המהלכים של טראמפ מתנקזים למקום אחד: סין

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הוא כוכב טלוויזיה שלא מתבייש בכך: יש לו סגנון פומפוזי, מגוחך ואף גס שלא היה לאף נשיא אמריקאי לפניו. הוא משתמש בשפה ציורית, התקשורת הרשמית של הבית הלבן משתמשת ב"ממים" והומור שחור, והוא ממציא כינויים מעליבים לכל יריביו הפוליטיים. קל מאוד לחשוב שהוא טיפש או שאין מחשבה מאחורי המהלכים הבינלאומיים שלו ושהוא פועל רק מתוך רצון לקרדיט ופרסום. יכול להיות שבאמת כך הדבר, וזה פשוט מתכנס במקרה למה שאנחנו רואים, אבל אם מסתכלים במבט על, אפשר לראות במדיניות שלו אסטרטגיה בינלאומית לנטרול ובידוד של הציר שמתנגד לארה"ב ברחבי העולם, ובראשו סין.

סין אינה מדינה רגילה. סין משלבת קפיטליזם אכזרי בתחומים מסוימים ושליטה הדוקה של המדינה בתחומים אחרים בשאיפה להפוך למעצמה עולמית לפני סוף העשור, אז הדמוגרפיה שלה תתהפך והיא תחזור לשקוע בעוני. מהסיבה הזו המשטר הסיני משקיע את כל מרצו ברובוטיקה, ב־AI, בשבבים ועוד.

מבחינה גיאוגרפית הסינים מוקפים בשלוש שרשראות איים שמפרידות בינם לבין גישה בלתי מוגבלת לאוקיינוסים, יעד אסטרטגי ליציבות המדינה שתלויה לחלוטין ביבוא וביצוא. ההשתלטות על טאיוואן, אי המאוכלס בסינים אתניים (חאנים), שהסינים מחשיבים כמחוז מורד, תיצור לסינים פרצה בתוך טבעת החנק המרכזית שיכולה להקיף אותם אם תפרוץ מלחמת עולם.

בעיניי טראמפ מוקד החיכוך המיידי ביותר עם סין הוא המגרש הביתי, חצי הכדור המערבי. ביבשת אמריקה שתי המדינות המסוכנות ביותר לארה"ב שנמצאות בברית עם סין הן ונצואלה וקובה.

ונצואלה הייתה בעבר המדינה העשירה ביותר באמריקה הלטינית, אך אחרי הפיכה סוציאליסטית והלאמת נכסים אמריקאים הפכה למדינה כושלת למרות היותה המדינה העשירה ביותר בנפט בעולם. בשנים האחרונות מינוי המקורבים והנאמנים לחברת הנפט המולאמת הביא לקריסה של מפעלי השאיבה. הסינים קונים מוונצואלה חלק משמעותי מייצור הנפט בתמורה לסחורות ומוצרים סיניים וגם העניקו לה הלוואות משמעותיות. כלומר עד לא מזמן ונצואלה הייתה תלוה לחלוטין בסין, ואם הסינים היו לוחצים להציב שם נשק, המשטר בקראקס לא היה יכול לסרב. וטראמפ לא רצה לתת לזה לקרות.

קובה היא מקרה דומה. גם לה היה עבר כלכלי משגשג יחסית שאחרי הפיכה סוציאליסטית הפך לדריכה במקום. גם היא מומנה בידי מעצמה קומוניסטית, מה שהוביל למשבר הטילים הידוע בקובה. עם קריסת ברית המועצות, הכלכלה של המדינה שקעה, והיא הצליחה להחזיק מעמד בקושי, בעיקר בזכות השכרת רופאים למדינות שונות, ובאמצעות נפט מסובסד שהגיע מוונצואלה כשזו עוד יכלה לתמוך בה. גם כאן המטרה של טראמפ היא למוטט את המשטר, ולהפוך את המדינה הקרובה ביותר למרכזי האוכלוסייה בארה"ב דרך הים למקום שלא צריך לדאוג ממנו ולהפנות אליו משאבים צבאיים. גם השיטה דומה: סנקציות כבדות וסגר כלכלי שנועד לחנוק את המשטר עד לקריסתו.

מול רוסיה עבודתם של צדיקים נעשית על ידי אחרים. האוקראינים שחקו את הצבא הרוסי עד שבחלק מהמקומות הצבא עבר להסתערויות על סוסים וחמורים מרוב המחסור בכלים ממונעים. בסקירה האסטרטגית האחרונה של ארה"ב שונמך מעמדה של רוסיה ממעצמה עיקרית למעצמה אזורית שכבר לא מסכנת את ארצות הברית. אפשר להעריך שכל ההצגה מסביב לגרינלנד נועדה להעיר את האירופאים מתרדמתם, ולהבהיר להם שהם לא יכולים להסתמך על ארצות הברית בלבד כדי שתגן עליהם, והם יהיו חייבים להגן על עצמם. כבר היום קשה לראות את רוסיה במצבה פולשת מערבה ומנצחת, אבל אם מדינות מערב אירופה יתעצמו כמו שפולין כבר מתעצמת, בתוך שנים ספורות הם יוכלו לבסס צבאות משולבים שרוסיה אפילו לא תעז להסתכן מולם. הדבר יוריד מעמסה כבדה מכתפיו מהצבא האמריקאי ויפנה עשרות אלפי חיילים המוצבים באירופה וימ"חים למשמיות אחרות.

אם נמשיך מזרחה, נגיע למרכז אסיה. בשנים האחרונות התחוללו מהפכות ונסיונות הפיכה בכמה מהמדינות שם, בין אליטות שונות. חלקן פרו רוסי, חלקן פרו סיני, אבל יש גם חלק פרו אמריקאי, ואותן מנסה טראמפ לקנות. תהיתם לעצמכם למה להשקיע זמן בהכנסה של מדינה כמו קזחסטן להסכמי אברהם? יכול להיות שזו מטרה קלה, כי היא ידידותית לישראל ויחד עם אזרבייג'ן מוכרת לנו את מרבית הנפט שלנו, ולכן אפשר להשיג מזה כותרות חיוביות. להערכתי זה קשור דווקא לקרב האיתנים על מרכז אסיה, והנסיון לנתק יבשתית בין רוסיה לסין.

יחד עם הרכש החדש של ארמניה שנשלפה ממעגל ההשפעה הרוסי ופרשה מ"נאטו של המזרח", ה-CSTO, הגשר היבשתי מסין לרוסיה דרך איראן נקטע. השתיים אמנם חולקות גבול יבשתי בעצמן, אבל באזור סיביר, שגם נמצא בסכסוך גבול רדום (כמו כל הגבולות הסיניים הימיים או היבשתיים) וגם חסר את התשתיות להעברת סחורות ואנרגיה בצורה מספיקה למערב רוסיה. עצירת צי הצללים הרוסי שמספק את הנפט לרוסיה, היא סגירה נוספת של ברזי האנרגיה של על הכלכלה הסינית.

בדרומה של מרכז אסיה נמצאת איראן. אמנם לטראמפ יש חשבון אישי פתוח עם האיראנים אחרי שניסו לחסל אותו ואף התגאו בכך אך גם כאן אפשר למצוא מטרה גאו-אסטרטגית. כמו רוסיה, איראן מספקת חלק גדול מהדרישה הסינית לנפט ובעקבות הסנקציות שדיללו את מאגר הלקוחות שלה עושה זאת בהנחה גדולה. אם איראן תוכל לעבור לטבעת ההשפעה המערבית, ולהפסיק למכור נפט לסינים בהווה או להסכים לעשות זאת בעתיד במקרה מלחמה כמו שכנראה יקרה עם מדינות המפרץ הערביות, הסינים עלולים להיות מנותקים מצרכי האנרגיה שלהם אפילו אם יצליחו לכבוש את טאיוואן ולפרוץ את טבעת החנק.

ביפן הרכש החדש ביותר של טראמפ הצליח מעל המצופה. הבחירות ביפן באוקטובר האחרון הביאו לעלייתה לשלטון של הפייבורטית של טראמפ, סאנאה טקאיצ'י. למה בחירתה חשובה? היא הבטיחה לבטל את סעיף הפציפיזם בחוקת יפן (שנכפה עליה על ידי גנרל מק'ארתור אחרי הכיבוש האמריקאי במלחמת העולם השנייה), המגביל את הצבא למשימות הגנה בלבד את ההוצאה התקציבית שלו לכדי 1% בלבד מהתמ"ג היפני. בזכות ניצחונה הסוחף בבחירות, לפני כמה שבועות זכתה ביותר משני שליש מהמושבים בפרלמנט היפני, ולכן עומד לרשותה באופן תיאורטי הרוב הנדרש לממש את הבטחותיה. אם היא תצליח, המדינה החזקה ביותר מול סין במזרח תוכל להתעצם צבאית עוד הרבה יותר ולגביל את שאיפות ההתפשטות שלה.

האם טראמפ הצליח לאגף את הסינים ולנצח במלחמה הבאה לפני שהיא התחילה? כנראה שלא, ולאמריקאים יש עוד הרבה עבודה, כמו להחזיר את ייצור השבבים לארה"ב או להניע מחדש את ייצור כלי השיט הצבאיים. בה בעת הטיהורים האחרונים בצמרת המפלגה והצבא בסין מלמדים שהצבא הסיני עוד לא מוכן למלחמה, או שלפחות המאבקים הפנימיים בתוך סין יכולים לעכב קצת את התוכניות. מה יהיה המהלך הבא? קשה להגיד, אבל אני בטוח שנגלה עליו בעוד נאום הזוי של הנשיא הצבעוני ביותר בהיסטוריה של ארה"ב.

אור ברקוביץ' עובד בתנועת אם תרצו, ובעל תואר שני בתחום שווקי אסיה בהתמקדות בסין.