כך מדינה מוסלמית קטנה ורבת עוצמה מסובבת את אמריקה על האצבע הקטנה
מסוריה ועזה ועד איראן – קטר חוטפת את ממשל טראמפ.
המשטר של אל־קאעידה בסוריה טובח בכורדים כדי לשחרר מחבלים כלואים של דאעש; נותני החסות של חמאס מטורקיה ומקטר מקבלים כיסא בדירקטוריונים המנהלים את עזה; ואלפי מפגינים למען הדמוקרטיה נטבחים באיראן בזמן שאל־ג'זירה מגוננת על המשטר.
זו איננה מדיניות החוץ של ארצות הברית – אבל זו בהחלט מדיניות החוץ של קטר.
מלבד היחס למדינת ישראל, מדיניות החוץ של הבית הלבן בעולם המוסלמי זהה כיום כמעט לחלוטין למדיניות החוץ של קטר. בעוד אלפים מתים באיראן לאחר הבטחות ריקות מתמיכה, התמונה הרחבה שמתבררת היא השתלטות שיטתית של מדינת טרור אסלאמית קטנה ורבת־עוצמה.
כשבוחנים את הדבר במנותק, הסירוב להתערב באיראן עשוי להיראות כהחלטה להתמקד במדינות אמריקה ובסין, אך הנימוק הזה לא מסביר מדוע הקדיש ממשל טראמפ זמן ויוקרה לחיזוק מנהיג אל־קאעדה בסוריה – עד כדי סיוע בשחרור ובהבאת מחבלי דאעש לארצות הברית.
אין בו גם כדי להסביר את התוכנית המסובכת לעזה, שבה מונה בכיר קטרי תומך חמאס, הידוע לשמצה בשל קשריו לכאורה למבצעי ריגול באמצעות סוכני CIA לשעבר, ל"מועצת עזה", וכן הופקדה בידיו כל תוכנית שיקום עזה. זה בוודאי לא מסייע לישראל, שהתנגדה בפומבי לכך שקטר וטורקיה – שתיהן מדינות תומכות חמאס – ישחקו תפקיד כלשהו.
ואין בו אפילו שמץ של הסבר מדוע ארה:ב משא ומתן עם הטליבאן על חזרה לאפגניסטן עם נוכחות צבאית אמריקאית לצורכי "לוחמה בטרור" כאשר אותם טרוריסטים שאיתם אנו מנהלים משא ומתן – כמו בסוריה – הם אלה ששולטים במדינה.
יש כאן קו עקבי אחד, והוא אינו "אמריקה תחילה", בדלנות, ישראל או MAGA. הקו הזה הוא בבירור קטר ובעלות בריתה האסלאמיסטיות – טורקיה ואיראן. ולקו הזה יש דמיון מאיים למדיניות "מזרח תיכון חדש" של אובמה, ולדרך שבה עודדהה בעקביות מהפכות אסלאמיות והגנה על משטר הטרור האסלאמי של איראן.
אם ארה"ב לא מתערבת באיראן משום שהיא נגד התערבויות, מדוע היא מתערבת למען אסלאמיסטים בכל מקום – מסוריה ועד עזה? בדומה לאובמה, שבחר להתערב בלוב ובמצרים אך לא באיראן, הדפוס העקבי כאן הוא חיזוק האסלאמיסטים, בין אם באמצעות התערבות ובין אם באמצעות אי־התערבות, עם הצדקות לא־עקביות.
מפגינים איראנים נטבחים, וחמאס ואל־קאעדה מקבלים חיזוק – לא מפני שזה משרת את האינטרסים הלאומיים שלנו, אלא מפני שזה משרת את האג'נדה הג'יהאדיסטית של קטר.
יעדי מדיניות החוץ של קטר היו עקביים וברורים: היא מעצימה ומחזקת ג'יהאדיסטים אסלאמיים ואז מציעה את שירותיה כ"מתווכת" מולם. פירוש הדבר העלאת שלוחת אל־קאעדה לשלטון בסוריה; העלאת הטליבאן לשלטון באפגניסטן באמצעות הסכם שקרי בתקופת ממשל טראמפ הראשון; סיוע לחמאס למקסם את הישגיו מ־7 באוקטובר; ושימור משטר הטרור האסלאמי של האייתוללות בטהראן, שקטר היא בעלת בריתו.
מהפכת MAGA נפטרה מחלק גדול מזרועות התמנון של ההשפעה הקטארית, שהשקיע מיליארדים במוסדות כמו "ברוקינגס" (מכון מחקר אמריקאי למדעי החברה). מה שהחליף אותו היה משב רוח רענן של היגיון בריא בחלק מהזירות, אך בכהונה השנייה של טראמפ המועצה לביטחון לאומי וגורמים בפנטגון הורעלו בידי מינוי אנשיו של קוך (צ'רלס קוך, בדלן אמריקאי), המקורבים לארגוניו של ג'ורג' סורוס, המלאים בסוכנים זרים איראניים.
ייתכן שקטר איבדה את תמנון מדיניות החוץ המקורי שלה, אך היא החליפה אותו באוסף רופף של אנשי עסקים בכירים בעלי אינטרסים זרים, שמהדהדים את אותה מדיניות חוץ ישנה של אובמה – חיזוק האסלאמיסטים תוך העמדת פנים שהם משהו חדש.
הסגנון שונה, אך המהות מתבררת כזהה.
מדיניות החוץ של הנשיא טראמפ טובה בזירה הגלובלית – בעימותיה עם סין, בדרישה לאחריות רבה יותר מנאט"ו ובקריאת התיגר על דיקטטורות מרקסיסטיות באמריקה הלטינית – אך זו מדיניות משרד החוץ הרשמית המיושמת בידי מזכיר המדינה מרקו רוביו. בכל הנוגע למזרח התיכון, לעומת זאת, זוהי מדיניות חוץ סוררת שיש לה מעט מאוד מן המשותף עם "אמריקה תחילה" או עם טראמפ, והיא מזכירה מאוד את מדיניותו הישנה של אובמה.
במזרח התיכון, מדיניות החוץ הועברה למתווכים מפוקפקים כמו טום ברק וסטיבן ויטקוף, שנתפסו כבעלי הבנה טובה יותר של האזור משום שעשו בו עסקים. איש מעולם לא טרח לבדוק את האינטרסים האמיתיים שלהם.
יהיו אשר יהיו האג'נדות שלהם, אין ספק רב לגבי מה עשו ומי הרוויח מכך.
מה שדאעש לא הצליח להשיג בסוריה באמצעות פיגועי התאבדות, הוא הצליח להשיג כאשר הלביש את אל־ג'ולאני – כעת אחמד א־שרעא – בחליפה. העולם צפה במחבלי דאעש משתחררים מבתי הכלא שלהם, כפי שהטליבאן שחרר מחבלי אל־קאעדה ודאעש לאחר שקטר רקחה עסקה עם הטליבאן – עסקה שכמו במקרה של חמאס, מעולם לא הייתם להם כוונה לקיים.
הדרך להגמוניה של אל־קאעדה בסוריה נסללה בנאומיו של "השגריר" טום ברק על חשיבות מתן האפשרות לאסלאמיסטים הסונים לבצר את שליטתם בסוריה. הדבר שירת בבירור את האינטרסים של משטר הטרור האסלאמיסטי בטורקיה, שהיה אובססיבי לריסוק הכורדים, ואת השאיפות הג'יהאדיסטיות של קטר – אך מעולם לא הוסבר מדוע כל זה משרת את האינטרסים שלנו ואיך זה שונה מהמהפכות האסלאמיסטיות במצרים, בלוב ובמדינות נוספות באזור, שהיו חלק מיעדי מדיניות החוץ שלנו בתקופת אובמה.
יש אזורים בעולם שבהם מדיניות "אמריקה תחילה" ברורה לחלוטין – אך הדבר אינו נכון כלל במזרח התיכון, שם מדיניות החוץ שלנו בלתי־עקביות בצורה קיצונית. למעשה, הדרך הטובה ביותר להבין את מדיניות החוץ שלנו במזרח התיכון היא שקטר קיבלה את מבוקשה בכל נושא, למעט ישראל – שם קיבלה רק כ־60% וכעת נאבקת לחסל את היתר.
חלק גדול מההיסטריה הנוכחית כלפי יהודים וישראל בקרב משפיעני MAGA מתפרש כקמפיין קטרי לביסוס שליטתה במדיניות החוץ באזור.
שמאלנים, ליברטריאנים וחברי "הימין הווקי" – שמלבד עוינות כלפי אמריקה היה להם מעט מאוד במשותף – התאחדו לגוש אידאולוגי משלהם, שבו טאקר קרלסון מראיין דיקטטורים מוסלמים ופקידי או"ם אנטי־טראמפיים כמו ג'פרי סאקס, רוברט מאלי, המתווך הבזוי של אובמה עם איראן מטעם סורוס, ששערורייתו בנוגע לטיפול רשלני במידע מסווג טויחה בידי ממשל ביידן, מתראיין אצל עובד לשעבר באתר תומך טרור של סורוס ב־American Conservative, כלי תקשורת "שמרני" שטוען כי הקמת מדינה "פלסטינית" משרתת את האינטרס הלאומי של ארצות הברית.
זה לא MAGA וזה לא "אמריקה תחילה"; זה אובמה שמסתנן פנימה עם כובע מצחייה אדום. ואותם אויבים פנימיים וחיצוניים שהיו אז נשארו גם עכשיו.
השאלה של ישראל היא הסחת דעת מן הנושא האמיתי – זה שאיננו מדברים עליו – מדוע אנו מחזקים את אל־קאעדה ואת איראן, ומה זה באמת אומר על מי ששולט במדיניות החוץ. שום התפרצות זעם על ה"ניאו־קונסרבטיבים" שנעלמו – קבוצה שקיימת רק במדורי הדעות של הוושינגטון פוסט – לא יכולה להסיח את דעתנו לנצח.
השאלה האמיתית היא: מדוע אנו תומכים בטרוריסטים אסלאמיים, ומי מושך בחוטים?
איראן ועזה הן קו פרשת המים. הן מסמנות את הקרע בין "אמריקה תחילה" לבין קטר. קטר ניצחה והפסידה קרבות סביב התקיפות האוויריות באיראן ובעזה, אך כעת היא מנצחת את המלחמה בשתיהן. ואלה חדשות רעות – לא רק למפגינים האיראנים או לישראל, אלא גם לארצות הברית.
ביסוס שליטתה של אל־קאעדה בסוריה יעלה לנו ביוקר, וכך הישרדותו של המשטר האיראני. למדיניות החוץ האמריקאית היו שתי מטרות: הבסת הטרוריסטים ושמירה על חופש השיט במפרץ הפרסי – ומדיניות "קטר תחילה" הורסת את שתיהן.
בעוד הפנטגון רודף אחר מחנות דאעש דמיוניים, ג'יהאדיסטים בחליפות חוזרים ותופסים את השלטון כפי שעשו במזרח התיכון של אובמה, ולא יעבור זמן רב עד שנשלם שוב את המחיר – כפי ששילמנו אז ולאחר שקטר תיווכה בעסקה עם הטליבאן.
ממשל טראמפ אינו הממשל הראשון שנקרע מבפנים בגלל סיעות חתרניות, והראיה הטובה ביותר לכך היא עד כמה מדיניות החוץ המצוינת של טראמפ באסיה, באירופה ובאמריקה הלטינית שונה ממדיניותו במזרח התיכון. הנשיא מקבל שירות גרוע מצד שתולים הפועלים למען אינטרסים זרים, והגיע הזמן לטהר את MAGA מהשפעתה של קטר. ועדיף שזה יהיה לפני שהטרוריסטים האסלאמיים שמשוחררים בידי מדיניות החוץ הקטרית שלנו לא יהרגו רק שלושה אמריקאים בסוריה, כפי שקרה לאחרונה, אלא ישובו וירצחו שלושת אלפים אמריקאים בארצות הברית. קטר נתנה מחסה לח'אלד שייח' מוחמד, מתכנן פיגועי ה־11 בספטמבר.
במקום ללמוד את הלקח מ־9/11, הנחנו לקטר לשלוט במדיניות שלנו. והשאלה היחידה היא: כמה אנשים יצטרכו למות הפעם לפני שנחלץ בחזרה את מדיניות החוץ שלנו מידי הטרוריסטים?
מאמר זה פורסם כאן בעברית באדיבות מכון גייטסטון.
