הלחנה פורצת דרך, חיבור לתרבות העברית ומוזיקה שקטה וחודרת – בעקבותיו של גאון מוזיקלי
במוזיקה הפופולרית של היום לא נדיר למצוא עיסוק מפורש בתחתונים. לא עולמות תחתונים אלא תחתונים ממש, פריט הלבוש שהצניעות יפה לו. זוהי אסתטיקה של חשיפה, של הצהרה בוטה, של קריצה גסה שמבקשת להיראות "כנה". אבל איפה תמצאו התייחסות ממלכתית לסוגיה, כמעט אצילית כמו בהגשתו של מתי כספי למילותיו של אהוד מנור, המצמידות בלי למצמץ "חולצת שבת יפה" לאגביות העדינה של "וזוג של לבנים / להחלפה"? לא בדיחה, לא קריצה, לא שבירת כלים, אלא מבט מפוכח, נקי, שמכיר ביומיום על פרטיו הקטנים מבלי לבזות אותם. כספי הלחין ('שיר עם נקי', למילותיו של אהוד מנור, 1985), ביצע, והפיק, וחינך דור שלם לניקיון – בגוף ובטעם התרבותי.
אין הרבה מה להוסיף לריבוי ההספדים שהדגישו שכספי לא רק כתב שירים, אלא עיצב תרבות שלמה. ובכל זאת, לנוכח שפע המילים שנשפכות כדמעות, נדמה שהתגובה ההולמת ביותר היא דווקא השקט והפוקר-פייס האלמותי של כספי עצמו. כי כספי, אמן מהפוריים שהיו לנו כאן, הצליח להישאר כמעט עד יום מותו מלך האנדרסטייטמנט. וזו גדולתו.
האנדרסטייטמנט הזה איננו רק תכונת אופי; הוא שפה. ובמקרה של כספי, זו שפה שנמצאה לו מוכנה כמעט במוזיקה הברזילאית ובבוסה נובה. ז'אנר שלם שבנוי על פרדוקס: מוזיקה אקספרסיבית מאוד, רגשית עד לשד העצם, שמסרבת להרים את הקול. בבוסה נובה הכול קורה מתחת לפני השטח. הקצב רך אך מתמיד, ההרמוניה עשירה אך לעולם אינה מתפארת בעצמה, והמלודיה כמעט מתנצלת על יופייה. אין כאן שיאים ברורים. אין "רגע" שאפשר להצביע עליו ולומר: הנה זה. הכול זורם, מחלחל, נספג לאט.
מבחינה מוזיקלית, זו אמנות של רמיזה: אקורדים מורכבים שמתחלפים בלי להדגיש את עצמם, סינקופות עדינות שמניעות את הגוף מבלי להכריח אותו לזוז, קווים מלודיים שמדברים בלחש. גם השירה, במיטבה, איננה הצהרתית אלא אינטימית, קרובה לאוזן, כמעט פנימית. הבוסה נובה איננה רק טכניקה; היא עמדה תרבותית. זוהי מוזיקה של אנשים שיושבים ליד הים ולא מרגישים צורך להסביר למה הם עצובים, או למה טוב להם. ובמובן הזה, היא התאימה לכספי לא כשאילה אקזוטית אלא כבחירה כמעט טבעית. משבחר בברזילאיוּת, היא לא נשארה אצלו זרה. היא תורגמה לעברית, לאתוס מקומי, לנוף רגשי ישראלי מאוד, שבו איפוק נחשב מעלה והתרגשות יתר נתפסת לעיתים כחוסר טעם. לכן היא נשמעת כל כך שלנו, גם כשהמקצב מגיע מריו דה ז'נירו. זו לא חיקוי, אלא התאזרחות.
מעבר לאיפוק ולאתיקה של אנדרסטייטמנט, כספי היה מלחין חריג גם במובן הטכני-אמנותי העמוק ביותר: הוא סירב להתיישר. לא מול ציפיות של פופ, ולא מול נוחות של טקסט. אחת מתכונות היסוד של הלחנתו הייתה היכולת, וקודם לה הרצון, להתמודד עם מילים שאינן סימטריות, עם טקסטים שאינם יושבים על תבנית. שורות ארוכות מדי, פיסוק לא צפוי, מחשבה שנשברת באמצע – כל אלו לא היו בעיה שצריך לפתור, אלא הזמנה. במקום לכפות על המילים מקצב, הוא הקשיב להן. נתן להן להוביל, גם במחיר של מבנים לא צפויים, משפטים מוזיקליים שנפתחים ונסגרים במקום אחר מהמצופה, ומלודיות שמסרבות להיות מרובעות.
החדשנות ההרמונית שלו פעלה באותה דרך: לא כהפגנת ידע, אלא כמצב טבעי. מהלכים מורכבים, אקורדים "זרים", מודולציות שקטות – כל אלו הוגשו בלי סימון אזהרה. לא כהתחכמות, אלא כחלק משפה. כספי הביא אל תוך השיר העברי עולם הרמוני עשיר, מושפע מג'אז, מבוסה נובה וממוזיקה קלאסית, אך עטף אותו בעדינות כזאת, שהמורכבות נעלמה מן האוזן. בכך הוא שינה את חוקי המשחק. הוא הוכיח שאפשר לכתוב שיר עברי פופולרי שאינו מתבסס על חזרות גסות, על פזמון צפוי או על פתרון מיידי. שאפשר לבנות תרבות מוזיקלית שמניחה אינטליגנציה אצל הקהל. דורות של יוצרים, גם כאלה שבחרו ללכת לכיוונים אחרים לגמרי, גדלו בתוך עולם שהוא סייע לייסד: עולם שבו השיר הישראלי הוא מרחב פתוח, לא נוסחה .במובן הזה, כספי איננו רק יוצר גדול בתוך התרבות הפופולרית הישראלית, אלא אחד ממנסחיה הראשונים של האפשרות שלה להיות בוגרת.
חשיבותו של מתי כספי כמלחין וכמבצע מתחדדת במיוחד כשמביטים בהקשר התרבותי שבתוכו פעל. התרבות הישראלית, בניגוד לרבות אחרות, לא נשענה באמת על מאגר עמוק של שירי עם עתיקים שעברו מדור לדור. היא נאלצה להמציא את עצמה בזמן אמת. השירים שזוהו כעממיים לא נאספו מן השדה. הם נכתבו, הולחנו, עובדו. בתוך מרחב כזה, דמותו של מלחין-מבצע מקבלת משקל מיוחד. אין כאן מסורת שמכתיבה צורה; יש אחריות שמכתיבה בחירה. וכאן נכנסת הקפדתו של כספי: אמנותית, גבוהה, ובכל זאת עממית מאוד. עממית לא במובן של פשטות, אלא כיצירה שנקלטת, מחלחלת והופכת זיכרון משותף.
בספרו 'יום שני', העוסק ברוק הישראלי, מראה ניסים קלדרון כי בניגוד למקביליו בעולם, ובניגוד אפילו לתדמיתו, הרוק בישראל לא בחר בהכרח בפשטות לשונית אלא להפך: התעקש שוב ושוב על זיקה לספרות גבוהה, לטקסטים מורכבים, לשפה שלעיתים אף אין היא טבעית לאוזן. זהו סימפטום של תרבות המנסה לבסס את עצמה לא דרך "עממיות" מיידית, אלא דרך שאיפה. כספי לא היה רוקיסט במלוא מובן המילה, אך פעל בתוך אותו היגיון תרבותי. כאן מתבררת גם ייחודיותו הישראלית. לא במובן פולקלוריסטי, לא דרך חיקוי של "מזרח" כלשהו, אלא דרך עמדה: ההבנה שהשיר העברי הוא זירה שבה נפגשות שפה, תרבות וזהות. כספי לא צבע את המוזיקה שלו בצבעים לאומיים או מקומיים, אלא העמיק מכך: הוא אפשר לעברית, על המוזרות שלה, על הקשיחות והעדינות שבה, להיות גורם פעיל בעיצוב הצליל.
כספי הראה שאפשר לבנות קלאסיקה בלי נוסטלגיה, עממיות בלי פופוליזם וזהות בלי סיסמאות .רוב חייו כספי לא ביקש להיות "הקול של הדור", ולא התאמץ לנסח אמירה גדולה על הזמן. בכל זאת נעשה לפסקול של חיים שלמים. לא דרך שיאים דרמטיים, אלא דרך הצטברות שקטה של רגעים. קחו למשל את "עוד יום" למילותיה של רחל שפירא. שיר שאין בו הבטחה, אין בו תפנית, אין בו קתרזיס. יום עובר. זה הכול. אבל באותה פשטות לכאורה מצטיירת תפיסת עולם שלמה: כזו שמכבדת את הרצף, לא את הסנסציה. או את "איך זה שכוכב" (על פי נתן זך, 1976), שיר פליאה שאינו מתפרץ בהתפעמות, אלא מתבונן ממרחק קטן, כמעט מהסס, כאילו חושש להפר את הסדר הטוב של הלילה .גם כשנגע באהבה סירב להתלהם. "ברית עולם", למילים של אהוד מנור, כפי שהוא מולחן ומוגש על ידי כספי, מתחמק ממה שהטקסט אולי היה מבקש לו הולחן אחרת. זוהי אהבה שלא מבקשת להיראות. רק להחזיק. במונחים של ימינו, אפשר לומר שזו כמעט עמדה חתרנית. גם ב"הנה הנה" (למילים של אהוד מנור, 1976), שיר שמבטיח התרחשות קרובה, המתי-כספיות ברורה: ההבטחה לעולם אינה מתממשת לגמרי. היא נשארת תלויה, מרחפת. כמו חיוך שלא מגיע. כמו מחווה שנעצרת רגע לפני. זו אסתטיקה של איפוק, של אמון בקהל, של הבנה עמוקה שלא כל דבר צריך להיאמר עד תום.
הדימוי של האיש שאינו מחייך, שחוזר שוב ושוב בעדויות של מי שעבדו עם כספי, נהפך לחלק מהמיתולוגיה סביבו. הפנים החתומות, יצרו פרדוקס: יוצר שאינו מפגין רגש, ובכל זאת נוגע עמוק בלב של כולנו. אולי משום שהרגש אצלו לא הוגש כמופע, אלא כעובדה. כמרחב שאפשר להיכנס אליו לבד. בעידן שבו מוזיקה נמדדת בעוצמת הנוכחות, בכמות החשיפה ובגובה הווליום, מתי כספי ייצג אפשרות אחרת: מוזיקה כמרחב פרטי. כשיחה שקטה.
כאשר המדינה סערה, האיפוק של כספי היה עמדה. הוא לא התנגד לפוליטיקה, אבל גם לא ראה בה את תפקידו כאמן פופ. בשנות ה־80 וה־90 נמנה עם אמנים שבחרו שלא להופיע ביישובי יש"ע, בחירה מובהקת אך כזאת שנעשתה בלי מניפסט, בלי קמפיין ובלי דרישה למחיאות כפיים. בתקופות של מחלוקת ציבורית חריפה, כגון מלחמת לבנון הראשונה וימי תהליך אוסלו, הוא לא התייצב כקול פוליטי ברור. לא נאומים, לא הטפות בהופעות, לא שירי מחאה. בימי חרבות ברזל הביע תמיכה במאבק מטה משפחות החטופים והשמיע ביקורת כלפי הממשלה, אך אמר את דברו ונשאר מי שהיה; ובו בזמן, טען בפומבי שמתקפת 7.10 התאפשרה בשל בגידה של גורמים בתוך מערכת הביטחון. עמדה חריגה נקט גם בימי הקורונה, כשעתר לבג"ץ כמה פעמים נגד הגבלת הלא-מתחסנים.
באיפוק, בהנחת הפוליטיקה בצד, ומנגד בבחירה להשמיע בקול רם עמדות לא מקובלות, היה כספי מה שהיה גם כמוזיקאי: אמן שפעל בלב התרבות הישראלית מבלי להתמסר לה, לתכתיביה ולכלליה. אפשר שבשילוב הזה בין איפוק וסבלנות לבין חריגות, בנון-שלנט הזה, בהצחקה בפנים קפואות, טמונה, גם מורשתו המוזיקלית.
ד"ר אמירה ארליך היא דיקנית הפקולטה לחינוך מוזיקלי במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט.
