חבר המושבעים בבריטניה זיכה אנשים שפרצו למפעל ישראלי והרביצו לשוטרים, ועכשיו בממשלה נזכרו להתעורר
הממסד הפוליטי בבריטניה בהלם. פעילי Palestine Action יזוכו על-ידי חבר מושבעים בטענה שאף כי הודו כי פרצו למפעל של חברה ישראלית והרסו רכוש תוך פציעת שוטרים, מטרתם הייתה צודקת.
כפי שכתבתי בשבוע שעבר, ששת השמאלנים ה"פרו עזתיים" נמצאו לכאורה לא אשמים מכוח עקרון "צדק מושבעים" (jury equity) שלפיו מושבעים רשאים לזכות נאשמים בשל טוהר כוונותיהם. זה היה רגע יוצא דופן, כזה שהכניס בן-לילה את המערכת המשפטית הבריטית לטלטלה. שנאת יהודים הפכה להגנה משפטית לגיטימית גם במקרים של אלימות — פעיל פלסטיני אחד ריסק את עמוד השדרה של שוטר בפטיש כבד. מכיוון שמדובר במשפט בפני חבר מושבעים, אי-אפשר לתקן את הבעיה באופן מוסדי: בתי משפט יכולים להנחות את המושבעים, אך אינם יכולים להבטיח שההנחיות יקויימו. התפרצות פופוליסטית של שנאת יהודים מאיימת למוטט דורות של דמוקרטיה ליברלית.
לפי דיווחים, התביעה מבקשת משפט חוזר, אם כי הנימוק לכך אינו ברור. דיון בנושא ייערך ב-18 בפברואר.
הממסד הבריטי צודק ללא ספק בכך שהמשפט הזה הוא אסון ללגיטימיות של מערכת המשפט במדינה. אינני מאשים אותם בניסיון, כמובן במסגרת החוק, למצוא דרך להחזיר את משחת השיניים העבשה הזו אל השפופרת.
אבל אני מוכרח לשאול: למה הם ציפו?
אפשר לצעוק "ביקורת על ישראל איננה אנטישמיות" עד שייגמר האוויר בגרון, אבל כשכופים על הציבור את השקר שהמדינה היהודית אשמה במעשה רשע חריג וייחודי, הוא רואה בכך אור ירוק להתנגדות חריגה וייחודית.
אף שישראל מעולם לא נקטה מדיניות של הרעבה בעזה ומעולם לא הגשימה את התחזיות הרווחות של "רעב המוני", מדיניותו של חמאס היא שהפכה את מחסור המזון ברצועה לחשש קבוע. חמאס אגר מזון, גנב מאזרחים, הרג אזרחים שניסו להשיג מזון, וחטף שיירות סיוע. כל זה לא הפריע לראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר, להאשים את ישראל. "את הסבל והרעב המתרחשים אי אפשר לתאר ואין שום דרך להצדיק," אמר, והוסיף שממשלתו מחפשת דרכים לגרום לישראל "לשנות כיוון".
וכך היה כאשר סטארמר ביקש להישמע מאוזן. באחד מנאומיו הבהיר מי אחראי לאילו מעשים מקוממים: "המראות המזעזעים בעזה לא מרפים. המשך החזקת החטופים בשבי, ההרעבה ומניעת הסיוע ההומניטרי מהעם הפלסטיני, האלימות הגוברת מצד קבוצות מתנחלים קיצוניות, וההסלמה הצבאית הבלתי-מידתית של ישראל בעזה – את כל אלה אי אפשר להצדיק."
לא מרפים ומזעזעים – אבל למעט סוגיית החטופים, בראשו של סטארמר כל היתר באשמת ישראל.
כאשר ישראל הנהיגה את מנגנון הסיוע שעקף את חמאס והעביר מזון ישירות לתושבי עזה (GHF), חמאס ניסה שוב ושוב לחבל במנגנון החדש באמצעות מתקפות ותעמולה, והדרך שבה תיאר זאת דיוויד לאמי, שר החוץ הבריטי, הייתה פשוט טירוף. במקום לבקר את המגבלות של המנגנון החדש ולחזק את הצורך להרחיב את פעילותו כדי להאכיל יותר עזתים, לאמי בחר להגיד כי "מערכת הסיוע הישראלית החדשה היא בלתי-אנושית, מסוכנת, ושוללת מתושבי עזה את כבודם האנושי. זהו מחזה גרוטסקי הגובה מחיר אנושי נורא."
למעשה, היא לא הייתה אף אחד מהדברים הללו. אך כינוי חלוקת מזון "בלתי-אנושית" ו"מחזה גרוטסקי" חיזק את העלילה שלפיה ישראל משתמשת באתרי חלוקת המזון כדי לייעל את הריגת האזרחים העזתים חסרי-המגן.
שוב, אפשר לראות סבל ולקרוא להקלה עליו. זה לא מה שסטארמר או לאמי עשו. הם ציירו את חיילי צה"ל כאויביה השטניים של האנושות.
הם שכנעו את הציבור הבריטי שכל מעשה שנעשה בהתנגדות לפעולות ישראל יכול להיחשב התנגדות צודקת נגד איום עולמי. פלא שלאמי עצמו לא פרץ למתקנים של אלביט.
בינתיים, ועידת מפלגת הלייבור של סטארמר ולאמי קידמה הצעה שלפיה ישראל אכן אשמה בביצוע רצח עם. ממשלת סטארמר דחתה את ההאשמה הספציפית של "רצח עם", אך מפלגת השלטון הבהירה היכן היא עומדת כקולקטיב.
אלה רק כמה דוגמאות לרטוריקה קיצונית שכזו מצד סטארמר, ממשלתו ומפלגתו במהלך המלחמה. הפעם היחידה שבה סטארמר בחר להישמע בסגנון צ'רצ'יליאני הייתה כאשר ישראל לוהקה לתפקיד הנאצים.
אז תחסכו. תחסכו את האנחות, את הנו-נו-נו והצקצוקים על כך שהציבור הבריטי הפנים את התעמולה המשתוללת שממשלתו הזינה אותו במשך שנתיים. בעיני אותם מושבעים, פסק הדין בעניין Palestine Action לא היה פחות מקיום חובתם הפטריוטית. חשוב יותר מהשאלה אם ייערך משפט חוזר הוא השאלה אם לסטארמר והנהגת הלייבור יש דרך לאפשר לבית המשפט לעשות צדק. לא אופתע אם לא.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר קומנטרי ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.
