הארגון מנסח הנחיות סביבתיות מופרכות, מדינת ישראל מאמצת אותן, והמפעלים נסגרים
בתחילת יולי 25 קבע שר הבריאות כי ישראל לא תצטרף לאמנת תקנות הבריאות המעודכנת של ארגון הבריאות העולמי בשל חששות כבדים מפני פגיעה בריבונות המדינה במצבי חירום. במקביל, נדונה בחודשים האחרונים בוועדת הבריאות של הכנסת האפשרות לפרישת ישראל מארגון הבריאות העולמי (WHO). היוזמים טוענים כי החברות בארגון, שהפגין עוינות כלפי ישראל, פוגעת באינטרסים הלאומיים ובריבונותה של המדינה וכי יש לפעול בדומה לארצות הברית וארגנטינה, שפרשו מה-WHO לאחרונה. מנגד, ארגונים דוגמת איגוד רופאי בריאות הציבור מזהירים כי פרישה תמנע מידע רפואי גלובלי חיוני, שותפות במחקרים בינלאומיים, ואפשרות להשפיע על מדיניות בריאות עולמית.
אבל לשותפות של מדינת ישראל בארגון הזה יש צד חשוב אחר – השפעתו המחמירה על החקיקה הישראלית בנושאי סביבה. עוד בשנת 2003, כאשר "ועדת אלמוג" התכנסה כדי לקבוע את ערכי הסף הסביבתיים למזהמים באוויר בישראל, החלטה הרת גורל לתעשייה הישראלית, ארגון הבריאות העולמי נתן את אותותיו. הוועדה קבעה ערכי סף לכ-112 מזהמים ופעלה על פי קריטריונים מחמירים של מדינות וארגונים בינלאומיים דוגמת הארגון. "כאשר קיימים מספר ערכים לאותו חומר", נכתב בדו"ח הוועדה, "נבחר הערך הנמוך ביותר… על פי הכלל המנחה של 'עיקרון הזהירות המונעת". לעניין חומרים מסרטנים, החליטה הועדה כי ערך הסף למזהם מסוים יהיה כזה, שיביא לתוספת סיכון מחושבת לחלות בסרטן של אדם אחד מתוך אוכלוסייה של 100,000 תושבים שהיו חשופים לאותו מזהם במשך שנות החיים (70 שנה). הועדה, שלא כללה שום נציגים מהסקטור התעשייתי או מהמגזר העסקי/כלכלי, התעלמה לחלוטין מהעובדה כי הציבור עלול להיחשף באופן נרחב הרבה יותר ממזהמים מסרטנים שמקורם אינם מהתעשייה. על פי מרשם הפליטות לסביבה של המשרד להגנת הסביבה מהשנים האחרונות, חלקה של התעשייה לסך זיהום האוויר בחומרים מסרטנים והחשודים ככאלה בישראל הוא כ-1% בלבד, חסרת משמעות כמותית ביחס לכ-80% מכלל החומרים המסרטנים הנפלטים משריפות שמקורן בעיקר מסקטור הפסולת והחקלאות ופחות מהשיעור הנפלט ממכונים לטיהור שפכים ומטמנות (2%) וקמינים ביתיים (2%). יוצא מכאן שאין משמעות סביבתית ברמה הכמותית הארצית להכבדה המחמירה על התעשייה.
המתודולוגיה שנקבעה בוועדת אלמוג חלחלה לדברי חקיקה מאוחרים יותר. בשנת 2008 נחקק חוק אויר נקי שזכה למעורבות פעילה מאוד של ארגוני סביבה רדיקלים וחברי כנסת מהשדולה הסביבתית. החוק הכיל הוראות שבחלקן היו מהמחמירות בעולם. כך לדוגמה, החוק הכיל הרחבה משמעותית של מספר המזהמים המבוקרים בסביבה (פי 4 ו-2.3 ביחס לנדרש בארצות הברית והאיחוד האירופאי) ונקבעו בו תקני סביבה שלכמה מהם אין כל מקבילה בעולם. לדוגמה – ערך הסף למדידה שנתית לבנזן מחמירה כמעט פי 4 מהאירופאי, והוסף לה ערך ממוצע יממתי, שלא מקובל באיחוד האירופאי ומחמיר עד פי 25 משאר המדינות שבחרו לאמצו. אופן ניתוח תוצאות הבדיקה ומקום הדיגום גרמו אף הם להחמרה בפועל ביחס למקובל בארצות הברית והאיחוד האירופאי אף ששיעור פליטת הבנזן בתהליך הייצור בישראל נמוך מאוד בהשוואה למקביליו האירופאיים. עוד דורש החוק קבלת היתר פליטה לאוויר מכל מפעל בגודל מסוים, שבו נקבעים ערכי סף נוספים למזהמים הנמדדים בקצה הארובה, הנגזרים ממסמכי ייחוס אירופאיים (ערכי פליטה, להבדיל מערכי סביבה שגם בהם המפעל חייב לעמוד). מסמכי הייחוס האירופאיים מאפשרים לקבוע ערכי סף מתוך טווח של ערכים מקובלים, כאשר בפועל נבחרים בדרך כלל הערכים המקלים בטווח. לעומת זאת המשרד להגנת הסביבה הישראלי הורה על בחירת הריכוזים המחמירים ביותר.
והתוצאה – בהתנהלות שלי מול התעשייה, שמעתי לא אחת על החלטות להקמת קווי יצור במקומות אחרים בעולם, לרבות אירופה, כחלופות מועדפות על פני הרחבת קווי הייצור בישראל. הנתונים מאשרים זאת: בין השנים 2012-2023, חלה ירידה של 12% במספר מפעלי התעשייה הגדולים בישראל המחויבים בדיווח למרשם הפליטות — תולדה של סגירה או צמצום פעילות של כ־22 מהמפעלים מהגדולים במשק. במקביל, כמעט שלא נוספו מפעלים חדשים לרשימה, נתון שמעיד על קיפאון וצמצום.
לאחרונה אישרה הכנסת את "חוק הגנת הסביבה (ייעול הליכי רישוי סביבתי) (תיקוני חקיקה), התשפ"ד-2024". החוק נשא בחובו לכאורה בשורה גדולה לתעשייה, שכן הוא קבע שהיתרי הפליטה יינתנו "בהתאם להסדרים המקובלים באסדרה הנוהגת במדינות האיחוד האירופי, כתוקפה מעת לעת…" וכי מפעל רשאי לבחור טכנולוגיה שתביא "להפחתה המרבית של פליטת מזהמים לאוויר מבין כל הטכניקות המיטביות האפשריות" – ולא את הטכנולוגיה המחמירה ביותר. אלא שבמקביל להקלה זו, נוספו לחוק סעיפים שעיקרו עיקרון זה מיסודו. תחת הכותרת של "כללים ואמות מידה למתן היתר פליטה", מקנה סעיף 19 לחוק סמכות לשאוב כללים ואמות מידה מגופים רגולטוריים נוספים – לרבות ארגונים בין-לאומיים. וכך נפתח פתח להחמיר במידה ניכרת את הרגולציה הישראלית כפי שתואר במתודולוגיה של וועדת אלמוג. דהיינו, לערוך רשימה של מקורות ייחוס ולבחור את המחמיר ביותר.
במקביל, סעיף 22(א) לחוק הקנה לממונה סמכות "לקבוע תנאים נוספים, לרבות תנאים מחמירים על הטכניקה המיטבית הזמינה, במטרה למנוע ולצמצם חריגה מתמשכת או חוזרת ונשנית מערכי סביבה או מערכי ייחוס". ערכי ייחוס הם אותם ערכים שנגזרו מערכי ועדת אלמוג, וערכי הסביבה בישראל הם כאמור, מהמחמירים בעולם. ארגון הבריאות הבינלאומי מופיע במפורש בסעיף 6(ג) לחוק, שם נאמר כי "ערכי איכות האוויר ייקבעו, בין השאר, בהתאם להוראות הקבועות באמנות בין-לאומיות שישראל צד להן, ובשים לב, בין השאר, לערכים מקבילים לערכי איכות האוויר, הנהוגים בקרב המדינות המפותחות בעולם ולהמלצות ולהנחיות שפרסמו ארגונים בין-לאומיים, לרבות ארגון הבריאות העולמי, בעניינים אלה"
ומה לגבי יציבות תקני הסביבה לתעשייה הישראלית? חוק אוויר נקי הישראלי מתבסס בעיקר על דירקטיבות של האיחוד האירופי שנקבעו בשנת 2008 ועודכנו בשנית רק ב־2022. לעומת זאת, לפי סעיף 6(ד) לחוק אוויר נקי בישראל, יש לעדכן את ערכי איכות האוויר לפחות אחת לחמש שנים. בפועל, ב-15 השנים האחרונות עודכנו ערכי איכות האוויר בישראל ארבע פעמים (תוקננו ב-2011 ועודכנו ב-2013, 2016, 2022. מתוכנן עדכון נוסף ל-2027). בניגוד לאמירה על ההתאמה לאסדרה האירופאית, חוק רישוי סביבתי משולב לא התאים את תקופת עדכון ערכי הסביבה לסטנדרט האירופאי. עדכון הערכים נוטה להחמירם, ובכך מוטלת על התעשייה הכבדה נוספת.
כאשר בוחנים למשל את מקור לעדכון ערכי איכות הסביבה של שנת 2022, לא מפתיע לגלות שוב את ארגון הבריאות העולמי. נמצא כי כמעט כל העדכונים החמירו עם ערכי הסביבה, וברוב המקרים, הבסיס להחמרה זו הייתה המלצת ארגון הבריאות העולמי. רק במספר ספור של מקרים הסתמכו על הערכים המקובלים באיחוד האירופאי.
ומה רע באימוץ ההנחיות של ארגון הבריאות העולמי? התשובה נעוצה בקביעה ההזויה באתר האינטרנט של הארגון משנת 2022, שאומרת הכל: "ב־2019, 99% מאוכלוסיית העולם גרה במקומות שלא עמדו בתקני איכות האוויר של ארגון הבריאות העולמי".
במילים אחרות מדינת ישראל הכפיפה את התעשייה שלה לארגון שלעולם לא יהיה מרוצה מן התקנים שלה, לא חשוב כמה תחמיר בנושא. אם חפצי חיים ותעשייה אנחנו, אנו חייבים לבחון מחדש את ההיצמדות לארגונים בינלאומיים ככלל, וארגון הבריאות העולמי בפרט.
