כל המדדים מראים שאנשים פה שמחים, אבל יש מי שמרגיש צורך לערער על הנתונים
בתחילת השבוע פורסם בהארץ מאמר מרתק שכולו חבטה חוזרת ונשנית של העיתון במצחו. איך ניסה העיתון להבין, אף שהכל כאן שחור משחור, הישראלים מתעקשים להישאר מהמאושרים שביושבי תבל.
"האם הכתבות ב"הארץ" שזועקות מפני חיסול הדמוקרטיה ומתריעות מהתחזקות הלאומנות המשיחית מוגזמות? אולי השד אינו נורא כל כך?" פותח המאמר.
והעיתון מפרט: "מנתוני הלמ"ס שפורסמו בחודש שעבר ומעודכנים ל־2024, נראה כי 91.1% מהישראלים בני 20 או יותר מרוצים או מרוצים מאוד מהחיים. זה נאמר אחרי 7 באוקטובר, המלחמה, איראן, החותים, ההפיכה המשטרית, חוק ההשתמטות, הפקקים ויוקר המחיה."
המאמר הזה חשוב במיוחד מכיוון שהוא אינו עוד מאמר גנרי בהארץ. זהו ניסיון התמודדות עם האשמה כבדת משקל המלווה את הארץ לאורך עשרות בשנים: הטענה לפיה העיתון מתאר מציאות ישראלית שלילית וכוזבת, תוך הפרה של כל סטנדרט מקצועי אפשרי במסע חסר לאות ואינסופי להוציא דיבת ישראל רעה. על כן ל"הארץ" יש אינטרס מובהק לערער על מהימנותם של נתוני האושר של הישראלים, כדי ליצור הלימה בין המציאות הרעה עליה מדווח העיתון למצב הרוח הרע של הסובלים מאותה מציאות רעה.
הצעד הראשון בניסיון של העיתון להגשים את מבוקשו הוא "ניתוח 'לוחות' שמסתתרים במעמקי אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומספקים פירוט על "מאחורי הקלעים" של הסקר." מניתוח הלוחות עולה כמובן שהישראלים אינם באמת כה מאושרים – אלה רק המגזרים המוזרים משולי החברה הישראלית, ששמחתם שמחת עניים:
"בשורה התחתונה: מי שרוצה למקסם את שביעות רצונו מהחיים בישראל, עליו להיות חרדי, לגדל חמישה ילדים ויותר ולגור בהתנחלות. נישואים הם מתכון בדוק לשביעות רצון."
אחר כך מגיע תורם של החוקרים והמומחים. בכתבה מצוטט חוקר בשם נבו שפיגל, הטוען ש"הציונים הגבוהים של ישראל במדד האושר הם בלוף אחד גדול". שפיגל מפתח את הטיעון ומסביר שהאשמה בחריגות של נתוני האושר הגבוהים תלויה במתודולוגיה. לדבריו, "השאלה "אם אתה מרוצה מהחיים" קשה להמשגה."
אל שפיגל מצטרפת גם "חוקרת אושר" בשם ענת פנטי. לדבריה, בשורה התחתונה הנתונים "לא בהכרח מעידים על רווחה רגשית רחבה, אלא על חוסן והסתגלות". לבסוף מוסיף הארץ את טיעון המחץ המקורי והבלתי צפוי כי נתוני הסקר אינם אלא פרויקט פוליטי של הונאה עצמית:
"ייתכן שיש גם סיבה פוליטית לשביעות הרצון הגבוהה. "אם נרקומן יגיד לי שהוא מאושר וכיף לו להזריק כל יום, אני אבין שיש משהו מאוד מוזר באושר שלו", אומר שפיגל, ומסביר: "זה בדיוק הפרויקט של הימין – להוריד את רף הציפיות של עצמנו מהחיים שלנו. אם אני קם בבוקר ואני לא בדיכאון אז אני מדווח שאני מרוצה מהחיים".
נסכם: לטענת הארץ, העיתון צודק בתארו את המציאות כרעה. האנשים בישראל לא באמת שמחים. מדובר בבלוף אחד גדול, רק המגזרים הדתיים והנשואים שמחים, שאלת האושר קשה להמשגה, מה שנתפס בטעות כאושר אינו אלא חוסן והסתגלות למציאות הרעה, זה לא אושר אלא סם אושר, הנובע מציפיות מהחיים שהונמכו בכוונה בידי הימין.
ובחזרה למציאות: הארץ שוב משקר. הניסיון להציג את נתוני שביעות הרצון של אזרחי ישראל מחייהם כעניין סובייקטיבי, נוח למניפולציות, תלוי תרבות והשתייכות וכוזב בתוצאתו, אינו עולה בקנה אחד עם מתודלוגיית המחקר. בניגוד לטענת הארץ, מנתוני הלמ"ס עולה כי הדיווח על שביעות רצון מהחיים בשיעור של 92% אינו דיווח חרדי (שאכן עומד על 98%) אלא דיווח של כלל האוכלוסייה בישראל, כולל חילונים, רווקים וערבים.
את האושר של הישראלים לא מודדת רק הלמ"ס אלא גם שורת גופים בינלאומיים כגון אוניברסיטת אוקספורד, מכון גאלופ והאו"ם, במה שמכונה מדד האושר העולמי, והנה גם בו, מעשה שטן, מככבים אזרחי ישראל בצמרת האנשים המאושרים בתבל.
כדי לנטרל ביקורות על הטייה תרבותית שהעתיון מנסה לטעון לה, במדד האושר השאלה מנוסחת בצורה האובייקטיבית ביותר וקלה ביותר להמשגה:
"דמיין סולם ששלביו ממוספרים מ-0 בתחתית ועד 10 בראשו. ראש הסולם מייצג את החיים הטובים ביותר האפשריים עבורך, ותחתית הסולם מייצגת את החיים הגרועים ביותר האפשריים עבורך. על איזה שלב של הסולם אתה מרגיש שאתה עומד באופן אישי בזמן הזה?"
כלומר, כל אחד מהנשאלים עונה בהתאם לציפיותיו מחייו הפרטיים הנובעת מאורחות ואמונות חייו. הרווק החילוני בהתאם לצפיותיו מעצמו, והחרדי ברוך הילדים בהתאם לציפיותיו מעצמו.
גם טענות הארץ שאין מדובר באושר אלא בחוסן והסתגלות למעט היחסי האפשרי במסגרת המציאות הגרועה בישראל, ובהנמכת ציפיות כללית מהחיים, אינן עומדות נוכח ניסוח השאלה, שכן המשיבים עונים ביחס לחיים הטובים ביותר האפשריים עבורם, ובכל זאת מציגים שביעות רצון גבוהה מאד מהחיים האפשריים עבורם.
מה שמחזיר אותנו לתהייה שמעלה העיתון עצמו. לא נגענו:
"האם הכתבות ב"הארץ" שזועקות מפני חיסול הדמוקרטיה ומתריעות מהתחזקות הלאומנות המשיחית מוגזמות? אולי השד אינו נורא כל כך?"
מדכא.
במקום לשרוף אנרגיה על הפרכת עוד תיאוריה מקושקשת מבית הפמפלט הנחות אשר ברחוב שוקן, מוטב לקדם קמפיין שמנתק את הפמפלט מעטיני הממשלה.
ייכתב שם מה שייכתב, אני לא מעוניין להעביר אליהם את כספי המיסים שלי.
רק להזכיר, שהסיבה שהפמפלט הזה עדיין מחובר לעטיני הממשלה ושותה לנו את כספי המיסים היא היועמ״שית העבריינית המודחת – המוחזקת בתפקידה מתוקף צו שיפוטי בלתי חוקי בעליל – גלי ברהב מיארה, שמבחינתה הרצון של הממשלה לבטל את המנוי לעטיפת הדגים הוא, יעני, בלתי חוקי.
הנה עוד סיבה לדחוף לאי ציות לבג״ץ ולפיטורי מיארה והחלפת באופן מיידי.
ה-OUTLET הזה של שוקן, שרבים מכנים אותו 'השטירמר הישראלי' – בייחוד במהדורתו האנגלית, כי מחוץ לישראל כמעט אף אחד לא קורא אותו בעברית – הוא המכשיר הראשי כיום להפצת האנטישמיות העטופה בצלופאן דק של 'אנטי-ישראליות' ברחבי העולם. הוא כותב על ישראל כמו שפראבדה הסובייטי של פעם היה כותב על העולם ה'קפיטליסטי-אימפריאליסטי': מדינה מוכת אבטלה, עוני וסבל, שבה שוררת דיקטטורה של מדכאים, גזענים, נצלנים, מושחתים ומחרחרי מלחמה המתעללים בהמוני העם ובייחוד במיעוטים. והעיקר: מדינה שוקעת ומתפוררת תחת המכות שמנחיתים עליה המוני המדוכאים והמנוצלים המתקוממים ונאבקים הן בתוך גבולותיה והן מחוצה להן, ועוד מעט יבוא סופה.