היינו הקונספציה: פרק מספר

"המשימה: לא לחטוף"

בחורף ההוא כבר חלף כמעט עשור ממלחמת לבנון השנייה, והשפעתו של חיזבאללה בלבנון רק התעצמה. כשפרצה מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה, נסראללה ראה בה הזדמנות להגדיל את השפעתו באזור. כוחות חיזבאללה סייעולצבאו של בשאר אל־אסד במלחמתו נגד המורדים, והחלו להתבסס גם בדרום סוריה. בשטחי סוריה ולבנון החלו להיבנות בסיסים שבהם אוחסן נשק של חיזבאללה, ושיירות נשק נעו מאיראן דרך משטר אסד והעבירו לידי חיזבאללה אמל"ח איכותי כמו כטב"מים מתאבדים, טילי נ"ט ארוכי טווח וטילים מדויקים.

מדינת ישראל צפתה בכל המתרחש מצפון בחשש מובן. ככל שחיזבאללה התעצם, כך התמיד צה"ל לנסות לפגוע בו במסגרת מה שכונה "המערכה שבין המלחמות" (המב"ם) – "כיסוח הדשא" שישראל מבצעת לאויביה מפעם לפעם, בלי לדרדר את המתיחות למלחמה של ממש. לפי דיווחים שמעולם לא אושרו על ידי ישראל באופן רשמי, צה"ל הוציא לפועל סדרה של תקיפות אוויריות נגד שיירות הנשק והאתרים של חיזבאללה. כשמלחמת האזרחים החלה לזלוג אל תוך ישראל, בעיקר בצורת פגזים תועים שנחתו ברמת הגולן, צה"ל גם פגע בנקודות אסטרטגיות של צבא סוריה.

נסראללה, שהכיר היטב את אויבתו הוותיקה, חש כנראה שישראל אינה מעוניינת ביותר מאשר לוחמה זהירה מאחורי הקלעים, והיה נחוש לשדר כוח. הוא הזהיר באופן פומבי, בנאומים ובראיונות לתקשורת, שארגונו יגיב במקרה של תקיפהנגד חיזבאללה בשטח סוריה.

ב־18 בינואר 2015 הותקפה שיירת כלי רכב מהאוויר סמוך לכפר מזרעת אל־אמל בקוניטרה שבגולן הסורי. בתקיפה נהרגו שישה פעילי חיזבאללה, כולל מפקד חיזבאללה בגולן ג'יהאד מורנייה, בנו של עימאד מורנייה שחוסל על ידי ישראל ב־2008, וכמה מאנשי משמרות המהפכה האיראנית, בהם גנרל מוחמד עלי אללה־דדי. חיזבאללה ומשמרות המהפכה הפנו אצבע מאשימה כלפי ישראל ואיימו בנקמה. באופן רשמי ישראל שמרה על זכות השתיקה, אולם גורמים ביטחוניים אנונימיים אישרו בתקשורת הזרה שצה"ל אכן אחראי לחיסול. ג'יהאד מורנייה והגנרלים האיראנים זממו להקים בגולן הסורי תא טרור שמטרתו לבצע פיגועי ירי וחטיפה, ובכך לאיים על ישראל גם מכיוון סוריה. התקיפה, מן הסתם, נועדה לגדוע באיבה את רשת הטרור המתהווה הזו. לא הייתה תגובה רשמית לאיומי הנקמה של חיזבאללה ואיראן, ונותר רק לראות האם וכיצד הם ימומשו בשטח.

כעבור כשבועיים, ב־27 בינואר, שוגרו שתי רקטות מסוריה אל הגולן, אולם מלבד פינוי אתר הסקי בחרמון לא היו נפגעים ולא נגרם נזק. צה"ל הגיב במטח של 20 פגזי ארטילריה לעבר עמדות של הצבא הסורי, בטענה שהוא האחראי למה שקורה בשטחו. מפקד בכיר בצה"ל טען שחיזבאללה עמד מאחורי הירי, ולכולם היה ברור שעוד לא נאמרה המילה האחרונה.

באותו זמן, אצלנו בצאלים, ענר פרס מפה גדולה על מכסה המנוע של הרכב שלו. הוא פירט באוזניי על אופייה של הקרקע ועל השפעותיה על כוחותינו ועל האויב, ותיאר את חלוקת הגזרות של הכוחות בגבול לבנון וסוריה באותה העת."אתה תעלה למצפה חוסיין ותחבור שם לכוחות הסדירים מחטיבה 188. תכין את הצוות שלך, כי בעוד שעתיים כבר יגיע לכאן מוביל לקחת את הטנק שלך צפונה".

ענר מסר לי מכשיר סלולרי מוצפן, "ורד הרים", שהזכיר לי את הנוקיה הישנה שהייתי לוקח מההורים כדי לשחק סנייק. "מעכשיו אתה מדבר איתי ועם שאר הכוחות בגזרה רק בטלפון הזה. אל תאמר מילה אחת שקשורה בהיערכות שלנו בצפוןבטלפון האזרחי". הוא איחל לנו הצלחה, וכעבור כמה שעות כבר היינו בדרכנו לגבול לבנון, לפעולה שכונתה בצה"ל "שמש חורפית".

מצפה חוסיין נמצא באחת הפסגות הגבוהות ביותר ברכס רמים, בחלקו המזרחי של הגליל העליון. הפסגה מתנשאת לגובה של 710 מטרים, ומציעה תצפית מרהיבה על עמק החולה. אולם בינואר 2015 לא הייתה לנו הזדמנות ליהנות מהנוף. המקום היה מלא בטנקים שנדרשו לנטוש את המוצבים הצמודים לגדר הגבול מחשש לירי נ"ט ומרגמות של חיזבאללה.

המצפה מנציח את סא"ל חוסיין עאמר ז"ל, בן הכפר ג'וליס ומפקד גדוד ברק בחטיבת גולני, שנהרג יחד עם שלושה מחייליו ב־4 במרץ 1996 בפיגוע של חיזבאללה בכפר חולה שבדרום לבנון, קילומטרים בודדים מגבול ישראל. לא יכולתי להימנע מלהבחין באירוניה המרירה – אנחנו מתכנסים במצפה לזכר חייל שנפל בפיגוע של חיזבאללה, כדי להיערך לעוד תגובה של חיזבאללה.

הצוות שעליו פיקדתי באותו זמן היה צוות טנק של חיל השריון שמאובזר ביכולות המבצעיות המתקדמות ביותר ומוזעק לסייע ללחימה בכל מקום שבו הוא נזקק. הגענו לנקודה, פרקנו את הטנק מהמוביל וביצענו טיפול ובדיקות כדי לוודא שהציוד כשיר ומוכן לכל משימה. מלבדנו היו במצפה שלושה טנקים נוספים – טנק המ"פ של הגזרה ועוד מחלקה. ברגע שיכולתי,ניגשתי למ"פ כדי לקבל הערכת מצב ולשמוע מהי המשימה שעלינו לבצע.

"המשימה היא לא לחטוף", הוא אמר בפשטות.

חשבתי שאולי הוא צוחק. "אם המשימה שלי היא לא לחטוף", עניתי, "היה עדיף שאישאר בצאלים, הרבה יותר בטוח שם".

בערב הצטרפתי להערכת המצב הגדודית, שהתקיימה בקשר, משום שהיה אסור לנוע על מדים וברכבים צבאיים על צירי התנועה החשופים לחיזבאללה. כשהגיע תורי לדבר ביקשתי מהמג"ד רשות לצאת לפטרול כדי לאתר אויבים שמאיימים עלינו ועל הכבישים באזור. המג"ד סירב לבקשתי, בטענה שהפטרול יחשוף את מיקום הכוחות ועלול דווקא לאפשר לאויב לממש את איומיו.

בסיום הערכת המצב, שהמשיכה באותם קווים של מגננה והימנעות מוחלטת מסיכונים וממגע עם האויב, תהיתי שמאאני, קצין צעיר שעוד לא מלאו לו שנתיים במדים, מפרש את המצב לא נכון. אולי יש כאן משהו שאני מפספס? הרי המודיעין מתריע על כך שחיזבאללה מתכוון לבצע פיגוע שמטרתו הברורה היא פגיעה בחיילים. אם כך, מדוע אנחנו נשארים בתפקיד המגיב ואיננו יוזמים שום מהלך טקטי שישבש או יסכל את תוכניותיו? לא יכולתי לחשוב על תשובה הגיונית.

התסכול שלי רק הלך והחמיר עם כל יום מקפיא שבילינו, מוסתרים מאחורי סבך הצמחייה הגלילית, לצד שלושת הטנקים האחרים. לבסוף לא יכולתי עוד להשלים עם המצב, ופניתי לענר בבקשה שישכנע את המח"ט לאפשר לי לסרוק את השטח ולנסות להפיק מודיעין יעיל. לאחר לחצים רבים המח"ט אישר את הסריקה – בתנאי שהיא תתבצע מתוך הסבך ובחשיפה מינימלית. שמחתי וכעסתי. שמחתי שסוף סוף ניתנה לי ההזדמנות לפקד בשטח ולנסות להשפיע על המציאות המבצעית הסטטית, וכעסתי שאנחנו בעצמנו יצרנו את המציאות הזו.

"צוות, תחילת תנועה", פקדתי.

לא פשוט להחביא טנק. דוד הנהג הוביל את הטנק בין העצים והשיחים וחיפש נקודה מסוימת שבה נצליח לשמור את מרביתו נסתר בתוך הצמחייה, ורק הכוונת תבצבץ החוצה. "גולן, אני מזהה בית חשוד", דיווח תומר התותחן, והראה לי את הסימנים המעידים על כך. עליתי בקשר מול קצין המודיעין והעברתי לו את המידע. הקמ"ן בדק את החומרים והשיב לי שעל פי ההיסטוריה של הגזרה, ניכר שהנקודה שזיהינו משמשת תכופות את חיזבאללה, והמידע שאספנו מצטלב עם דפוסי הפעולה המוכרים שלו.

עם סיום הסריקה החזרתי את הטנק לאחור והתקשרתי לענר. "יש סיכוי גבוה שהצלחנו לאתר את עמדת הנ"ט שממנה חיזבאללה מתכוון לבצע את הירי לשטח ישראל", דיווחתי, וביקשתי אישור לירי או להזעקת מטוס קרב שיפציץ את הבית. "אתה צעיר וחי בסרט", הייתה התשובה. אבל אני לא התכוונתי לוותר כל כך מהר.

"יודע מה", ניסיתי שוב, "תגיד למח"ט שאני מבקש לצאת לפטרול גירוי במפנה קדמי וחשוף של הרכס, ונראה אם האויב יפעל בהתאם". הוא הבטיח לנסות, ואני התפללתי שבקשתי תיענה בחיוב.

החשכה ירדה, ואנחנו בילינו עוד לילה קפוא בטנק המוסתר. מתברר שיש דבר קר יותר מלילה בצאלים, והוא לילה ברכס רמים. קיוויתי שלפחות הפעם יש לזה תכלית. למחרת, בשעה 7:30 בבוקר, ענר הופיע פתאום על הטנק שלי וקרא לי לצאת החוצה. היה אישור לפטרול. "אבל בלי שטויות", הוא הוסיף, "אני סומך עליך, כל פיקוד צפון לחוץ מהפטרול הזה".

ניסיתי לשדר לו קור רוח ורצינות, אבל התרגשות אחזה בי וחייכתי מאוזן לאוזן. משהו השתנה. נתנו לי הזדמנות לפעול נגד האויב. יוצאים לדרך.

יחד עם טנק המ"פ, יצאנו בתנועה חשופה מול הכפר מיס אל־ג'בל, במטרה לחשוף את מיקום צוות הנ"ט של חיזבאללה, שיגיב לזיהוי הכוח שלנו.

"נהג התקדם, צוות היכונו לחשיפה, תותחן החל סריקה".

הגדוד והחטיבה האזינו לקשר שלנו, מוכנים לכל תרחיש – מהפעלת אש תומכת ועד פינוי פצועים.

המתח בטנק היה כבד. נשמתי עמוק והרגשתי איך כל חלק בגוף שלי מרוכז ומוכן לרגע אחד – מימוש המארב, איתור מקור האיום והשמדתו במהירות.

"טילים, טילים!" מערכת מעיל הרוח החלה לצרוח לפתע. "טילים, טילים!" הכריזה בשנית באינטונציה דרמטית. "צוות, טילים עלינו", אמרתי ברוגע, "נהג, אחורה מהר, תפעיל מיסוך. תותחן, אתר את מקור האיום ודווח לי מוכן לירי".

לאחר שווידאתי שהפקודות מתבצעות, עליתי מהר מול הגדוד והחטיבה כדי לסגור איתם מעגלים, כלומר לתאם הכוונה לטובת השמדת המטרה במהירות האפשרית, בהתאם להנחיות. "כאן גולן, טילים עליי, טרם אותרה המטרה, אעדכן".

תומר התותחן ניצל שנייה פנויה ברשת התדר כדי לדווח לי שהוא לא מוצא את המטרה – המערכת לא הספיקה לאתר אותה. דוד חילץ אותנו מהנקודה החשופה במהירות, ובמיומנות גדולה מיקם את הטנק כך שלא יוכלו לאתר אותו.

לפתע החלתי להבין את מלוא המשמעות של המצב שאני נמצא בו. מחבלי חיזבאללה רואים אותי, אני לא רואה אותם, ורק המהירות תציל אותי ואת הצוות שלי. הכרחתי את עצמי לעצור ולנשום שתי נשימות עמוקות כדי להסדיר דופק.

רשת הקשר צעקה לי באוזניים בשני תדרים מקבילים; הרגשתי שכל העולם רוצה לדעת מה קרה ומה מצב הצוותים.

"צוות, כולם בסדר?"

"קיבלנו התרעות על ירי נ"ט לעברנו, אבל לא נפגענו. משום מה גם לא ראיתי או שמעתי את הטיל פוגע במקום קרוב".

"קחו אוויר", אמרתי לצוות, "תכף ניחשף בשנית ונמשיך במשימה".

אבל לפתע הטלפון שקיבלתי מענר צלצל: המח"ט על הקו. דחפתי את הטלפון אל תוך האוזניות המחוברות לקסדה, ה"ג'נטקס", ועצמתי עיניים כדי להתרכז בשיחה ההיא במקביל לכל הבלגן והפטפוט בקשר.

"מה מצבכם?" הוא שאל, "נפגעתם?"

העברתי לו דיווח מהיר ומלא וביקשתי ממנו אישור להמשיך במשימה ולאתר את החוליה.

"מאשר להמשיך", ענה המח"ט. "אם איתרת בוודאות את מקור האיום אתה רשאי להשמיד. אנחנו מאזינים לך ומוכנים לסייע במה שתצטרך. בהצלחה".

ניתקתי. "נהג התקדם, צוות היכונו לחשיפה, תותחן המשך בסריקה".

מלא באדרנלין, עם דפיקות לב עזות, הוריתי להמשיך בתנועה איטית כדי למצות את זמן הסריקה – ללא הועיל. בסופו של דבר הפטרול הסתיים וחזרנו אל מקום המסתור שבו נפרסנו קודם. הצוות יצא החוצה להירגע בזמן שאני ניסיתי לחקור את מה שקרה. איך יכול להיות שברגע שנחשפנו למרחב המאיים הופעלה התרעת ירי לעברנו אבל לא ראיתי ולא שמעתי כלום?

בבדיקה של אנשי המקצוע בחיל השריון התגלתה תקלה במערכת. הצוות היה מתוסכל. לולא התקלה אולי היינו יכולים להשלים את המשימה כבר בניסיון הראשון ולסכל את החוליה.

אין אישור לירי: ציר עוקף תגובה

באותו ערב, באכזבה מסוימת, ובבגדים אזרחיים כדי להימנע מתקיפה של חיזבאללה, הגעתי בפעם הראשונה להערכת מצב חטיבתית.

"יש לי חוש ריח טוב", פתח המח"ט את הערכת המצב. "חיזבאללה לומד אותנו כבר עשרה ימים, וראינו את המוכנות של חוליות הנ"ט בפטרול שביצע היום צוות קריגר. להערכתי מחר חיזבאללה יוציא לפועל את הפיגוע. תוודאו שכל הכוחות שלכם נסתרים ולא חשופים לאויב. מי שייחשף – יחטוף". שמחתי על כך שלמרות הכול, בסופו של דבר הרווחנו בתנועה החריגה שלנו לא רק חוויה וניסיון מבצעי, אלא גם מודיעין עדכני וקונקרטי.

למחרת תכננתי לקחת את תומר התותחן לחמ"ל התצפיתניות כדי ללמוד את השטח דרך המצלמות שלהן. בגלל הפקודות להישאר במסתור ולהימנע ממגע עם האויב, זו הייתה הדרך היחידה שלנו להיחשף לשטח לבנון. אולם ברגע שהגענו לחמ"ל, קיבלנו התרעה: "אירוע בעמק!" –

באותו זמן בגזרה הסמוכה אלינו, חמישה כלי רכב ובתוכם קצינים וחיילים מגדוד צבר של חטיבת גבעתי החלו לעלות לכיוון המוצבים שבמעלה הר דב. המטרה שלהם הייתה להכיר את הגזרה, לאחר שהוזעקו לתגבר את הכוחות. הם פנו מכביש 99, המחבר בין החרמון לקריית שמונה, אל הכביש האזרחי שמוביל לרג'ר, הנחשב מוגן יותר וחשוף פחות לירי נ"ט. כלי הרכב התקדמו עוד כחצי קילומטר צפונה במעלה ההר, אך בעקבות הוראה שהתקבלה מהמח"ט החלו לשוב על עקבותיהם. אלא שהיה כבר מאוחר מדי: חוליית נ"ט של חיזבאללה זיהתה אותם.

הגענו לטנק והתחלנו מיד לנוע אל עבר מרחב העמדות. תוך כדי היציאה לדרך, שמעתי בקשר דיווחים על נפגעים מירי נ"ט באזור הר דב. מהר מאוד התברר שלא רק שם היו מחבלים: זיהינו שוב את האינדיקציות המעידות על הימצאותה של חוליית נ"ט באיתור המופלל בכפר. מיד עליתי בקשר מול החטיבה וביקשתי אישור לירות, כחלק מתגובת הנגד שהחטיבה בוודאי מתכננת.

התגובה הגיעה מיד: "ירי לא מאושר. שאף כלי לא ייחשף. עליכם להישאר מאחורי מחסה עד להודעה חדשה".

הגוף שלי גירד מעצבים. לא הצלחתי להירגע. יש לנו מטרה מופללת, ממש כאן מתחת לאף, למה לא נותנים לנו להשמיד אותה?

שעות חלפו ללא תגובה, והחושך ירד. בינתיים שמענו את פרטי התקיפה בהר דב: החוליה של חיזבאללה שיגרה שישה טילים אל עבר הכוח, שכלל שלושה רכבים לא ממוגנים מסוג D-Max, ופגעה פגיעה ישירה באחד מהם. רס"ן יוחאי קלנגל, בן 25 מהר גילה, וסמ"ר דור חיים ניני, בן 20 ממושב שתולים, נהרגו.

לבסוף הגיעה ההוראה: "רשאים לצאת מהכלים. חזרה לשגרה".

תגובה להרג קצין וחייל צה"ל לא נראתה באופק.

למחרת בבוקר ענר התקשר ומסר לי פקודות, ואני חזרתי לצוות שלי בפנים נפולות. "תתכוננו, תכף יגיע לכאן מוביל. אנחנו חוזרים לאימון בצאלים".

נסראללה הגיב בשמחה שטנית ואופיינית לפיגוע בהר דב, והדגים כמה חזקה הייתה משוואת התגובתיות באותה תקופה:

הם הרגו אותנו לאור היום, אנחנו הרגנו אותם לאור היום. הם הרגו אותנו בסביבות השעה 11:30 בבוקר, אנחנו הרגנו אותם בשעה 11:30. הם התמקדו בשתי מכוניות, אנחנו התמקדנו בשתי מכוניות. הם הרגו ופצעו, גם אנחנו נהיה קדושים מעונים… חיזבאללה יגיב נגד כל ההתקפות הישראליות בעתיד, ואנחנו לא מודאגים ממה שנקרא "הוראות הפתיחה באש". זוהי זכותנו, זכותנו החוקית והמוסרית להתעמת עם התוקפנות בכל עת, בכל מקום ובכל צורה שהיא… אנחנו לא רוצים מלחמה, אבל אנחנו לא חלשים ולא מפחדים ממלחמה.

ההשלכה המיידית היחידה של האירוע הזה הייתה שבעקבות התקיפה נסלל כביש עוקף קצר לחלקו התחתון של ציר העלייה הפנימי להר דב, שעד אז היה חשוף לגבול הלבנוני. בהחלט מכה קשה לחיזבאללה.

סגירת המעגל המדויקת הגיעה מאוחר מדי, במהלך מלחמת חרבות ברזל. טאלב עבדאללה, מפקד יחידת א־נסר של חיזבאללה, שפיקד על חוליית הנ"ט בפיגוע בהר דב, חוסל בתקיפה של חיל האוויר ביולי 2024. חיסולו לא סיפק נחמה רבה למשפחותיהם של יוחאי ושל דור, שנהרגו בתקופת ההכלה של צה"ל. אבל הוא מספר משהו על איך נראה הצבא שלפני שבעה באוקטובר, ואיך הוא נראה אחריו. אגב, אחיו של יוחאי הי"ד בחר להיות לוחם, וכיום משרת כחייל בפלוגת המילואים שלי.

מובן שאת כל זה לא הייתה לי דרך לדעת. מבחינתי, החשיפה השנייה שלי לקרב, והראשונה שלי כמפקד, הסתיימה באכזבה גדולה עוד יותר מזו שחשתי במבצע צוק איתן. חזרנו לאימון, ואף אחד מהמפקדים שלי לא הבין מדוע אני כל כך כועס רק כי לא קיבלתי אישור לירות – לכאורה דבר שבשגרה.

אבל הכעס שלי היה הרבה יותר עמוק. לא כעסתי כי לא קיבלתי אישור לירות; כעסתי כי יותר משהייתי קצין בצבא הגנה לישראל, הייתי, באותם רגעים, חייל של הקונספציה.

גולן קריגר, היינו הקונספציה, סלע מאיר 2025. ניתן לרכוש את הספר באתר ההוצאה