היא אולי רוצה להחליף את האו"ם, אבל בינתיים היא רק מחזקת את חמאס
מועצת השלום (Board of Peace) של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נועדה לפתור לכאורה את המצב ברצועת עזה לאחרי סיום הלחימה, אבל ככל שהזמן עובר נראה כי לא רק שהמועצה לא תצליח לפתור את המצב אלא רק תיצור בעיות חדשות.
המועצה בנויה משלוש שכבות. במדרג התחתון נמצאות כלל המדינות החברות, מעליה ועד מנהל מצומצם, ובראש הכול עומד טראמפ עצמו כיושב ראש קבוע. על פי תקנון המועצה, טראמפ מחזיק בזכות וטו, מוסמך לפרש את כללי הפעולה על פי שיקול דעתו האישי, ואף רשאי להדיח חברים ולהסיר מדינות. החברות במועצה מוענקת בהתאם לתרומות של המדינות למועצה, והעברת יותר ממיליארד דולר מקנה מושב קבוע שאינו מוגבל בזמן. אמנת המועצה עצמה כוללת טענות נגד "הכישלון" של "מוסדות בין-לאומיים קיימים", רמז עבה מאוד לאו"ם. טראמפ עצמו אף היה פחות מרומז ואמר כי מועצת השלום "עשויה להחליף את האו"ם".
ההצעה להצטרף למועצת השלום נשלחה ליותר מ-50 מדינות. כ-35 נענו בחיוב, ובהן לא מעט מדינות ערביות או מוסלמיות כמו מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, טורקיה, קטאר, פקיסטן, ואינדונזיה. לעומת זאת רבות מהדמוקרטיות המערביות כגון צרפת, נורווגיה, שוודיה, איטליה, גרמניה ובריטניה, סירבו או הביעו הסתייגות. חלקן טענו שהמועצה אינה עומדת באמות מידה חוקתיות, ואחרות הביעו חשש כי זהו ניסיון להציב גוף בין-לאומי חלופי לאו"ם. גם רוסיה וסין בחרו שלא להצטרף, בחשש לפגיעה בזכות הווטו שלהן במועצת הביטחון.
בתוך מועצת השלום פועלת מועצת עזה (Gaza Executive Board) המורכבת מכמה מדינות, ואילו העזתים עצמים מיוצגים באמצעות "ועדה טכנוקרטית" (National Committee for the Administration of Gaza – NCAG) הפועלת תחת פיקוח של המועצה המרכזית.
מבנה זה שבו בעלי ברית של חמאס משובצים בתפקידי מפתח בזמן שנציגות פלסטינית אותנטית נעדרת מערער מראש את הלגיטימיות של היוזמה בעיני העתיים, ואף שישראל כבר הבהירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי לא תסכים לנוכחות טורקית או קטארית בשטח במסגרת כוח הייצוב הבין-לאומי, היא הופתעה לגלות כי במועצת עזה נכללות גם טורקיה וגם קטאר, שתי מדינות שמזה שנים מקיימות קשרים הדוקים עם חמאס, מספקות מקלט לבכיריו ומעניקות לו תמיכה כלכלית וגיבוי בינלאומי. יועציו של טראמפ סבורים כי הנוכחות של קטאר וטורקיה מחזקת את היכולת לגבש מתווה מוסכם, גם מול גורמים פלסטיניים, שכן שתי המדינות מילאו תפקיד מרכזי בתיווך הפסקת האש, ונחשבות לבעלות השפעה ישירה על הנהגת חמאס, אבל במערכת הביטחון מתריעים כי שילובן של שתי המדינות הללו בגוף האמון על שיקום עזה הוא שגיאה אסטרטגית חמורה. במקום למוטט את הארגון, הוא זוכה לגיבוי מדיני במסווה של שיקום אזרחי, ובמצב כזה, לא יהיה לו שום תמריץ ממשי להתפרק מנשקו אלא להפך. קל להשוות זאת למקרה הלבנוני: חרף החלטות והצהרות בין-לאומיות עד היום חיזבאללה לא פורק מנשקו. כעת עזה עלולה להפוך ללבנון נוספת. מנגנון השלום עשוי להפוך למסגרת בין-לאומית שתספק לחמאס לגיטימציה, זמן, משאבים ומרחב תמרון.
מועצת עזה לעולם לא תפרז את חמאס. נניח שתכנית טראמפ לעזה תעבור לשלבים הבאים, ונניח שניהול הרצועה אכן יעבור לידי "הוועדה הטכנוקרטית", האם אכן יימצא גורם שיצליח לפרק את חמאס מנשקו? "כוח הייצוב" שארה"ב מבקשת להציב בעזה סובל ממחסור משמעותי במתנדבים, ומבין המדינות שהוזמנו להשתתף בו יש רבות שאין שום סיכוי שייענו להזמנה. נכון לעכשיו לא ברור מי, אם בכלל, ייטול על עצמו את האחריות לאכוף את הפירוז בפועל. במצב כזה, צה"ל יישאר הגורם היחיד המסוגל לממש את תנאי ההסכם. מצב שבו חמאס ממשיך להחזיק בנשקו בעוד הרצועה זוכה לאחריות בין-לאומית בהובלת בידי מדינות התומכות בארגון תהיה אסון אסטרטגי למדינת ישראל.
מועצת השלום של טראמפ מצטיירת כמודל שאפתני לבנייה מחודשת של הסדר הבין-לאומי, אך בחינה מעמיקה של המבנה, המנגנון הפנימי והאינטרסים שמניעים אותה מעוררת ספקות כבדים. הנוכחות של טורקיה וקטאר במועצת עזה מקנה לחמאס כוחות מחודשים ומסכנת את ישראל. העובדה שמרבית הדמוקרטיות המערביות אינן מצטרפות ליוזמה מחלישה את מעמדה של המועצה מבחינה מוסרית, ומעוררת שאלות על הלגיטימיות שלה כגוף בין-לאומי מאזן. המבנה שמעניק מושבים קבועים בתמורה לתרומות כספיות אדירות מחדד את התחושה שהמועצה פועלת על בסיס עקרונות של השפעה תמורת תשלום ולא על פי עקרונות של צדק ואמת. אם כל המטרה של מועצת השלום היא לבצר את כוחו ומעמדו של נשיא ארה"ב, ביצור כוחו האישי ולחיזוק מעמדו הגלובלי היא תהפוך בנקל למכפיל סיכון אזורי. במקום להביא לסיום שלטון הטרור בעזה, היא עלולה לאפשר את חזרתו של חמאס, מחוזק, ממומן ומעוטר בלגיטימציה בין-לאומית.
קים ויקטור היא חוקרת מדיניות סייבר ובינה מלאכותית בסדנת יובל נאמן למדע.
