לא ייתכן שנוצרים דוברי־ערבית מצביעים למפלגות הפועלות למחוק את זהותן הרוחנית. זמן לברית פוליטית חדשה
בימים אלה הזירה הפוליטית הערבית-ישראלית מתארגנת מחדש. עם התחזקותן של מפלגות כמו חד"ש, בל"ד והדמוקרטים, המקדמות תפיסות חילוניות ופוסט-לאומיות מובהקות, יותר ויותר ערבים־נוצרים מתחילים לשאול את עצמם לא רק "מי מייצג אותנו", אלא גם "איזו תפיסת עולם אנחנו מממנים". בשביל הקהילה הערבית־נוצרית בישראל, העימות עם השמאל הרדיקלי אינו עוד ויכוח על תקציבים או על חלוקת סמכויות מוניציפליות אלא בהתנגשות בין תרבותית, במאבק בין ערכי נצח דתיים לבין אג'נדה פרוגרסיבית השואפת לפרק את המושגים הבסיסיים ביותר של אמת, משפחה וקדושה.
הפרדוקס הפוליטי של הערבי־נוצרי
השמאל הרדיקלי שהמפלגות הלאה מציעות אינו קורא ל"תיקון עולם", אלא להנדסה חברתית דורסנית. בבסיס האידיאולוגיה הזו עומד הרצון לעצב מציאות נטולת אמת מוחלטת ונטולת סמכות מוסרית עליונה. לנוצרי המאמין, הנשען על מסורת בת אלפיים שנה ועל כתבי הקודש, מדובר בהכרזת מלחמה על עצם זהותו. המפלגות האלה משחקות משחק כפול: הן נהנות מקולותיהם של ערבים נוצרים רבים בשם "סולידריות לאומית" אך בפועל פועלות למחיקת הזהות הרוחנית של אותם מצביעים ממש.
הדוגמה הקלאסית ביותר היא המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), המרכיב הדומיננטי בחד"ש. בתפיסה הקומוניסטית הדת היא מכשיר לדיכוי. עם זאת, במשך עשורים, העיר נצרת (המרכז הנוצרי הגדול בישראל) הייתה המעוז של חד"ש. חד"ש מקדמת ערכים של חילוניות מוחלטת, הפרדת דת ממדינה, ובשנים האחרונות גם תמיכה בזכויות להט"ב נושאים שמתנגשים חזיתית עם הדוקטרינה של הכנסיות והערכים השמרניים של המשפחה הנוצרית. בהצבעה על "החוק לאיסור טיפולי המרה" בימי ממשלת בנט הצביעו חברי הכנסת איימן עודה ועאידה תומא-סלימאן מחד"ש-תע"ל בעד.
הוויכוח בנוגע לתפיסת המשפחה והנישואין הוא ויכוח מהותי. כאשר הכל מותר, האחריות האישית והקדושה נעלמות, ובמקומן מופיע חלל תרבותי שמתמלא באידיאולוגיות רגעיות. בעיניים נוצריות משפחה המורכבת מגבר ואישה היא אבן הראשה של החברה ושיקוף של מעשה הבריאה. כאשר כל צירוף זוגי מוגדר כנישואין, המושג מאבד את ייחודו המהותי ואת קדושתו. תהליך זה מוביל לפירוק המארג הקהילתי. המשפחה חדלה היסוד שממנו עשוי גוף האמונה, והקהילה הופכת לאוסף פרטים הנתונים לריבונות המדינה.
השמאל הערבי/ישראלי מציע לנוצרים "הגנה" מפני הרוב היהודי, אך המחיר שהוא גובה הוא ויתור על האוטונומיה הרוחנית. עבור מפלגות אלו, הכנסייה היא גורם מעכב, והזהות הנוצרית היא "פולקלור" בלבד שיש להכפיף למאבק הלאומי הגדול.
גם מערכת החינוך הנוצרית בארץ נמצאת בסתירה חזיתית עם התפיסה של השמאל הרדיקלי. במסווה של "נאורות" וליברליזם, השמאל הרדיקלי פועל להחלשתם של בתי הספר הכנסייתיים בישראל.
ברית של שמרנים
הצבעה למפלגות אתאיסטיות ומטריאליסטיות בשם מאבק פוליטי כזה או אחר היא בגדר התאבדות תרבותית. אם המגמה הזו תימשך, הקהילה הנוצרית תאבד את נשמתה ותהפוך לשריד פולקלוריסטי חסר חיות, בעוד הדור הצעיר ינותק ממורשתו לטובת ריקנות פוסט-מודרנית.הפתרון אינו טמון בהתקפלות או בניסיון למצוא חן בעיני האליטות הפרוגרסיביות. על הקהילה הנוצרית בישראל להתעורר ולאמץ אסטרטגיה של עמידה איתנה. ההכרעה הפוליטית צריכה להתבסס על התאמה מהותית לערכים ולתפיסת עולם, ולא על שיקולים טקטיים בלבד:
אחריות בקלפי – נוצרי מאמין אינו יכול לתמוך ביד אחת בערכי הכנסייה וביד השנייה במפלגות הפועלות להחריבם.
גאווה בערכים – אין מקום להתנצלות. יש להציב את ערכי המשפחה והמסורת כאלטרנטיבה מוסרית עליונה לתוהו ובוהו הפרוגרסיבי.
ברית שמרנית –זהו הזמן לשיתוף פעולה אמיץ עם כוחות שמרניים, יהודים ונוצרים כאחד, המכירים בקדושת החיים, בעליונות האמונה ובחשיבותה של המדינה לא ככלי לעיצוב ערכים חדשים אלא כעוגן להגנת המסורת והסדר המוסרי שעליו היא נשענת.
אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים… כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד (תהלים א).
אליאס זרינה הוא חוקר בכיר במרכז ירושלים למדיניות יישומית JCAP, ממייסדי "יוזמת ירושלמים".
