סופה של העליונות האמריקאית

עידן הסדר הבינלאומי מבוסס-הכללים הגיע אל קצו. השאלה היא: מה יבוא אחריו? יש הצופים את עלייתו של אימפריאליזם אמריקאי חדש. אני לא קונה את זה. הסדר הבינלאומי מבוסס-הכללים וההגמוניה האמריקאית היו תמיד שני צדדים של אותו המטבע. אם ארה״ב מתרחקת מהסדר מבוסס-הכללים כעת, זה רק משום שהעליונות הכלכלית והצבאית האמריקאית כבר אינה מוחלטת. טראמפ רוצה את גרינלנד לא משום שארה״ב מנצחת, אלא משום שהיא חוששת להפסיד במירוץ על השליטה בים הארקטי. טראמפ רוצה לשלוט בוונצואלה משום שלא ארה״ב, אלא סין, היא שותפת הסחר הגדולה ביותר והמלווה הריבונית העיקרית של דרום אמריקה. בעיניי, העולם שמתהווה אינו כזה של אימפריה אמריקאית חדשה, אלא מערכת רב-קוטבית שבה ארה״ב תידרש לחלוק כוח עם מעצמות גדולות אחרות.

רב־קוטביות נתפסת לעיתים כבעלת סיכון גבוה יותר לפיצול ולאי־יציבות, אך תוצאה כזו אינה גזירת גורל. ההיסטוריה מלמדת שהרבה תלוי באופן חלוקת הכוח. הקונצרט האירופי – המערכת הבלתי־פורמלית שבאמצעותה מעצמות אירופה ניהלו יחסים בינ"ל לאחר המלחמות הנפוליאוניות, שמר על השלום באירופה במשך 40 שנה. האם הקונצרט האירופי יכול לספק תוכנית-אב למה שעתיד לבוא? הקונצרט האירופי פעל מ-1815 עד 1914 וצמח מתוך קונגרס וינה. זה לא היה סדר מבוסס-כללים אלא הסכם מבוסס-כוח. להסכם לא הייתה אמנה, לא מזכירות ולא בית משפט. המערכת נשענה רק על יעד משותף בין ארבע המעצמות הגדולות של התקופה – בריטניה, רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, למנוע מכל מדינה בודדת לשלוט ביבשת. כדי לעשות זאת, הן הסכימו לנהל סכסוכים באמצעות ועידות ולא באמצעות מלחמות, ולהתייחס לגבולות כאל אינטרס קולקטיבי.

הריאליזם של טראמפ מחליף את האידאליזם של ביידן

האם ייתכן שהעולם יחזור למצב דומה? לדעתי הסיכויים לכך טובים, גם אם הנסיבות כיום אינן דומות כלל לאלו של 1814. במהלך מרבית מאה השנים האחרונות מדיניות החוץ האמריקאית נעה בין אידיאליזם לריאליזם, כשהיא נעה לסירוגין בין קידום הדמוקרטיה לבין הפעלת כוח. אידיאליסטים ממסגרים את העולם כמאבק בין דמוקרטיות לאוטוקרטיות, תפיסת עולם שמשאירה מעט מאוד מקום לפשרות או להסדרים. אידיאליסטים רואים בסין וברוסיה כאיום לא רק על האינטרסים של ארה״ב, אלא על אורח החיים האמריקאי עצמו. אסטרטגיית הביטחון הלאומי של 2022 שפרסם ממשל ביידן מִסגרה את האסטרטגיה האמריקאית כמאבק עולמי בין דמוקרטיה לאוטוריטריות. המילה ״אוטוריטריות״ הופיעה 19 פעמים בדוח הזה. תפיסתו של ביידן את המפלגה הקומוניסטית הסינית כבלתי־לגיטימית הפכה את ההידברות בין השתיים לכדי ניהול נזקים גרידא במקום דיפלומטיה קונסטרוקטיבית. הריאליזם של טראמפ מייצג נתק מוחלט מן האידיאליזם של ביידן. באופן לא מקרי, אין אפילו אזכור אחד למילה ״אוטוריטריות״ בדוח אסטרטגיית הביטחון הלאומי של 2025. הדוח מתייחס לסין כאל מתחרה כלכלית וטכנולוגית ולא כאל יריבה אידיאולוגית. ונחשו מה – רוסיה נעלמה לחלוטין מן הדוח.

עלייתן של מעצמות הביניים

שחרור מדיניות החוץ האמריקאית מפריזמה אידיאולוגית משפר את הסיכוי לדו־קיום בעולם רב־קוטבי. הדבר פותח פתח עבור ארה״ב וסין לנהל את יחסיהן באופן פרגמטי באמצעות מעורבות עסקית ושיתופי פעולה סלקטיביים על בסיס אינטרסים משותפים. בהקשר הזה, הריאליזם של טראמפ, על אף כל הפרובוקציות שבו, אמור לתרום ליציבות רבה יותר ביחסי ארה״ב-סין וביחסי ארה״ב-רוסיה. סיבה נוספת לכך שאני סבור שאנו נעים לעבר מאזן כוחות מנוהל חדש היא התמריץ של מעצמות הביניים לשמר את האיזון בין המעצמות הגדולות. השבוע בדאבוס, מארק קרני, ראש ממשלת קנדה, קרא למעצמות הביניים לפעול יחד או להידחק לשוליים. המשפט המצוטט ביותר שלו היה חד וברור: אם אתה לא ליד השולחן – אתה בתפריט. אם מעצמות הביניים יפעלו יחדיו הן לא רק יבטיחו לעצמן מקום ליד השולחן, אלא גם תהיה להן השפעה משמעותית על מצב העניינים העולמי. האנלוגיה כאן היא למפלגות מיעוט בממשלות קואליציה שיש להן קול חזק יותר מכפי שמספרן מייצג.

האם מעצמות הביניים ינצלו את ההזדמנות הזו כדי למנוע מהעולם להידרדר לכאוס? החדשות מהשבוע האחרון הן חיוביות. ב-17 בינואר האיחוד חתמו האירופי ומרקוסור (איחוד כלכלי של ארגנטינה, ברזיל, פרגוואי ואורגוואי) חתמו על הסכם סחר חופשי לאחר יותר מ-25 שנות משא ומתן. ההסכם ייצור את אחד מאזורי הסחר הגדולים בעולם ויכסה שוק של כ-700 מיליון צרכנים. ההסכם עדיין טעון אשרור בפרלמנטים של המדינות, אך הוא משדר את רצונם של שני הצדדים לצמצם את תלותם בארה״ב ובסין. בנפרד מכך, פון דר ליין הודיעה ביום שלישי כי האיחוד האירופי והודו נמצאים על סף הסכם סחר היסטורי, כזה שייצור שוק עבור כשני מיליארד בני אדם.

ביקורו של קרני בסין בשבוע שעבר הניב פריצת דרך חשובה. הדיאלוגים בדרג השרים חודשו לאחר שנים של הקפאה. סין הפחיתה את המכסים על שמן קנולה קנדי מ-85% ל-15%, וקנדה הפחיתה את המכסים על רכבים חשמליים סיניים מ-100% ל-6.1%. קיר סטארמר צפוי לבקר בסין בשבוע הבא, תוך הבטחה להחיות את תור הזהב של הדיאלוג העסקי בין שתי המדינות. כל אלו הם סימנים לכך שסופו של הסדר מבוסס-הכללים כבר מאלץ את מעצמות הביניים לאמץ גישה פרגמטית יותר בבחירת בעלות בריתן ובבניית בריתות חדשות. אם מגמה זו תימשך, היא אמורה לסייע במניעת קיטוב־יתר של המערכת הבינלאומית לגושים נוקשים ועוינים.

המצב הכלכלי של ארה"ב, סין ורוסיה

הקונצרט האירופי חב את אריכות ימיו לעובדה שהמעצמות הגדולות, שהיו מצולקות ומוחלשות בעקבות המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות, העדיפו פשרה על פני גלישה נוספת לכאוס. גם כיום, הכלכלה של המעצמות הגדולות שברירית מאוד. כשהגירעון הפיסקלי של ארה״ב עומד על 6% מהתוצר, תשלומי הריבית עולים על הוצאות הביטחון ותמחור היתר של המניות אינו בר קיימא טראמפ אינו יכול לטלטל את העולם יתר על המידה מבלי להצית קריסה כלכלית בבית. מהירות השיא שבה טראמפ התקפל השבוע בסוגיית גרינלנד מחזקת את ההערכה שנקודת התורפה של טראמפ היא שוק המניות האמריקאי. שוק המניות ירסן את האינסטינקטים הגרועים ביותר של טראמפ. מצבה הכלכלי של סין אינו טוב יותר. החוב הכולל שלה הגיע לרמות של ארה״ב והוא גבוה יותר מזה של כל מדינה אחרת ברמת הכנסה דומה. במקביל, כוח העבודה שלה מצטמצם ומזדקן במהירות. שיעור בני ה-60 ומעלה באוכלוסיית סין צפוי להגיע ל-28% עד 2040 ול-33% עד 2050.

ארבע שנות לחימה יקרות באוקראינה רוקנו את רוסיה גם ממשאבים וגם מכוח אדם. התוצר הרוסי צמח ב-0.6% בלבד ברבעון השלישי, הקצב האיטי ביותר זה שנתיים. עם ירידת מחירי הנפט, ההכנסות ממסי נפט וגז צנחו בשנה שעברה ב-24% לרמה הנמוכה ביותר זה חמש שנים. פוטין ימשיך להילחם אם יידרש לכך אך הדבר האחרון שבראש מעייניו הוא התרחבות אל חלקים אחרים של אירופה. אפשר לדבר על גרמניה, צרפת, בריטניה, יפן, ברזיל, הודו, טורקיה וסעודיה אבל הסיפורים דומים.

הקונצרט האירופי התפרק לאחר איחוד גרמניה, ששינה מן היסוד את מאזן הכוחות באירופה. כרגע אינני רואה סיכוי רב לכך שאחת המעצמות הגדולות עומדת על סיפו של רגע פריצה חדש. אם זה ישתנה וודאי שאשנה את דעתי, אבל אני רואה כרגע יותר אתגרים מהזדמנויות עבור המעצמות הגדולות של זמננו, ואינני חושב שאף אחת מהן באמת רוצה לטלטל את הספינה.