מסמכי נתניהו חושפים אמת מרה

מאז פרוץ המלחמה הציבור הישראלי מצוי במתקפה רב זירתית ורב ממדית של הדלפות, תדרוכים ותדרוכים שכנגד בכל הנוגע לאחריות ולאשמה על המחדלים שקדמו לטבח. הציבור ניזון מחלקי ציטוטים ואמירות ללא הקשר, כאשר בעלי עניין מדליפים לעיתונות שבבי משפטים מסוגים שונים. על הרקע הזה הפרסום הפומבי של חלק מהחומרים במכתב התגובה של ראש הממשלה נתניהו למבקר המדינה הוא דבר מבורך. אמנם, המסמכים המלאים לא פורסמו וגם ההקשר חסר אך לפחות זו הצגה שיטתית של חומר שאפשר להתייחס אליו באופן רציני. לפנינו ״גרסת נתניהו״ לאירועים, או אם תרצו כתב ההגנה שלו מול ההאשמות. זו לא ״האמת״ ההיסטורית, וגם לא צריך להתייחס אליה כך, אבל סוף סוף לפנינו טיעון סדור, מנומק ומתועד בנוגע לאירועים.

הדבר החשוב ביותר הוא מה שראש הממשלה לא טוען. הוא לא טוען שהוא היה בעד כיבוש וטיהור של הרצועה או אפילו השמדה של חמאס. לא תכנית האלופים, לא מרכבות גדעון ולא שום דבר אחר שפגשנו במהלך השנתיים האחרונות. אלו דבריו של נתניהו עצמו. במהלך מבצע צוק איתן נתניהו העלה את האפשרות לכיבוש עזה בדיון בקבינט. ניכר מהדברים שלא התכוון לכך ברצינות אלא רק לוודא ששאר הנוכחים לא חולקים עליו בעניין, בעיקר על רקע התבטאויות פומביות של בנט ואחרים שחתרו תחת החלטותיו בניהול המלחמה. נתניהו שואל כך: ״רצינו לדעת, ואתם כל הזמן רוצים לדבר, על כיבוש עזה… אז בוא נראה סוף סוף מה…״

ואכן, ״רואים סוף סוף מה״: בנט מיד שולל זאת (״אני מעולם לא אמרתי "כיבוש עזה"), אייזנקוט (סגן הרמטכ״ל) חושב ״שזאת תהיה שגיאה קשה״, גנץ (הרמטכ״ל) אומר ש״זו תהיה שגיאה אסטרטגית ממעלה ראשונה״, יעלון (שר הביטחון) אומר ״זה פשוט מיותר כרגע״, וכך גם שאר המשתתפים.

מה שבולט וברור מתוך הדברים הוא הקונצנזוס. איש לא מתכוון ברצינות לכיבוש הרצועה, וגם נתניהו לא מעוניין בכך. כך שכיבוש ירד מהפרק, ואולי אפילו מעולם לא היה על השולחן. אז מה כן?

נתניהו כותב כי ״לאור ההתנגדות הגורפת לכיבוש מדיניות ראש הממשלה היתה לפגוע קשות בחמאס – 'גיזום דשא' מתמשך״. זהו ניסוח מקובל לדוקטרינת הסבבים שישראל הובילה מול רצועת עזה כבר מימי עופרת יצוקה. בהמשך המסמך טוען נתניהו שבנושא יישום מדיניות הסבבים נתגלעו מחלוקות בינו לבין ראשי מערכת הביטחון במספר הזדמנויות:

בספטמבר 2016, על רקע התקדמות משמעותית בבניית הקיר התת קרקעי שחסם את המנהרות ההתקפיות, נידון בקבינט החשש שחמאס יבצע פשיטה המונית מעל הקרקע לאחר שהמנהרות ייחסמו, בדיוק כפי שבוצע לבסוף ב-7.10. נתניהו מצוטט כמי שמתריע מפני האפשרות הזו, בעוד שהנוכחים האחרים מזלזלים:

״יש לו עוד דבר אחד … הם יכולים לקחת מיליון איש ולדחוף אותם לגדרות. גם זה יכול להיות … זה למעשה מה שיש להם … אז או שהם חודרים מתחת לקרקע או שהם שלוחים את ההמונים לנהור מעל הקרקע״.

התרחיש הזה היה תרחיש מוכר למערכת, שעסק בפשיטה מוגבלת על יישוב או שניים סמוך לגדר. אני זוכר שירות מילואים בגזרה באותן שנים שבהן תרחיש הפשיטה הוצג כאחת מדרכי הפעולה של האויב שיש להיערך אליה. על פי המסמך של נתניהו ראשי המערכת התייחסו בזלזול אל התרחיש הזה. כך למשל, הרצי הלוי, ראש אמ״ן דאז: ״אירוע שבו חמאס רוצה לפתוח במלחמה לא נראה אותו נראה לי מאוד לא סביר״. הרמטכ״ל אייזנקוט מסכים: ״יש לנו עדיפות מוחצת על חמאס כך שאני מציע לא להבהיל את עצמנו״. וברוח דומה גם המשתתפים האחרים.

לנוכח ראיית האיום הזו, נתניהו נוקט על פי המצוטט בקו התקפי יותר מאשר ראשי מערכת הביטחון, אבל חשוב לשים לב למה הוא דוחף. החלופה המדוברת כרגע היא ״מיטוט חמאס״ באמצעות התקפות מן האוויר. זו ההצעה המקסימליסטית של נתניהו:

״אם הרגתי את סנואר ואת דף ואת כל המח"טים, את כל החבורה הזאת, אז חמאס מתמוטט״ הוא אומר, ומורה למערכת: ״אתם צריכים להיות בנויים לפ' + 14״, כלומר למוכנות לביצוע התקיפה תוך 14 יום, ״אנחנו רוצים להרוג אותם, אז תהיו ערוכים לזה״.

נתניהו לא דוחף לביצוע, אלא למוכנות על מנת לחזק את ההרתעה במקרה הצורך. ״אם הם יראו שאנחנו מתחילים לסגור על המנהרות, אם אנחנו נעביר להם גם בתגובות וגם במסרים… לדעתי אנחנו נמנע מהם לרוץ … אבל אם יתברר שאנחנו טעינו אז תהיו ערוכים להוריד להם את הראש בהתרעה של שעות״. כלומר, נתניהו מעריך שניתן למנוע מחמאס לתקוף את היישובים מעל הקרקע באמצעות ״תגובות״ ו״מסרים״, ורק במידה והדבר נכשל יש לצאת למבצע עריפה של ראשי החמאס.

גם בהמשך המסמך, קו ההגנה של נתניהו הוא שהוא דחף למיטוט והריגת ההנהגה, בזמן שמערכת הביטחון שאפה להסדרה והורדת גובה הלהבות. כך כותב נתניהו:

״ראש הממשלה שם את הדגש על הרתעה והחלשה, כולל באמצעות עריפת הנהגת האויב, בעוד שמערכת הביטחון שמה את הדגש על הגעה להבנות עם חמאס הכוללות הטבות אזרחיות להגדלת הכדאיות בשמירה על השקט״.

כדי להוכיח נקודה זו נתניהו מספק תימוכין מישיבות קבינט במהלך מבצע שומר חומות (מאי 2021), במהלך קיץ 2023 וגם בימים שלפני מתקפת החמאס באוקטובר 2023. נתניהו דרש מהם לחסל את יחיא סינואר, מוחמד דף ובכירים אחרים. מערכת הביטחון, כפי שמוצג במסמך התנגדה בחלק מהמקרים ולא הייתה מוכנה לביצוע במקרים אחרים. הדוגמאות מגובות בציטוטים. בחלק מהמקרים ניכר שאפילו לגרסת נתניהו הוא לא הורה לבצע את הסיכול. כך למשל, נתניהו טוען כי בפגישה האחרונה שמצוטטת, שהתקיימה ב-1.10.2023, שישה ימים לפני מתקפת החמאס, הנחה להיערך לסיכול בכירי חמאס, אבל שימו לב לדבר חשוב: הוא לא הורה לבצע זאת, רק להיערך, לאחר שבמשך השנה כולה מערכת הביטחון לא הצליחה לייצר חלון הזדמנויות לביצוע. ולא רק זאת, המדיניות הכללית שהמערכת הציעה הייתה מקובלת עליו: ״בעזה, חד משמעית, האקורדיון הזה של ענישה וגמול ושיח אזרחי מקובל״. פותח נתניהו, ומוסיף: ״אבל להיות ערוכים גם שם לסיכול של אחד או סיכול של עריפה״. הרצון בעזה הוא ״להגיע לאיזה שהוא סדר של הורדה של הדברים… אבל אם נידרש, אז פעולה גם לגבי ראש וגם לגבי ראשים… ואם צריך יותר מזה״.

כלומר סדר העדיפויות ברור: צריך להוריד את גובה הלהבות ולמתן את הזירה. האופציה של חיסול סינואר צריכה להיות מוכנה על המדף רק למקרה הצורך. הדברים הללו עולים בקנה אחד עם ציטוטים סלקטיביים אחרים שפרסם רונן ברגמן מאותה ישיבה, לפיהם נתניהו מעוניין לשמור על "הריסון הישראלי בעקבות ניסיון להשיג הסכם עם סעודיה". גם הציטוטים ה״לוחמניים״ שמביא ברגמן, עוסקים ב״הכנה״ לקראת מערכה מול החמאס ולא בדרישה של ראשי מערכת הביטחון לצאת במתקפת מנע, וגם כאן מדובר בתגובה להתגברות בטרור ביו״ש ולפיכך היעד המודגש הוא ״סיכול מטה גדה״, שיושב ברצועת עזה.

בציטוטים שמביא נתניהו, רונן בר, המוצג אצל ברגמן כ״לוחמני״ שרוצה להיערך למערכה בעזה, אומר באותה ישיבה גם דברים הפוכים: ״לא נראה לי שאנחנו נוכל בכל הקונסטלציה שהיא ידועה כאן ללכת לסיבוב יזום״.

הרושם המתקבל ממכלול הציטוטים שפורסמו, כולל הערכות המודיעין שקבעו כי סינואר מעוניין בהסדרה וכדומה, היא שהמערכת כולה – מראש הממשלה ומטה – לא הייתה מעוניינת בהסלמה יזומה מול החמאס, ולא סברה שהחמאס יהיה מעוניין בהסלמה שכזו מול ישראל. המסמך מכיל דיונים רבים נוספים – הערכות המודיעין ביחס לחמאס, תפיסת ההגנה בעטף עזה וכדומה – בכל הנושאים הללו קו ההגנה של נתניהו הוא אחד: המערכת כולה שגתה, המודיעין שגה, וממילא לא הייתה לי יכולת לפעול אחרת. זהו קו טיעון מסוג ״הגנה מן הצדק״, שיכול לסייע אולי במשפט פלילי, אבל במבחן הציבורי הוא די חלש.

בשורה התחתונה, דווקא מהמסמך של נתניהו מבצבצת הקונספציה במלוא הדרה. התפיסה הבסיסית מול עזה ההיא של הרתעה והכלה. אלו דברים שנאמרו עשרות פעמים במשך השנים ונכללו אפילו במסמכי ״אסטרטגיית צה״ל״ השונים שהפיצו הרמט״לים גנץ, אייזנקוט וכוכבי. איש לא שאף לבטל את ההתנתקות, לכבוש את הרצועה ולשלוט באוכלוסיה – החלופה היחידה שיכלה לשנות מן היסוד את המאזן האסטרטגי בדרום.

דרכי הפעולה האפשריות שנותרו היו שילוב בין מקלות לגזרים – הקלות לאוכלוסיה, הכנסת סחורות, מעבר פועלים וכדומה בדמות הגזר; וסיכולים ממוקדים, הפצצות והשמדת תשתיות בדמות המקל. הויכוח היחיד שניטש מאז פרצה המלחמה הוא מי היה יותר ״מקל״ ומי היה יותר ״גזר״. רונן בר, למשל, טוען בתצהירו לבג״צ כי ״בחודש אפריל 2023 הומלץ לבצע מהלך תקיף ממוקד לבלום את הכרסום במאזן ההרתעה״, ורומז על פעולה לסיכול בכירי החמאס. מנגד נתניהו במסמך מפרסם ציטוט של בר האומר כי ״ולאור משמעויות של מימוש ״לוח הכפל״ (סיכול סנואר ודף) והעובדה שאיננו רוצים להיגרר לסבב עלינו למצוא יעד … מתחת לרף ההסלמה".

מה האמת? ייתכן שלעולם לא נדע. אבל האמת היא שזה לא מאוד משנה. האם חיסול סינואר ודף במועד מוקדם יותר היה משנה את התמונה הכללית? האם לא היו נמצאים להם מחליפים? האם תכנית הפשיטה של חמאס לא הייתה מתגשמת? הטרגדיה הגדולה היא שהקונספציה הביטחונית הזו הקיפה את כולם. בכל כתב ההגנה של נתניהו לא מופיע מענה אסטרטגי אחד שהוא לא ״הגברת ההרתעה״ ו״סיכול״. וזו עומק הצרה. באחד המאמרים הראשונים שפרסמתי לאחר פרוץ המלחמה סקרתי לעומק את כל מרכיבי הקונספציה הזו, והראיתי כיצד היא אחזה בכל ראשי המערכות שלנו, הביטחוניות והפוליטיות כאחת.

נתניהו צודק בדבר אחד: הטענה כאילו האשמה מוטלת עליו בזמן ששאר ראשי המערכות – שחלקם הפכו גם לאלטרנטיבה הפוליטית לשלטונו – חפים מכל אשמה, היא טענה מופרכת ומגוחכת. הניסיון להפיל הכל עליו הוא פוליטי ושקוף. אך גם טענת הנגד נכונה: אתה הראש, אתה לכל הפחות אחראי.