פרק של "שומר סף" בעקבות ספר מאמרים חדש של חזוה המדינה על תפיסת הדמוקרטיה של הרצל והשלכותיה בימינו
פרק מיוחד של שומר סף עם ד"ר אופיר העברי בעקבות ספר חדש של מאמרי בנימין זאב הרצל "מחשבות על הדמוקרטיה בצרפת". העברי מדגיש שמדובר בהרצל אחר מזה המוכר לנו בדרך כלל -לא חוזה כי אם עיתונאי פוליטי. אולם ככל שהרצל הבין טוב יותר את מנגנון הרפובליקה הצרפתית, מסביר העברי, כך היה "יותר ויותר מודאג ממה שקורה עם הדמוקרטיה הצרפתית". הרצל, מסביר העברי, הגיע לפריז עם אמונה ליברלית עמוקה: אם יש מקום שבו יהודים ייטמעו וייהנו משוויון – זו הרפובליקה החילונית. וכאן הגיע השבר.
"הוא מצא שם אנטישמיות שבעיניו הייתה יותר גרועה מהאנטישמיות הגרמנית… האנטישמיות הגזענית". ולא הייתה זו רק בשנאה דתית, מוסיף טאוב, כי גם הסוציאליסטים מדברים על "ההון היהודי". מכאן הרצל מתחיל להבין שהשאלה היהודית אינה "בעיה חברתית" אלא בעיה מדינתית.
אז מה הרצל חושב שצריך להחליף, את המשטר או את מיקומם של היהודים בתוכו?
כאן העברי נכנס לעומק ההגות המדינית. לדבריו, הרצל אינו אנטי־דמוקרטי. להפך, הוא חושב במונחים חוקתיים מובהקים. הקונגרס הציוני, לא היה אסיפת מחאה אלא ישות מדינית מתגבשת. הרצל מתייחס אליו כאל "אספה לאומית", כמעט ריבון בפוטנציה. לא מהפכה חברתיות אלא יצירת סובייקט פוליטי בעל ייצוג, סמכות ויכולת חתימה על אמנות.
האם בלי האנטישמיות בצרפת הייתה נוצרת התפיסה המדינתית הזו?
העברי רומז שהתשובה של הרצל שלילית. האנטישמיות המודרנית אינה רק טריגר רגשי; היא חשפה מבנה עומק: יהודים כגוף קולקטיבי נטול ריבונות יישארו תמיד חשופים לשינויים במצב הרוח הפוליטי. לכן הפתרון איננו חינוך מחדש של אירופה אלא יצירת ישות ריבונית. "זהו מהלך מדינתי קלאסי: טריטוריה, משפט ציבורי, ערבויות בין־לאומיות, ארגון פיננסי."
העברי מדגיש: אצל הרצל, המדינה קודמת לחברה. לא "קהילה" שתתפתח אורגנית אלא מסגרת משפטית־פוליטית שמכוננת את האומה.
האם הרצל היה ליברל במובן שאנחנו משתמשים בו היום?
"המונח דמוקרטיה… הוא מונח ניטרלי במדעי המדינה, אבל בפועל כל הזמן מזהים אותו עם תפיסה ליברלית מאוד מסוימת…. אהרון ברק, ההבנה שלו זה בעצם: אני ליברל… והדרך הכי טובה לקדם את הליברליזם היא על ידי שיח דמוקרטי שהוא לא בדיוק דמוקרטי". מבחינתו, דמוקרטיה כפרוצדורה אינה זהה לליברליזם כמהות, והטשטוש ביניהן יוצר מתחים מערכתיים חריפים.
אחד השיאים הדרמטיים של הפרק נוגע לדמותו של הרצל כמנהיג. טאוב מתאר את רגע ההכרעה: "אף אחד לא מינה אותי, אבל אני יודע מה צריך להיות, ועכשיו אני אנהיג את העם היהודי".
העברי מדבר על המחיר האישי: "הרעיון היה כל כך גדול שהרצל קרס תחתיו… זה כמו לקחת בן אדם שרגיל לעבוד על בטריה 12 וולט ולחבר אותו ל־220".
