למה אסור לעיריית ירושלים לתת קרקע לבשאר אל מסרי

בימים אלה מתנהלת בארצות הברית תביעה אזרחית רחבת היקף בשם מאות ממשפחות נרצחי ה־7 באוקטובר. בכתב התביעה נטען כי נכסים ברצועת עזה בבעלות יזם נדל"ן פלסטיני (ואזרח אמריקאי) בשם בשאר אל-מאסרי שימשו לאורך שנים תשתית לפעילות חמאס, לרבות מנהרות ומתקנים מבצעיים. תחת מפעל התעשייה שלו, כמה מאות מטרים מקיבוץ נחל עוז, היו מנהרות רבות של חמאס והמפעל עצמו סיפק להן חשמל סולרי; במלונותיו היו משולבות מנהרות רבות והם ארחו דרך קבע את בכירי חמאס אל-מאסרי דוחה את הטענות, ובית המשפט הוא שיכריע. והנה, בשבוע שעבר, מדינת ישראל הייתה קרובה לאשר למאסרי תכנית הקמה של פרויקט תיירות גרנדיוזי בירושלים, סמוך לחומות העיר העתיקה. בעקבות זעקותיהם של שלושה אבות שכולים שאיבדו את ילדיהם בטבח ה־7 באוקטובר, נבלם לעת עתה אישור התכנית.

מאסרי אינו יזם קטן או קבלן מקומי. הוא מהדמויות הבולטות והמשפיעות בכלכלה הפלסטינית. מאסרי הוא יליד שכם שבעקבות נישואים לאזרחית אמריקאית זכה לאזרחות. בראשית שנות ה־90 שב לרמאללה, היה שותף נלהב באינתיפאדה הראשונה ובשנת 1991 נאסרה עליו הכניסה לישראל (איסור שבוטל בהסכמי אוסלו). לימים ייסד את חברת הנדל"ן Massar International והיה ליו"ר PADICO, קונצרן הפיתוח הגדול של הרשות הפלסטינית, ובמסגרת תפקידו זה בנה את הכנסים האסטרטגיים שעל פי ההאשמות שימשו את חמאס. הוא מחזיק עשרות נכסים במזרח ירושלים, מקדם פרויקטים באזור עטרות, והיה מעורב גם בניסיונות רכישה בנוף ציון. מאסרי מקושר מאוד בארה"ב. הוא חבר דיקן בבית הספר לממשל באוניברסיטת הרווארד ובעבר היה חבר במועצת הכספים של האוניברסיטה. בשנים 2030-2020 היה מאסרי חבר ב"תאגיד הפיתוח הכלכלי הבינלאומי", הסוכנות הממשלתית שאחראית בין השאר על ה־USAID הידועה לשמצה (מאסרי, כך נטען בכתב התביעה, דאג להזרים כספים מן התאגיד אל נכסיו).

גולת הכותרת של מאסרי היא רוואבי, העיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה ביהודה ושומרון. עיר מודרנית, מושקעת, עם אמפיתיאטרון, מרכזי קניות, מוסדות חינוך, תשתיות מתקדמות. השקעה של מעל מיליארד דולר, בין היתר באמצעות שותפות עם קרן בבעלות ממשלת קטר. כן, אותה קטר שמארחת את הנהגת חמאס ומימנה לאורך שנים את שלטונו ברצועת עזה. רוואבי איננה רק מיזם נדל"ני. היא אמירה לאומית. היא חלק מתפיסת רצף טריטוריאלי פלסטיני בין רמאללה לירושלים. היא נבנתה מתוך תפיסה אסטרטגית ארוכת טווח כלכלה כמנוף ריבוני. מי שחושב שמדובר רק בדירות, לא מבין את המזרח התיכון. וכעת, אותו אדם מבקש לבנות מלון מול חומות העיר העתיקה בירושלים.

כדי להבין את עומק הבעיה צריך להבין גם את המנגנון. בירושלים, כולל במזרח העיר, החוק הישראלי חל במלואו. כל תכנית בוודאי פרויקט תיירותי סמוך לעיר העתיקה נדונה בוועדות תכנון ישראליות. אם הקרקע פרטית, אין כלל מכרז ממשלתי; היזם רשאי להגיש תכנית. אם מדובר בקרקע מדינה, רשות מקרקעי ישראל מפרסמת מכרז פומבי הפתוח לכל מי שעומד בתנאים, ללא סינון על בסיס לאום. פורמלית, זהו הליך תכנוני רגיל.

אך כאן טמון ההבדל בין חוק לריבונות. החוק מעניק סמכות; ריבונות נבחנת באופן שבו מפעילים אותה. העובדה שניתן לאשר תכנית אינה מחייבת לאשר אותה. בירושלים, כל החלטה תכנונית היא גם הצהרה מדינית. כל בניין באזור רגיש הוא קביעה של מציאות עתידית. ירושלים איננה אזור תעשייה בפריפריה. היא לב הריבונות הישראלית.

השאלה כאן איננה אם אל-מאסרי יודע לנהל פרויקט נוצץ. השאלה היא מה המסר שמדינת ישראל משדרת כאשר היא מעניקה דריסת רגל אסטרטגית בלב בירתה לדמות שמקדמת, בגלוי, בנייה לאומית פלסטינית במרחב שבין רמאללה לירושלים וששמה עולה בהקשרים ביטחוניים כה רגישים. יש מי שיאמרו: עסקים הם עסקים. כלכלה מקרבת לבבות. אסור לערב פוליטיקה בנדל״ן.

זו תמימות.

במזרח התיכון נדל״ן הוא פוליטיקה. תשתיות הן ריבונות. מלון מול העיר העתיקה איננו רק השקעה תיירותית הוא נוכחות. הוא השפעה. הוא סמל. מדינת ישראל נאבקת על כל שכונה בירושלים. נאבקת על כל דונם במזרח העיר. ואז, באותה נשימה, שוקלת להכניס לשעריה יזם שמוביל פרויקטים המעצימים את האתוס הלאומי הפלסטיני ושממומן בין היתר מכסף קטארי.

שלושת האבות השכולים לא ביקשו נקמה. הם ביקשו אחריות. הם שאלו שאלה פשוטה: האם אחרי ה־7 באוקטובר באמת חזרנו לשגרה? האם שכחנו כל כך מהר?

החלטת העירייה להסיר את התוכנית מסדר היום הייתה צעד נכון. לא כגזר דין משפטי אלא כהצהרה ערכית. ירושלים איננה למכירה. לא תמורת השקעה נוצצת, לא תמורת הבטחות לתיירות, ולא תמורת אשליה של "דו־קיום כלכלי" שמנותק מהמציאות הביטחונית.