בין שלל ההצדקות המבקשות להכשיר התערבות מדינתית נרחבת בפועלם של שווקים, זו המצביעה על קיומם של "כשלי שוק" היא הרווחת ביותר. לפי האורתודוקסיה הנאו־קלאסית השלטת בלימודי הכלכלה, בתרחיש תאורטי מוצלח המדינה יודעת גם לזהות את כשלי השוק השונים וגם לטפל בהם בצורה יעילה, וזאת מתוך דאגה כנה לאינטרס הכללי ותוך דחייה מוצלחת של לחצים פוליטיים מצד קבוצות שונות. התפיסה הרווחת מניחה שלמדינה יש הידע הנדרש לזיהוי כשלי שוק והיכולת לפתור אותם בצורה מוצלחת, שלא תחולל נזק רב מהתועלת, וכי פוליטיקאים ובירוקרטים יצליחו להתעלות מעל למערך התמריצים הפוליטי שבתוכו הם פועלים כדי לקדם את "הטוב הכללי" בצורה נטולת פניות. על גבי השיח הכלכלי המקצועי והזהיר לרוב, יושב השיח הציבורי הזהיר הרבה פחות. בשיח הפופולרי יש נטייה רווחת, שגויה ופשטנית, לתאר ככשלי שוק מגוון רחב של תופעות שלמעשה כלל אינן עולות בקנה אחד עם ההגדרה הכלכלית לכשלי שוק. כך למשל אם המחיר של שירות או סחורה כלשהי גבוה מדי לדעתו של פלוני, לא אחת יתואר המצב ככשל שוק, אף שעליות מחירים כתוצאה ממחסור אובייקטיבי והעדרם של תחליפים זמינים הן חלק אינטגרלי

מפועלו המוצלח של שוק הפועל ללא הפרעות מדינתיות. כלכלנים מקצועיים והציבור הרחב כאחד עסוקים אם כן זה עשרות שנים במיפוי שיטתי של מגרעותיו של השוק. בין שמדובר במונופולים, החצנֹות שליליות או מידע א־סימטרי, שווקים מתוארים כהסדרים כלכליים פגומים למדי מנקודת המבט של מומחים "יודעי כול" הבטוחים שביכולתם לקרב את הפעילות הכלכלית לנקודה יעילה יותר מבחינה חברתית. כאשר זוהי נקודת המוצא שלנו בנוגע לשווקים, בין שהיא משתמעת ובין שהיא מפורשת, בין שהיא מוצגת כאידיאל תיאורטי או כהנחת עבודה מעשית, מובן כי טיפול בכשלי שוק נעשה אחד מהתפקידים החשובים ביותר של המדינה המודרנית.ואולם את הנחת העבודה הזו של שווקים כושלים המוסדרים על ידי מדינה מתקנת ערערה תאוריית הבחירה הציבורית בכלכלה (public choice theory) כאשר הצביעה על הצורך לנקוט סימטריה התנהגותית (Symmetry behavioral) לגבי התנהגותם של שחקנים פוליטיים

וכלכליים, וכאשר עמדה על שכיחותם של "כשלי מדינה" שעולים בחומרתם ובשכיחותם על כשלי שוק. תאוריית הבחירה הציבורית דורשת מאיתנו עקביות בהנחות המוצא שלנו, קרי לייחס לבני האדם את אותם מניעים, חוזקות וחולשות בהקשרים שונים. אם מה שמאפיין אנשים מחוץ לפוליטיקה הוא מרדף אחר אינטרס עצמי, כי אז עלינו להניח שזה גם מה שמניע אותם בפוליטיקה. אם האדם שבמרכול אינו נוהג בצורה רציונלית לחלוטין, מדוע ינהג בצורה רציונלית לחלוטין בתא ההצבעה או בתפקידו כפקיד ציבור?

מדובר, אחרי ככלות הכול, באותם אנשים. על אותה דרך, אסכולת הבחירה הציבורית טוענת שאין שום היגיון בהשוואת מנגנון לא מושלם (השוק) שמייצר "כשלים" למנגנון מושלם לכאורה (המדינה) שיודע לזהות אותם, רוצה לתת להם מענה הולם ויודע כיצד לעשות זאת בלי לגרום יותר נזק מתועלת. בסופו של דבר, ברור למדי שמדינות מושלמות מנצחות שווקים לא מושלמים, כשם שפוליטיקאים ועובדי ציבור אידיאליים גוברים על יזמים פרטיים ואזרחים מן השורה שאינם יותר מבני אדם רגילים. כפי שציין בסרקזם הכלכלן דיוויד פרידמן, סוציאליזם שנסמך על אנשים מושלמים טוב יותר מקפיטליזם המופעל על ידי בריות לא מושלמות. אך במציאות אין מדינות מושלמות ואין סוציאליזם מושלם. כמו כן ישנו מחסור חמור בפוליטיקאים ובעובדי ציבור אידיאליים שלעולם אינם מנסים לקדם את האינטרסים הפרטיים שלהם ושאינם סובלים ממגבלות חריפות של ידע. במציאות, עלינו להשוות תפוחים לתפוחים ולא תפוחים לתפוזים. המדינה אינה מוסד קסום ואין בכוחה לחולל ניסים. אין היא יותר מסך כל האנשים שעובדים במגזר הציבורי, ואשר סובלים מכל מגרעות האנוש שסובלים מהן אנשים במגזר הפרטי.

לפי תאוריית הבחירה הציבורית שווקים הם אכן הסדרים ומרחבים כלכליים לא מושלמים, ולּו מפני שבני האדם אינם יצורים מושלמים. השחקנים בשוק אכן סובלים לעיתים מפערי מידע, מרציונליות לוקה בחסר, מעלויות עסקה גבוהות ומנדיבות מוגבלת. אך העובדות הללו נכונות גם לגבי השחקנים השונים שבשירות הציבורי. אנשים הם אנשים. הם אינם משנים את עורם או נפטרים מהמגבלות האפיסטמיות שלהם כאשר הם מצטרפים לשירות הציבורי או מושבעים לפרלמנט. המידות הרעות שלהם אינן נעלמות, הרציונליות שלהם אינה משתדרגת, הם לא זונחים את קידום האינטרס האישי שלהם, השאיפות שלהם אינן מתפוגגות, והרצון שלהם לכוח, ליוקרה, למעמד ולכסף נותר על כנו. למעשה, לא אחת קורה שהמגרעות הללו, מנת חלקם של שחקנים בשוק הפרטי, נעשות חמורות יותר אצל שחקנים במגזר הציבורי, וזאת עקב מערך התמריצים הבעייתי שבו הם פועלים. פעמים רבות אלה שתומכים אוטומטית במעורבות מדינתית, שמטרתה לטפל בכשלי שוק, פשוט אינם מביאים בחשבון את העובדה שהאנשים המרכיבים את מנגנון המדינה ניצבים בפני מכשולים אפיסטמיים ומערכי תמריצים בעייתיים המקשים עליהם לפעול כראוי למען האינטרס הציבורי. תוכניות מדיניות ציבורית שנראות יפה על הנייר מניחות לעיתים קרובות מדי את קיומו של ידע מלא ואת היעדרם של חסמים פוליטיים או שאפתנות אישית בקרב פוליטיקאים ובירוקרטים כאחד. דא עקא שהמציאות שונה לחלוטין.

תאוריית הבחירה הציבורית אינה שוללת את קיומן של מידות טובות וכוונות טובות בקרב אנשי ציבור, פוליטיקאים ובירוקרטים. היו וישנם אנשי ציבור מקצועיים ומסורים שמציבים את הטוב הכללי לפני הטוב האישי שלהם. אין לבלבל בין פוליטיקה נטולת רומנטיקה — סימן ההיכר של תיאוריית הבחירה הציבורית — לבין פוליטיקה צינית. אדרבה, אימוץ של תורת הבחירה הציבורית אינו סותר או שולל את ההכרה שאכן יש אנשי ציבור שאינם נותנים לתמריצים המערכתיים להשפיע על התנהלותם. האימוץ כן שולל כל תפיסה נאיבית או רומנטית של השירות הציבורי או הפוליטי. גורדון טּולֹוק (Tullock), ממייסדיה של תורת הבחירה הציבורית, מבטא זאת כך:

הפוליטיקאים, כמו המצביעים עצמם, מּונעים לעיתים על ידי עקרונות מוסריים, אך בעיקר, כמוני וכמוכם, מעוניינים בטובתם האישית. הם מוכנים להקריב מעט (לאבד כמה בוחרים או תמיכה של קבוצות לחץ) בשם העיקרון המוסרי, כדי לסייע לעניים או למען מטרה רצויה אחרת מבחינה חברתית, אך גודל ההקרבה שהם מוכנים אליה אינו רב. בדרך כלל נסתיר את זה מעצמנו בכך שנדבר רבות על נושאים מוסריים, אך אם נשים לב להתנהגותם של אנשים, הם בדרך כלל תורמים חמישה אחוזים מעושרם או פחות מכך לסיוע לאחרים מסיבות מוסריות. הטענה של תיאוריית הבחירה הציבורית היא אחרת, צנועה יותר ומתודולוגית באופייה, ועם זאת חשובה מאין כמותה: כאשר אנחנו חושבים ומדברים על פוליטיקאים ובירוקרטים, עלינו להניח את קיומה של סימטריה התנהגותית שלפיה, כמו שאנשים בשוק הפרטי רודפים אחר האינטרסים האישיים שלהם וסובלים מכל הבעיות והכשלים שמצריכים לכאורה תיקון והתערבות, כך גם אנשים במגזר הציבורי מנסים — בדרכים משלהם ובכפוף למערך התמריצים השונה שבו הם מוצאים את עצמם — לקדם את האינטרסים האישיים שלהם.

במילים אחרות, אף שקיימים פקידי ציבור אלטרואיסטים, אל לנו לסמוך על אלטרואיזם של פקידי ציבור או אף לצפות לו. חשוב להדגיש: הטענה אינה ששווקים הם מושלמים ובירוקרטיות מדינתיות הן פגומות. שווקים אינם מושלמים מפני שהמוסדות שבתוכם הם פועלים אינם מושלמים ומשום שבני האדם אינם מושלמים, וכך גם אלה שנמצאים בשירות הציבורי והפוליטי. הטענה היא אחרת: בהינתן מוסדות הולמים המבטיחים ביטחון, חופש כלכלי נרחב, קניין פרטי מוגן ואכיפת חוזים, מנגנון השוק יתגלה בדרך כלל כמוצלח יותר משאר החלופות שקמו לו, ובראש ובראשונה מהחלופה המדינתית. אין מקום להניח שאת הבירוקרטיה, שצריכה לכאורה לפקח על כשלי שוק, להכווינם ולתקנם, מנהלים ומוציאים אל הפועל אנשים נטולי פניות, נטולי אמביציות אישיות ונטולי שאיפה לקדם את האינטרסים הפרטיים והצרים שלהם. במובן הזה, תורת הבחירה הציבורית מנכיחה מחדש הנחות יסוד ריאליסטיות ישנות למדי שאפיינו את אנשי סוף המאה ה־,18 וביניהם מחברי הפדרליסט שעל הגותם עמדנו בחלק הראשון של ספר זה. הכלכלן זוכה הנובל ג'יימס ביוקנן כותב על כך דברים אלה:

תאוריית הבחירה הציבורית לא הגיחה מאיזו תובנת עומק חדשה, תגלית חדשנית או נס במדעי החברה. בתובנותיה הבסיסיות על תהליכים פוליטיים טומנת התאוריה הזאת בחובה הבנה של טבע האדם השונה אך במעט מזו של ג'יימס מדיסון ועמיתיו בזמן ייסוד ארצות הברית, אם לא זהה לה. החוכמה המזוקקת של המאה ה־,18 של אדם סמית, של הכלכלה הפוליטית הקלאסית ושל מייסדי ארצות הברית, אבדה במאתיים שנה של איוולת אינטלקטואלית. תאוריית הבחירה הציבורית אינה אלא הגילוי המחודש של חוכמה זו והשלכותיה לתוך ניתוחים כלכליים של הפוליטיקה המודרנית.

בירוקרטיה

כאשר משווים בין הפירמות והשחקנים הפועלים בשוק לבין הבירוקרטיה המרכיבה את המנגנון הציבורי, יש לנו כל הסיבות להאמין שביצועי השוק יעלו על אלה של הבירוקרטיה. הכלכלן לודוויג פון־מיזס מזכיר בספרו בירוקרטיה כי ניהול בירוקרטי נבדל מהותית מניהול עסקי למטרת רווח. שלא כמו שחקנים בשוק המבקשים לספק את רצונות הצרכנים, הבירוקרטים מנסים לספק את דרישת הממונים עליהם — ברוב המקרים פוליטיקאים נבחרי ציבור — ואין להם משוב ליעילות פועלם בדמות שורת רווח. מדובר בבעיה החוזרת ונשנית בכל צעד מדינתי או מיזם ציבורי. בהיעדר שורת רווח או הפסד, קשה לאמוד את מידת הצלחתה של תוכנית ציבורית מסוימת. בכל הנוגע לשירותים ציבוריים, אנחנו יכולים לדעת כמה עולות לנו התשומות, אך קשה לנו מאוד להעריך את מידתן, איכותן והצלחתן של התפוקות. כאשר כוחות השוק אינם פועלים; כאשר צרכנים אינם יכולים להעניש ביצועים לא מספקים על ידי הימנעות מצריכה — או אז קשה לנו מאוד להעריך אם שירות מסוים הוא הצלחה או כישלון.

דוגמה טובה לכך היא התפוקות של מערכת החינוך הישראלית. בהיעדר חלופות פרטיות ובהיעדר חופש להימנע מצריכת שירותי חינוך ציבוריים, אנחנו פשוט לא יכולים לדעת אם ההורים שבעי רצון מתפוקות המערכת ועד כמה. היות שההורים אינם יכולים להעניש את נותני השירות, והיות שמשרד החינוך אינו מושפע בפועלו משורת רווח והפסד, קשה מאוד לדעת אם התפוקה שלו טובה, טובה פחות או כושלת לחלוטין. בהיעדר שוק, לא עומד לרשותנו מנגנון מוצלח לגילוי, ללמידה ולשיפור. הכלכלן ויליאם ניסקנן (Niskanen), גדול חוקרי הבירוקרטיה מן הזווית של בחירה ציבורית, טוען כי נכון לראות בבירוקרטים "ממרבי תקציבים" (Budget maximizers) ולא נותני שירות מסורים הפועלים כל הזמן לאורו של האינטרס הציבורי. תקציב גדול יותר, טען ניסקנן, טומן בחובו מעמד, יוקרה, כוח, נוחות, ביטחון ושאר הטבות. בניגוד לחברות פרטיות, בירוקרטיה ממשלתית אינה מנסה לקמץ בשימוש במשאבים, אינה עומדת בפני סכנה של פשיטת רגל, אינה חדורת מטרה להתייעלות ולחדשנות, ואינה רואה לפניה בחרדת קודש את סיפוק רצונותיו של הלקוח, שכן היא אינה חותרת להשגת רווחים ולהימנעות מהפסדים כלכליים. אדרבה, אם יש דבר שבירוקרטיה ממשלתית מבקשת, הרי זה להגדיל את התקציב העומד לרשותה, להרחיב את פועלה, להגדיל את כוח האדם שלה ולהעצים את מרכזיותה בתהליכי קבלת ההחלטות.

אין להתפלא על כך שהבירוקרטיה הממשלתית עושה ותעשה הכול כדי לסכל פגיעה בתקציבים העומדים לרשותה. שיטה ידועה בהקשר הזה היא להכאיב לציבור במקומות הרגישים ככלי יצירת לחץ להשגת משאבים נוספים. דוגמה מפורסמת היא החלטת שירות הפארקים הלאומי בארצות הברית ב־1968 כאשר עמד בפני דרישה לקיצוצי תקציב, להשבית — לכאורה עקב מחסור במשאבים — את המעלית שבאנדרטה לזכר ג'ורג' וושינגטון, ובכך לחייב את המבקרים לטפס במדרגות. שיטה נפוצה נוספת היא עצירת שירותי איסוף הזבל. הכלל אחד הוא: לקצץ בשירות הנחוץ והנצרך ביותר כדי למנוע קיצוצים בדברים נחוצים ונצרכים פחות. נוסף על כך, עלינו לזכור תמיד כי בירוקרטים אינם מבזבזים את הכסף שלהם, כי אם את כספם של אחרים. הכספים שלנו. וכפי שהבהיר מילטון פרידמן יותר מפעם אחת — לאנשים שמבזבזים את כספם של אחרים, בניגוד לכספם האישי, יש תמריץ חלש יותר לוודא שהשימוש בכסף נכון, יעיל ומשתלם.

תרופות גרועות מהמחלה

נחזור כעת לדיוננו בכשלי שוק כהצדקה למעורבות מדינתית. נראה לי שנכון יהיה לקבוע כי כשלי שוק אינם מצדיקים בהכרח וכשלעצמם התערבות מדינתית, ולּו מפני שמדינות נכשלות גם הן ומפני שהתרופה המדינתית עלולה להתגלות כגרועה מהמחלה השוקית. במילים אחרות, הצבעה על כשלי שוק אין בה די כדי להגניב פנימה התערבות מדינתית. כשל שוק הוא לכל היותר תנאי הכרחי, אך לא מספיק, להתערבות מדינתית. כאשר אנחנו ניגשים לבחון כשלי שוק, עלינו לזכור תמיד כי הברירה שניצבת לפנינו אינה בין שוק כושל למדינה מבצעת מושלמת, עתירה בידע רלוונטי מושלם, יכולות ביצוע פנומנליות, כוונות נשגבות ותמריצים יאים לבצע את "הדבר הנכון" בדרך הנכונה. ככה נראית פוליטיקה רומנטית, כלומר פוליטיקה שאינה קיימת בעולמנו; ואילו אני מבקש לטעון כאן בזכות פוליטיקה נטולת רומנטיקה. בעולם הממשי, המורכב מאנשים שאינם חפים מטעות, הברירה שניצבת לפנינו היא בין שוק חופשי שאינו מושלם לבין ארגון מדינתי שאינו מושלם: בין כשלי שוק לכשלי מדינה. הכלכלן זוכה הנובל רונלד קֹוז (Coase) ביטא תובנה חשובה זו באומרו כי התאוריה של כשלי שוק

הסיחה את תשומת ליבם של הכלכלנים מהשאלה העיקרית, שהיא אופן פעולתם של הסדרים חלופיים במציאות. היא הובילה כלכלנים להסיק מסקנות של מדיניות כלכלית מתוך חקר מצב שוקי מופשט. לא במקרה [הכלכלנים] מצאו קטגוריה בשם "כשל שוק" אך לא מצאו קטגוריה ושמה "כשל ממשלה." עד שנבין כי עלינו לבחור בין הסדרים חברתיים שכולם כושלים במידה כזו או אחרת, לא נצליח להתקדם הרבה.

כלכלן בכיר נוסף, הרולד דמסץ (Demsetz), כינה את הדיכוטומיה הכוזבת בין שוק שאיננו מושלם לבין מדינה חפה מכשלים "כשל הנירוונה" (nirvana fallacy). כך דמסץ:

ההשקפה השלטת בחלק ניכר מהכלכלה העוסקת במדיניות ציבורית מציגה במשתמע את הבחירה הרלוונטית כבחירה בין נורמה אידיאלית ובין הסדר מוסדי קיים ו"לא מושלם." גישת נירוונה זו שונה במידה ניכרת מגישת השוואת המוסדות שבמסגרתה הבחירה הרלוונטית היא בין הסדרים מוסדיים חלופיים וממשיים. בפועל, הדוגלים בהשקפת הנירוונה מבקשים לגלות פערים בין האידיאלי לממשי, ואם מתגלים פערים כאלה הם מסיקים כי הממשי לוקה בחסר. הנעזרים בגישת השוואת המוסדות מנסים להעריך אילו הסדרים מוסדיים ממשיים נראים המתאימים ביותר להתמודדות עם הבעיה הכלכלית. הם עשויים להשתמש בנורמה אידיאלית כדי לקבל אמות מידה, שלפיהן מעריכים את הפערים בעבור כל החלופות המעשיות הנידונות, והם קובעים כי החלופה היעילה היא זו שתצמצם את הפערים בסבירות הגבוהה ביותר.

בניגוד לתובנה הנאיבית שהשתרשה, שלפיה התשובה האוטומטית לכשלי שוק היא צעד מדינתי מתקן, כלכלנים נאו־קלאסיים בכירים היו ערים לכך שאין זה נכון להשוות אידיאות מושלמות למציאות הממשית, אלא ראוי להשוות בין תפוחים רקובים לתפוחים רקובים. הפילוסוף והכלכלן הנודע הנרי סיג'וויק (Sidgwick) גרס כי אין זה הכרחי שהתערבות ממשלתית נדרשת בכל פעם שגישת נכשלת, כיוון שהחסרונות הבלתי נמנעים של ההתערבות עשויים, באיזשהו מקרה אפשרי, להיות חמורים יותר ממגרעותיהם של עסקים פרטיים. כך הבחין אפילו הכלכלן ארתור פיגו (Pigou), מי שסלל את הדרך לתפיסה שלפיה המדינה יכולה לתקן כשלי שוק באמצעות מיסוי, למשל. לפי פיגו,

אין די בהשוואה מנוגדת בין כושר ההסתגלות הלא־מושלם של עסקים פרטיים לבין כושר ההסתגלות המיטבי שהכלכלנים מעלים על דעתם במחקריהם, שכן לא נוכל לצפות מרשות ממשלתית להגיע לאידיאל זה, או אפילו לשאוף אליו בלב שלם. רשויות כאלו פגיעות באותה מידה לבּורּות, ללחץ מגזרי ולשחיתות אישית עקב מניעים אישיים. הצעקניים בקרב ציבור הבוחרים שלהם, אם יתארגנו כמצביעים, עשויים לגבור על הכל

הכלכלן זוכה הנובל גארי בֶּקר ביטא כך את ספקנותו כלפי יכולתה של המדינה, הסובלת מכשלים גם היא, לטפל בכשלי שוק למיניהם:

כיצד ניגש למדיניות לאחר שנכיר בכך שכשלי ממשלה הם דבר עתיר משמעות, ולעיתים קרובות גרועים מכשלי שוק? ככלל אצבע, אני סבור שיש לדון צעדים ממשלתיים לכף זכות רק כאשר כשלי השוק גדולים למדי ומתמשכים… מנגד, כאשר כשלי השוק קטנים יחסית וסביר שיהיו זמניים, כגון במצבי מונופול או בניצול בורותו של הצרכן, המעורבות הממשלתית צריכה להיות מזערית .מקרי הביניים הם הקשים ביותר… אך אני סבור שהכלל הרגיל צריך להיות לתת לשוק לפעול. סברה זו מבוססת על המסקנה שלפיה, ככלל, כשלי ממשלה הם חודרניים יותר, מזיקים יותר, ונוטים פחות לתקן את עצמם מאשר כשלי שוק… מסקנה פשוטה, שלפיה במצבים מסוימים השווקים לא עובדים באופן מושלם, היא בסיס מטעה ואף שגוי לתמיכה במעורבות ממשלתית פעילה וניכרת.

כלכלן אחר, רנדל הולקומּב (Holcombe), מזכיר לנו גם הוא כי העובדה שהשוק אינו מצליח להגיע למצב אופטימלי של הקצאת משאבים, אין משמעה שהמדינה מסוגלת לעשות זאת. המדינות הדמוקרטיות בנות זמננו אינן נוהגות כדיקטטור נאור וטוב לב. המדינה הדמוקרטית אינה כול־יכולה, אינה כול־ יודעת ואינה בהכרח בעלת כוונות טובות — ומן הסיבה הזו אין לנו כל סיבה להניח אּפריורית כי התערבות מדינתית היא חלופה יאה לכשלי שוק. בעולם האמיתי, מקבלי החלטות במערכת הפוליטית סובלים ממגבלות חמורות של ידע, המגזר הציבורי פועל בתוך מערכת תמריצים המעודדת בזבזנות והגדלה מתמדת של תקציבים, ולא אחת קבוצות אינטרס הן אלו הנותנות את הטון

בקבלת ההחלטות הדמוקרטית.

הפילוסוף כריסטופר פִרימן מצביע על חולשתה של הגישה המסורתית, שמצדיקה התערבות מדינתית בכל פעם שכלכלן מצביע על כשל שוק, באמצעות האנלוגיה הבאה: החלפה של שחקן הכדורסל הנודע, אולי הטוב בעולם, לברון ג'יימס, בשחקן אחר, משום שג'יימס מחטיא שיעור ניכר מהזריקות שלו לסל, הייתה גורמת לכל מי שמבין בכדורסל להרים יותר מגבה אחת. מדוע? משום שמכך שג'יימס מחטיא אי־אלו זריקות לסל לא נובע שישנו שחקן אחר שיכול לקלוע בשיעורים טובים ממנו. למעשה, במקרה של ג'יימס סביר להניח שההפך הוא הנכון, וכי כל חלופה תהיה גרועה הרבה יותר. ההתעסקות הכפייתית בכשלי שוק הובילה אותנו להמעיט בהשפעתם

של כשלי מדינה. לפי הכלכלן מייק מנגר רוב הפגעים שחברות אנוש סבלו מהם לאורך ההיסטוריה וסובלות מהם כיום היו תוצאה של כשלי מדינה, והנזקים של כשלי שוק מחווירים ומתגמדים בהשוואה לנזקים שאלה יוצרים. לפי מנגר,

מלבד אסונות טבע, שיטפונות ורעידות אדמה, האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית היו כשלים מוסדיים שהממשלה, או המדינה, נושאת באחריות היסודית להם. אנחנו קוראים לכך "כשלי ממשלה." כשלי ממשלה הם תדירים יותר, ובכנות רבה, מהותיים יותר מאשר בעיות "כשלי השוק" שכלכלנים רבים מתמקדים בהן. בכל פעם שמדינות כושלות בשמירה על חוק וסדר או בהגנה על זכויות הקניין של אזרחיהן, או

בכל פעם שהן מוליכות את החברה לאינפלציה הרסנית או לחובות עצומים, מתקיימים "כשלי מדינה" החמורים עשרות מונים בהשפעתם השלילית על חייהן, רווחתן ואושרן של הבריות בהשוואה לכשלי שוק. חיים במדינה שאינה מצליחה להדוף מזימות טרור, שכושלת בטיפולה בארגוני פשיעה ובאכיפת הביטחון האישי במרחב הציבורי, שאזורים שלמים בתחומיה הם בגדר מערב פרוע — משיתים על אזרחי המדינה עלות בלתי נסבלת, יותר מכל מה שכשל שוק כזה או אחר משית עליהם.

לסיכום: לתובנות של אסכולת הבחירה הציבורית יש השלכות מרחיקות לכת בנוגע לעמדה הפוליטית שאנשים ייטו לאמץ ולמדיניות הציבורית שבה יתמכו. אדם שסבור שאנשים רודפים אחר האינטרס הפרטי שלהם בשווקים אך מנסים להגשים את הטוב הציבורי במגזר הציבורי, ושבירוקרטים אינם סובלים מאותם חסמים אפיסטמיים כמו שחקנים בשוק הפרטי, ירצה מטבע הדברים להעניק מקום גדול יותר לפוליטיקה ולמגזר הציבורי בחברה ובכלכלה, בהשוואה למי שמאמין שקיימת סימטריה התנהגותית בין שחקנים כלכליים לשחקנים שאינם כאלה. למעשה, יש מקום להאמין שעיקר המחלוקות בין המצדדים בשווקים חופשיים לבין המתנגדים להם למיניהם מימין ומשמאל נסובה בדיוק סביב הנושא של סימטריה התנהגותית. מתנגדי השוק מאמינים בכוחה של הבירוקרטיה, והם מאמינים בכך כיוון שהם סבורים שפוליטיקאים ועובדי ציבור יכולים להתעלות מעל האינטרס הפרטי שלהם לאורך זמן, להתגבר על מערך התמריצים שהם שרויים בו ולעקוף את הבורּות האפיסטמית שהם סובלים ממנה. המצדדים בשווקים חופשיים, לעומת זאת, סבורים שזו אמונה נאיבית ומסוכנת. פוליטיקאים ובירוקרטים אינם טובים יותר מכל השאר. אנשים הם אנשים. נקודה.

או שמא שורש המחלוקת נוגע להבדל בין סוציאליזם לקפיטליזם? על כך בפרק הבא.

זהו פרק מתוך ספרו החדש של ד"ר שגיא ברמק, "שמרנות, קפיטליזם ודמוקרטיה". הספר זמין לרכישה באתר ההוצאה.