיה עשויה להציע עסקאות אנרגיה לאירופאים המפוחדים; סין תציע השקעות לקנדים. החשש הוא שהמערב יתפורר לא בגלל מלחמה, אלא בגלל שהחברות בו פשוט לא טרחו לתחזק את המועדון.
העולם שאליו אנו צועדים הוא עולם ללא אשליות ומתנות חינם. זהו עולם שבו מדינה שלא משקיעה בביטחונה שלה, סופה שתמצא את עצמה חסרת אונים מול ידידים ואויבים כאחד.
הטרגדיה הנוכחית היא שהעולם תמיד היה כזה, והיו מדינות שפשוט בחרו לעצום את העיניים. כעת אנו עדים לקריאת ההשכמה. המערב מתפורר כי הוא שכח את הלקח הבסיסי ביותר של ריבונות: אי אפשר לעשות מיקור חוץ לביטחון לאומי. הניסיון לבטח את העתיד הלאומי על חשבון משלם המיסים האמריקני התגלה כהימור כושל, וכעת כולם, מקנדה ועד דנמרק, משלמים את המחיר בחוסר ודאות משתק. ועל הרקע הזה, חזונו של רה"מ נתניהו להפסיק את קבלת הסיוע האמריקני תוך עשור, נראה כהחלטה מתבקשת ואף הכרחית.
שי רוזנגרטן הוא יו"ר תנועת אם תרצו, רס"ן במילואים ובעל תואר שני במדיניות ציבורית.
The madness of King Trump
ארה"ב השתגעה. תביעותיה לכבוש את קנדה, גרינלנד, את הנפט של וונצואלה היו נשמעות אך לפני שנה כמו פארודיה בסרט של סימפסונס.
הטענה המגוכחת של הכותב שארה"ב מוצדקת בכיבוש קנדה וגרינלנד בגלל ששתיהן לא יכולות להגן על עצמן מפני סין ורוסיה (שלא מסוגלת לכבוש עיר מחוז במרחק יריקה מהגבולות שלה) דומות לפרוטקשן זול והטענה שהאירופים פחדנים ואובדניים בהכנסת מהגרים לא לבנים נכונה, אבל לא מצדיקה כיבוש של גרינלנד.
טראמפ התזזיתי מושפע מאופנות של "מתכות נדירות" ו"ייצור מקומי" (בארה"ב שבה יש מחסור בידיים עובדות ואבטלה אפסית), "צבעי מאכל לא בריאים" וכו' ובמידה מסוימת מנוצל על ידי תקשורת השמאל שמנווטת אותו על ידי שאלות כמו "האם תיתן לנתניהו לספח את הגדה המערבית".
חבל שמחבר המאמר מצדיק את זה בנוסחאות ארוכות רק כדי לפתור את הצריר ההכירני שלו (דיסוננס קוגניטיבי) בגלל שטראמפ הוא לטובתנו, לפחות ברוב המקרים.
כתבה מבולבלת שמקשרת ענינים לא קשורים.
עד נפילת ברית המועצות, גרמניה, צרפת ובריטניה החזיקו צבאות מכובדים ביותר, והם נתנו להם להתדרדר לאחר ביטול גיוס החובה. בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה, טראמפ רוצה שמדינות אירופה יחזרו להשקיע בצבאותיהם במקום להסתמך על הגנה אמריקאית.
לגבי גרינלנד וקנדה, אין שום איום בטחוני אמיתי חדש מרוסיה או סין, אלא פוטנציאל כלכלי לא מנוצל בגלל המסת הקרחונים. לטראמפ תודעה היסטורית מאוד מפותחת ולדעתי הוא רוצה להכנס להיסטוריה בהרחבה נוספת של גבולות ארה"ב לתוך קנדה או גרינלנד. הדנים בהחלט ירוויחו מלוותר ולהחכיר לו את שני השלישים הצפוניים של גרינלנד שאינם מאוכלסים.
מדוע שלא יתנו לו את גרינלנד ל 99 שנה? שישכירו לו אותה. בסופו של דבר זה רק לטובתם ולטובת העולם המערבי.