החלופה לשלטון נתניהו אינה אימוץ פרדיגמה ביטחונית ימנית יותר, זהירה יותר ותקיפה יותר אלא בדיוק ההיפך
אחרי מלחמת יום הכיפורים קמה ועדת אגרנט והציבור סער. הדו"ח לא הטיל אחריות פלילית ישירה על ראש הממשלה גולדה מאיר. עיקר הביקורת הופנתה כלפי הדרג הצבאי והמודיעיני. ואף על פי כן גולדה התפטרה. מיוחסת לה האמירה שהדהדה מאז כקו פרשת מים מוסרי בפוליטיקה הישראלית: "אינני אשמה אך אני אחראית". המשפט הזה לא היה הודאה בכשל מהותי או טקטי אלא קבלת עיקרון של מנהיגות. גם אם לא קיבלתי התרעה מספקת וגם אם אחרים כשלו –האחריות העליונה רובצת עלי. זו הייתה תפיסה ממלכתית של אחריות שלטונית. האחריות לא הייתה רק פונקציה של מידע אלא של הנהגה.
חמישים שנה מאוחר יותר עומד לנגד עינינו מסמך בן חמישים וחמישה עמודים שכותרתו "מענה ראש הממשלה לשאלות מבקר המדינה". המסמך מבקש להוכיח שלא הייתה התרעה מספקת, שההערכות המקצועיות דיברו על הרתעה, שהמידע שהוצג לא הצביע על מתקפה בהיקף כזה. הוא מצטט דיונים משנים שונות: 2014, 2016, 2018, 2021, 2023 ומשרטט קו עקבי של מדיניות שנועדה לנהל את הסכסוך, להרתיע, להימנע מהסלמה כוללת, לשמר שקט יחסי. אין כמעט אזכור של תפיסה עקרונית לפירוק שלטון חמאס. אין תכנית סדורה להכרעה. יש חיסולים נקודתיים, יש סבבים, יש הסדרות, יש שקט תמורת שקט. הוויכוחים המובאים במסמך נסובים בעיקר על עיתוי ועל מינון. האם לפעול עכשיו או להמתין. האם להרחיב את המערכה או להסתפק בהרתעה. לא ויכוח על עצם קיומה של ישות טרור מדרום אלא על אופן ניהולה.
פה נעוץ הקושי. אם ראש הממשלה מציג את המסמך כתימוכין לתפיסתו הרי שהוא אומר שהמדיניות עצמה לא הייתה שגויה אלא שההתרעה כשלה. אם כך טבח השבעה באוקטובר איננו קריסה של תפיסה מדינית אלא כשל מודיעיני חריף. ואם זו המסקנה אין צורך במהפכה אסטרטגית אלא בשיפור מנגנונים. מי שסבור שהבעיה הייתה עמוקה יותר, יתקשה לקבל את המסגור הזה. משום שאם במשך עשור (ואף למעלה מכך) התנהלה מדיניות של ניהול והכלה של "מרקם חיים" ושל הסתמכות על הרתעה, אזי השאלה איננה רק מה נאמר בלילה ההוא אלא איזו תפיסה הובילה את המדינה לאורך שנים.
הדיון הזה חורג מעזה. הוא משליך על יהודה ושומרון, על סוגיית עשרות אלפי השוהים הבלתי חוקיים בתוך תחומי המדינה, על השאלה האם קיימת היערכות רב זירתית אמיתית או שמא ניהול סיכונים נקודתי. המסמך עצמו כמעט ואינו נוגע בכך אך אם הוא משקף את רוח התפיסה הרי שהוויכוח איננו נקודתי אלא שיטתי. האם ישראל בחרה "לנהל" את הסכסוך במקום להכריעו. האם שבעה באוקטובר היה אות אזהרה לכך שניהול ממושך מול ישות טרור איננו יציב כפי שדימינו. והאם גם כיום אנו ממשיכים במונחי "הכלה" כלפי מוקדי סכנה שכבר ייצרו לנו טרור והפוטנציאל השלילי הטמון בהם עצום.
איפה המהפך?
במצב כזה, ניתן לצפות לשינוי פוליטי שיוביל למפנה רעיוני. אך המציאות כיום שונה מאוד מזו של 1974. החלופה שעמדה על הפרק כשגולדה התפטרה והמערכת יצאה לבחירות לא היתה מהפך פוליטי ואבדן שלטון מפא״י. היה ברור לכל השחקנים כי מה שזה לא יקרה נקבל את המשך מפא״י, מקסימום באמצעים אחרים. הייתה אז אפשרות של נטילת אחריות אישית בלי אבדן השלטון. אם גולדה, רבין ואפילו מוטי אשכנזי היו חושבים שהתוצאה של חילופים תהיה ממשלה בראשות בגין, ספק רב אם היו נוהגים כך.
הציבור הימני כיום מבין שהחלופה לשלטון נתניהו אינה אימוץ פרדיגמה ביטחונית ימנית יותר, זהירה יותר ותקיפה יותר אלא בדיוק ההיפך – החלופות הפוליטיות אלו אנשים שהתנגדו לכיבוש רפיח, ניהלו קמפיין נגד המשך המלחמה, נכנעו לדרישות החמאס בנושא החטופים וגם כעת מנסים לערער את עמדתה של הממשלה בכל הנוגע ליישום תכנית השלום של טראמפ.
זו הסיבה שבזמן שאז התווכחו על אחריות, ואילו היום מתווכחים על עצם השלטון. אחרי שנים של עימות משפטי, חקירות, כתבי אישום, כותרות יומיומיות, הדלפות ופרשנויות יצרו אצל חלקים גדולים בציבור תודעת "רדיפה" עמוקה שנושאה הפרסונלי הוא נתניהו, שהוא מיקרוקוסמוס של "הציבור הימני כולו". אפשר להתווכח אם התודעה הזו מוצדקת או לא אך אי אפשר להכחיש את קיומה ואת עוצמתה.
לכן הסיכוי המעשי של השמאל להחליף את נתניהו הוא נמוך. אבל מנגד, הסיכוי של הימין להחליף פרדיגמה נמוך אף יותר. וזו הטרגדיה.
כל עוד המחנה התומך בנתניהו רואה במתקפות נגדו חלק מרדיפה מתמשכת, כל עוד התקשורת נתפסת כשחקן פוליטי ולא כמתווך מידע, כל עוד הביקורת מזוהה עם מחנה אחד בלבד, הסיכוי לשינוי חיצוני נמוך מאוד. הדרך לשיקום עוברת בתוך המחנה. זו חובתנו ומשימתנו.
אני חושב שמעורבבים כאן שני גורמים בלתי תלויים
1. נתניהו אשם בכך שנתן לבכירי הצבא לעשות בצהל כבשלהם ולהתערב בהחלטות מדיניות. הוא היה אמור לזהות גנרלים כושלים ולבצע רפורמות בצבא. בפועל, גם כעת הוא נמנע מלהתערב בנעשה בצבא, למשל, רכש מטוסים לחיל האוויר במקום כלי טיס בילתי מאויישים.
2. נושא המנהיגם שיחליפו את נתניהו, הוא מעולם לא היה ימין בפועל אלא איש מרכז. בנט, ליברמן, וגם מנהיגי האיחוד הלאומי הם הרבה יותר ימין מנתניהו, אם כי יש להם הרבה פחות ניסיון בנלאומי.
ההשוואה לגולדה איננה נכונה. גולדה ידעה מודיעין שנתניהו לא ידע. הסתירו ממנו, מגולדה לא.
משום מה יש גאונים שמאמינים שישראל פועלת בוואקום ומדיניות הפרגמטית של נתניהו איננה מוכתבת מהיכולות שלנו
ומהמגבלות שלנו
שינוי פרדיגמה מחייב שינוי פרסונלי ואת זה השמאל לא מאפשר, לא רק בקרב הפקידות אלא גם במרחב הפוליטי. כל דמות בימין שמהווה פוטנציאל למנהיגות עוברת ישר חדירה אלימה למרחב האישי שלה ולא כל משפחה יכולה לעמוד בזה. השמאל משקיע מאות מיליונים אם לא מליארדים בבריונות רחוב ובקידום של תובעים פוליטיים ומושחתים וזה קורה לא רק בישראל. נתניהו והמשפחה שלו לא נכנעו להם בדיוק כמו טראמפ בארה״ב וזה נדיר.
איך אפשר להחליף את הפרדיגמה של הרדיפה, כל עוד היא נמשכת? הדרך לחליפה היא להחליף את כל מנגנון הפקידות המושחתת, המשפטנים מעוותי החוק והשופטים שנעים על הסקאלה האקטיביסטית. אחרת – הרדיפה תימשך עוד זמן רב והפרדיגמה תישאר. אחזור שוב – אי אפשר להחליף פרדיגמה כל עוד המצב הקיים, זה שיצר את הפרדיגמה מלכתחילה, שריר וקיים.
את המשפטנים, הפקידים והשופטים שציינתי קודם, צריך להחליף בשומרי חוק – ולא כאלה שפועלים אקטיבית לעוות אותו במקרה הרע ופועלים ממש בניגוד לחוק במקרה הגרוע – ולגוון את מערכת המשפט בשופטים שמרנים אמיתיים.
אפס מודעות או דמגוגיה בתפארתה.
לצערי, השיח הפרסונלי סביב ביבי נוח גם לימין וגם לשמאל (או שמאל בעור של מרכז). לימין זה נוח, כי אין בין הפוליטיקאים הנוכחיים של מחנה זה מנהיגים בעלי שיעור קומה עם תפיסה מדינית שתחליק בגרון של הציבוריות הישראלית. כלומר, ביבי עדיין נתפס כמדינאי בעל ניסיון שמחזיק בתפיסה ממלכתית ציונית. אמנם תמוה מה הקשר בין תפיסה זו למציאות, אך זהו דיון אחר. החלופות האחרות בימין נתפסות או כיישיות פוליטיות ללא פוטנציאל הנהגתי או כבעלי מטען אידאולוגי שמחוץ לקונצנזוס.
לשמאל נוחה ההתמקדות בביבי, כי הם יודעים וכל אזרחי המדינה יודעים שלתפיסה המדינית שלהם אין מה להציע למעט חורבן. אז המסווה הראשון הוא רטורי, "מה אנחנו שמאל? מה פתאום אנחנו בכלל מרכז". באשר למנהיגים עם הניסיון הצבאי מהשמאל, גם כאן מעדיפים להתמקד בשמות ובתארים ופחות בתוכן ומהות הניסיון שלהם. חס וחלילה שנגלה שהניסיון הצבאי שלהם הוא זה שהכשיר את הקרקע לאסון 7 באוקטובר.
בעיני המאמר הזה הוא עוד קישקוש מתחסד וצבוע של הימין שמימין לימין שדורש תמיד כי יקוב הדין את ההר ומטיף לכן לצאת למלחמת חורמה מיידית על כל התגרות או איום ממשי או מדומה על ביטחוננו.
"גיבורים" אלה ובכללם גם כותב מאמר זה אינם מבינים כי המציאות שנוצרה מאז אוסלו, שהוא הוא שורש הרע, אינה מאפשרת זבנג וגמרנו. הכוחות האדירים של השמאל והדיפסטייט בתוך ישראל בשילוב כוחות אדירים ומאיימים עוד יותר מחוצה לה, לא היו מאפשרים לעולם מלחמה כזו. היא היתה נתפסת מיד כמלחמת יש ברירה פוליטית ומוליכת שולל, היתה מוצגת כהשמדת עם וגוררת כמעט מיד הקמת חזית בינלאומית אחידה נגדנו, דבר שהיה גורם מיידית לדרישה מלווה בסנקציות לחדול מהמלחמה במועצת הביטחון ולהטלת אמברגו כללי עלינו כולל של ארה"ב. אף ראש ממשלה ויהיה ימני קיצוני ככל שיהיה לא היה עומד בכך ומכאן גם הצביעות וההתחסדות של כל אותם גיבורי ימין שמטיפים למלחמה כזו.
רק טבח שמחת תורה המדהים בהיקפו יצר לצערנו הנורא את הנסיבות שאיפשרו יציאה למלחמה כזו, וגם היא "זכתה" תוך זמן קצר ביותר להתנגדות פנימית וחיצונית קשה ודרישה הולכת וגוברת לעצירתה. ופה התגלה נתניהו במלוא גדולתו – הוא הצליח בעזרת ניהול חכם ומתוחכם להתגבר על כל מרעילי הבארות מבית ועל חורשי רעתנו מבחוץ כדי לשנות את המציאות הקשה ולשקם כמעט כליל את מעמדנו כמעצמה במזרח התיכון. זו המציאות והאמת העירומה ובעתיד ניווכח במבט היסטורי מפוקח שאומנם אירעו לנו ניסים רבים בתחילת המלחמה אך הנס הגדול ביותר היה נוכחותו של מנהיג דגול משכמו ומעלה כראש הממשלה הוא בנימין נתניהו.
תסלח לי אבל כל הטיעון שלך מתפורר ברגע שמעלים את השאלה: מה היתה החלופה?
נניח שב 6/10 היה מורה נתניהו על כיבוש עזה ומיגור החמאס, אז מה?
המטוסים היו ממריאים? ואם היו ממריאים, היו מטילים את הפצצות היכן שהונחו?
בג"ץ היה מאשר חגורת אש לפני הכוחות המתמרנים?
היינו שורדים את הלחץ הבינלאומי?
הרמטכ"ל וראש השב"כ היו ממלאים פקודה? או אולי היתה מניעה משפטית ומשבר חוקתי?
על מה אתה מדבר?!
על איזו חלופה?!
א. גולדה
שמעתי במו אוזני, ביום הכיפורים עצמו, בשעה 14:00, מועד פרוץ המלחמה, גולדה נשאה נאום לאומה, בו תיארה כיצד הרמטכ"ל התחנן לגייס מילואים וכיצד היא לא אישרה לו על מנת שהעולם לא יגיד שוב שאנחנו התחלנו (כפוף למגבלות הזכרון שלי), החטאת האמת של וועדת וינוגרד היא הוכחה למה חשוב מי ממנה את הוועדה ומה המנדט שלה, וזאת בדיוק הסיבה שהשמאל נלחם על כך שהוא (באמצעות שליחיו הנאמנים במערכת המשפט וכו') שהוא ימנה את הוועדה.
ב. ביבי
לדעתי ביבי הוא מרכז האמיתי, מאד ממלכתי ושמרן (בגלל זה קיים את המשך הסכם אוסלו הארור).
כאשר יעלה לשלטון איש ימין אמיתי, והוא לא נמצא במחוזות הציונות הדתית והמזרחי, השמאלנים עוד יתגעגו לביבי (כמו שהיום מתגעגעים לבגין).
אם ביבי היה אומר שנה לפני האסון של שמחת תורה שחייבים לצאת למלחמה נגד החמאס בעזה האם הממסד הבטחוני (שסיכל תקיפה באירן, ושקוע בקוספציית אוסלו) ורוב עם ישראל היו תומכים בכך.
ג. הפתרון
בורא עולם שממנו הכל
ג. המתחזים למרכז והימין שמימין לימין