מדוע מדינות ערב ״המתונות״ מתנגדות למלחמה באיראן

על פי הניו-יורק טיימס, בעלות הברית הערביות במפרץ של נשיא ארה"ב טראמפ, מתנגדות לתקיפה אמריקנית על איראן בעיקר מתוך פחד מחוסר יציבות אזורי ומנזק אפשרי לכלכלה, לתיירות ולביטחון הפנים.

בעוד שהסבר זה עשוי להישמע אמין על פני השטח, המציאות העמוקה והלא נוחה היא שעבור כמה מהמשטרים הללו, הסכנה האמיתית אינה קריסתה של איראן, אלא חשיפת ערוותן האידיאולוגית שעלולה לבוא בעקבות פעולה אמריקנית נחרצת, כמו גם החשש מכך שישראל תהפוך לבולטת יותר באזור.

עימות רציני עם איראן לא רק יעצב מחדש את מאזן הכוחות האזורי; הוא גם יאלץ מספר מדינות ערביות להבהיר עמדות שבמשך עשורים הן נאבקו לשמור עליהן מעורפלות.

מאז המהפכה האסלאמית שלה ב-1979, איראן אינה רק יריבה או שכנה מערערת יציבות. היא הליבה האידיאולוגית והמבצעית של הלוחמה האסלאמיסטית המודרנית במזרח התיכון. מאז 1979 טהרן חימשה, מימנה, אימנה ותיאמה ארגוני פרוקסי במטרה מפורשת לערער את ההשפעה המערבית באזור. "מוות לאמריקה", הכריז האייתוללה עלי חמינאי ב-2023, "אינו רק סיסמה, זוהי מדיניות". מזה עשורים, איראן גם מקיפה את ישראל ב"טבעת אש" כדי להשמידה בבוא העת.

חיזבאללה בלבנון; חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בעזה; מיליציות שיעיות בעיראק ובסוריה, והחות'ים בתימן אינם שחקנים עצמאיים הרודפים אחר אינטרסים מקומיים. הם חלק בלתי נפרד מאסטרטגיה איראנית קוהרנטית, הנתמכת על ידי רוסיה וסין, שמטרתה להרחיב את השפעתה של איראן האסלאמיסטית באזור בכוח; לערער את יציבותן של מדינות ריבוניות, ולשחוק את הסדר האזורי מבפנים. אסטרטגיה זו אינה תגובתית; היא דוקטרינרית.

לאחר שנים של גישה אמריקנית מהוססת במקרה הטוב, המדיניות איראנית של טראמפ הציגה שילוב עקבי  של  לחץ כלכלי והרתעה צבאית, לצד דיפלומטיה נוקשה, כדי להשיב את האמינות הבינלאומית של אמריקה.

שיקום האמינות של טראמפ ערער ככל הנראה לא רק את המשטר באיראן, אלא גם כמה מבעלות הברית האזוריות כביכול של וושינגטון, שהתרגלו לתמרן את וושינגטון כשזה רצוי להן. חלקן, כמו קטאר, בנו אימפריות מדומיינות על ידי כך שלעולם לא התחייבו לאף צד ובמקום זאת שיחקו בכל הצדדים. עם זאת, חלק שווה מהאשמה חייב להטיל על אותם מנהיגים במזרח התיכון ובאירופה שהסכימו שישחקו בהם.

המידה שבה ממשלות מסוימות, כגון אלו של קטאר וטורקיה – המארחות בסיסים צבאיים אמריקניים – מפיקות תועלת מערבויות הביטחון של ארה"ב, היא עוד נקודה שרבים מחמיצים.

בעוד שבפומבי קטאר וטורקיה מבטאות את מחויבותן ל"יציבות", בה בעת הן פועלות בלהט לערער את יציבותו של חצי מכדור הארץ על ידי מימון, קידום ואף אימון של רשתות טרור אסלאמיסטיות המשרתות כביכול את האינטרסים האסטרטגיים שלהן. לקהל המערבי הן מדברות בשפה של מתינות, בעוד שבבית הן מלבות נרטיבים של תרעומת וקורבנות אידיאולוגית.

עימות נחרץ עם איראן עשוי לנפץ את הדו פרצופיות שהמדינות הללו טיפחו ברגישות כה רבה במשך עשורים.

מממנים ונהנים

קטאר, למשל, מציגה את עצמה כמתווכת ניטרלית, נושאת דגל של דיאלוג ומאפשרת של דיפלומטיה אזורית, בעוד שבפועל, מזה שנים, קטאר סיפקה מקלט בטוח, ערוצים פיננסיים ולגיטימציה פוליטית כמעט לכל קבוצת טרור אסלאמית. מנהיגיו הבכירים של חמאס הוזמנו לחיות בקטאר אורח חיים של מיליארדרים נינוחים בעודם מכוונים את פעולות הטרור שלהם במקומות אחרים.

לדברי אודי לוי, בכיר לשעבר במוסד הישראלי שעסק בלוחמה כלכלית נגד ארגוני טרור:

"קטאר מובילה בראש רשימת מממנות הטרור בעולם, אפילו יותר מאיראן… קטאר העבירה כספים בערוצים שונים, בעיקר דרך הקרן הגדולה ביותר שלהם, 'צ'ראי', שהיא אחד ממקורות המימון הגדולים ביותר לארגוני טרור בעולם".

אימפריית המדיה בבעלות המדינה של קטאר, אל-ג'זירה, מפיצה נרטיבים אסלאמיסטיים, מכפישה את ישראל ומערערת ממשלות ערביות מתונות, כל זאת תוך שהיא מקרינה תדמית של ניטרליות כביכול. למעשה, לפי הודאתה שלה, קטאר היא זו שליבתה והאיצה את כל "האביב הערבי" שהחל ב-2010 ושיבש את היציבות האזורית מן היסוד.

כאשר קטאר אינה ממלאת את תפקידה המרכזי בתחזוקת המערכת האקולוגית של הטרור האסלאמיסטי הזו, העדרו של פתיון להסטת תשומת הלב, כגון המשטר האיראני, עלול להפנות את הבדיקה כלפי קטאר ביתר שאת.

טורקיה, ללא ספק, שותפה לאותה נקודת מבט. בחודשים האחרונים נראה שהיא מנצלת את שלוחתה, סוריה – תחת נשיאותו הזמנית של מנהיג אל-קאעידה לשעבר אחמד א-שרע – ואת המעמד שלה ב"מועצת השלום" המדוברת של טראמפ בעזה, כדי לכתר בסופו של דבר את ישראל מצפון ומדרום.

תחת הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, המשתמש בקביעות ברטוריקה ג'יהאדיסטית ואנטי-ישראלית, טורקיה נטשה את מה שנותר מהמורשת החילונית של כמאל אתאטורק לטובת מטרות ניאו-עות'מאניות אסלאמיסטיות גלויות. "המסגדים הם צריפינו, הכיפות קסדותינו, המינרטים כידונינו והמאמינים חיילינו", דקלם פעם ארדואן.

תחת שלטונו של ארדואן, טורקיה גם מארחת פעילי חמאס, מציעה גיבוי פוליטי למטרות אסלאמיסטיות ועמדה מאחורי ה״משטים״ לעזה. בו בזמן היא בנתה 31 ספינות מלחמה חדשות, איימה על יוון, ועשתה כמיטב יכולתה כדי לרכוש מטוסי קרב חמקנים אמריקניים מסוג F-35.

בעוד שטורקיה מתחרה באיראן בזירות מסוימות, היא גם נהנית מתפקידה של איראן כגורם משבש אזורי המסיח את תשומת הלב מהשאיפות הניאו-עות'מאניות של ארדואן עצמו. החלשה רצינית של איראן, תחשוף את סדר היום האזורי הרחב יותר של טורקיה בסוריה ובעזה לעיני כל.

סעודיה, לעומת זאת, ספגה התקפות ישירות מכוחות הנתמכים על ידי איראן ויש לה סיבות לגיטימיות לחשוש מתוקפנות מצד איראן. מזה עשורים שאיראן חושקת בשדות הנפט של הממלכה ופוזלת לעבר האפוטרופסות על שני האתרים הקדושים ביותר לאסלאם: אבן הכעבה במכה, ומסגד הנביא באל-מדינה.

ערב הסעודית ואיראן אינן שותפות; הן יריבות ומתחרות עזות. יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן תיעדף עד לא מזמן רפורמות פנימיות, גיוון כלכלי ושינוי חברתי, אך בשבועות האחרונים פנה באכזריות נגד ישראל "אפילו יותר מאל-ג'זירה".

איחוד האמירויות הערביות, תחת הנהגתו יוצאת הדופן ופורצת הדרך של נשיאה, השייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, הציעה דוגמה מרשימה לנאמנות בלתי מתפשרת למערב, להסכמי אברהם, והוא מפגין מנהיגות בכך שהוא חלופה לאסלאם הרדיקלי. עבור איחוד האמירויות, התנגדות לאיראן אינה מחייבת אימוץ אסלאמיזם, רטוריקה אנטי-מערבית או עוינות כלפי ישראל. באמצעות נורמליזציה עם ישראל, פתיחות כלכלית, שיתוף פעולה טכנולוגי ומידה של סובלנות דתית נדירה באזור, איחוד האמירויות הציגה דוגמה מעוררת השראה ליציבות המושרשת בשיתוף פעולה ולא במלחמה אידיאולוגית.

הבהירות האסטרטגית של בן זאיד עומדת בניגוד מוחלט לדו פרצופיות של מדינות מפרץ אחרות וממחישה כי יישור קו עם ישראל וארצות הברית היא חלופה אמיתית.

הניו יורק טיימס וכלי תקשורת אחרים טוענים כי ישראל מייצגת איום גדול יותר ליציבות האזורית מאשר איראן טענה זו אינה רק לא מדויקת — היא ממש הפוכה מהמציאות. לישראל אין שאיפות אימפריאליות, שום רצון לשלוט בבירות ערביות, ואין לה אידיאולוגיה של חתרנות אזורית. פעולותיה הצבאיות הן תגובות הגנתיות לאיומים קיומיים המציבות איראן, קטאר, טורקיה, ערב הסעודית, שלוחיהן, התעמולה שלהן וארגוני הטרור.

בניגוד לאיראן, קטאר, טורקיה, ערב הסעודית ושלוחיהן, ישראל פועלת תחת מגבלות משפטיות ומוסריות שבאופן קבוע זוכות להתעלמות או נדחות בגלוי על ידי יריביה. הצגת ישראל ככוח המערער את היציבות תוך הקטנת תפקידן של המדינות הדבקות בגרסאות קיצוניות של האסלאם אינו רק טעות פרשנית; זהו עיוות נרטיבי ורשלנות עיתונאית.

ישראל אינה נלחמת בטרור האסלאמי כי היא רוצה בכך. היא נלחמת בטרור האסלאמי כי היא חייבת. היא הראתה פעם אחר פעם שהיא מעדיפה בבירור שיניחו לה לנפשה. ישראל נלחמת כי כדי לשרוד נגד תוקפנות כה גורפת, פשוט אין לה ברירה.  והיא עושה זאת בדרך כלל לבדה, מוקעת, ובזמן ש"בעלות בריתה" כביכול תופסות ממנה מרחק.

שחקנים אזוריים רבים נהנים מכך שישראל עושה את העבודה הקשה והמסוכנת של התמודדות עם שלוחיה של איראן. הם נהנים מפירות עמלה של ישראל, אבל לעולם לא יאמרו זאת בפומבי לרצות את דעת הקהל המקומית או את שותתפיהם האידיאולוגיים. צביעות זו זוכה לעתים נדירות להכרה בסיקור התקשורתי המרכזי במערב, אך היא נותרה מאפיין מגדיר של הגיאופוליטיקה באזור.

מדיניות המזרח התיכון של טראמפ מאיימת לא רק על השאיפות הגרעיניות של איראן; היא מאיימת על מערכת שלמה הבנויה על רלטיביזם מוסרי, זעם סלקטיבי ודיבור אסטרטגי כפול. על ידי דרישת אחריות, אכיפת סנקציות וסירוב להתמכר לאשליות דיפלומטיות, טראמפ חשף את שבירותם של משטרים המורגלים בניהול תעמולה נרטיבית במקום להתמודד עם המציאות. גישותו שיבשה סידורים נוחים שאפשרו למשטר האיראני להתרחב תחת מעטה של הכחשה.

ההתנגדות לאסטרטגיית איראן של טראמפ מושרשת בפחד עמוק מהשלכותיה. מזרח תיכון שאינו נשלט עוד על ידי חתרנות וכאוס איראניים יאלץ יותר מדי שחקנים להשיב לשאלות לא נוחות לגבי רשתות המימון שלהם, הזיקות האידיאולוגיות והסתירות הפנימיות שלהם. עבור משטרים הבנויים על כפל לשון, האמת מסוכנת הרבה יותר מטילים.

האזור אינו סובל מחוסר בדיפלומטיה. הוא סובל מעודף של אשליה. המשטר האיראניהוא דיקטטורה תיאוקרטית המדכאת נשים, רוצחת חפים מפשע – המוערכים בשלב זה ביותר מ-90,000 – וכמילותיו של חמינאי עצמו, מייצאת אלימות כמדיניות רשמית.

סירובו של טראמפ להתמכר לאשליה זו סימן פריצת דרך היסטורית — רגע נדיר של כנות אסטרטגית בענייני המזרח התיכון — כזה המבהיר מי באמת מבקש יציבות ומי הם אלו המפיקים תועלת מהנדסת חוסר יציבות תמידי.

כנות כזו עשויה בהחלט לערער לא רק את מנהיגי איראן אלא גם את אלו המסתמכים בשקט על הכאוס כדי להסתיר את כישלונותיהם ואת לוחמנותם הבלתי פוסקת.

זו לא המלחמה שמפחידה אותן, אלא חשיפת ערוותן לעיני כל. וזה בדיוק מה שהן צריכות לקבל.

פייר רחוב, הוא סופר, פובלציסט ויוצר דוקומנטרי. אנו מודים למערכת אתר גייטסטון על הרשות לתרגם את המאמר.