ארנון איתיאל: "בשב"כ ידעו על כוונת חמאס"

הסופר והפובליציסט ארנון איתיאל מתארח לשיחת עומק נוקבת וסוערת עם שניאור ובר באולפן 'כור ההיתוך' על חסימת אהרון ברק, הבגידה ב-7 באוקטובר במערכת הביטחון, השמאל והדיפ-סטייט, הריקנות של הימין והאתגרים הגדולים, החרם של ערוץ 14 עליו והאופטימיות ששואב מהדור הצעיר.

איתיאל מתאר את המציאות הישראלית כ"אפיזודה נפשית" של המדינה: "אנחנו חיים במדינה שאיבדה את השפיות שלה". בעיניו, מה שמרדכי דוד עשה אינו אנרכיה, אלא מעשה אלמנטרי שכל מדינה נורמלית הייתה עושה באופן שגרתי – חסימה והתנגדות לדמויות כמו ברק, שנתפסות כ"דיקטטורים" שפגעו בדמוקרטיה. הוא מדגיש: "במדינה שפויה היו שיירות של מרדכי דוידים צועקים להם 'דיקטטורים' מהבית עד היעד".

הוא מבקר את ההתייחסות הציבורית: "השאלה אינה 'מה קרה פתאום?', אלא 'איך זה קרה רק עכשיו ואיך זה כל כך קטן?'". איתיאל טוען כי ישראל נמצאת במשבר חוקתי עמוק מאז ימי אהרון ברק וה"פטריארך הלבן", כאשר הרשות השופטת פלשה לטריטוריות של הרשות המחוקקת והמבצעת.

בהתייחס לחרם של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה על נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, איתיאל מכנה זאת "המינימום של המינימום" אך גם "פתטי". לדבריו, ראש הרשות המחוקקת לא יכול להסתפק בקללות או בהחרמות – עליו "לתפוס מקל" ולהילחם בחדירה לשטחו. הוא קורא לאוחנה ולנתניהו לסרב לפסיקות בג"ץ שאינן חוקיות: "כל רגע שהם נענים לפסיקות לא חוקיות – הם עוברים על החוק".

בגידה ב-7 באוקטובר ובמערכת הביטחון

איתיאל חוזר ואומר במפורש: "הייתה בגידה". הוא מסתמך על דוחות שב"כ שפורסמו, לפיהם בכירים ידעו מראש על סכנה משמעותית – שלחו צוות חילוץ לעובדת שב"כ בכפר עזה, סוכן נפגש עם איש חמאס בלילה שלפני – אך לא התריעו כראוי. "זה מספיק בשבילי כדי לקרוא לזה בגידה", הוא אומר, ומוסיף כי הבגידה נמשכת: מערכת המשפט והפרקליטות ממשיכות "לפרק את המדינה".

"האריה שלא נלחם"

איתיאל מביע הערצה עמוקה לנתניהו: "אני אוהב אותו אהבת נפש", "אחד המנהיגים הגדולים בהיסטוריה היהודית". הוא מייחס לו הישגים אדירים – כלכלה פורחת, הסרת נושא המדינה הפלסטינית מסדר היום, ניצחון אסטרטגי מול אויבים. עם זאת, הוא מבקר: נתניהו "החליט לא להילחם" בדיפ-סטייט, בתקשורת, בפרקליטות ובבג"ץ. "הוא רוצה לנצח בלי להילחם – וזה באשמתנו, כי הציבור שלו שותק".

הבעיה האמיתית: ריקנות הימין

איתיאל מאבחן בעיה קשה במחנה הלאומי-אמוני: "אנחנו ריקים". אין תוכן, אין חזון ברור מעבר ל"להפיל את בג"ץ" או "להוריד את יאיר גולן". הוא קורא לבנות "בית מקדש" – קודם כל בתוך כל אחד ואחת: חזון יהודי-לאומי אמיתי, כיבוש, גירוש והתיישבות. "אף אחד לא מעז להגיד את המילים האלה היום".

הוא משבח את ההתנחלות ("חצי מיליון יהודים ביהודה ושומרון – תשועות לכיפות הסרוגות"), אך מבקר את ההתכנסות: "ההתיישבות נגמרה? איפה הדרישה להיאחזות בעזה?".

אופטימיות מהדור הצעיר

למרות הפסימיות, איתיאל מסיים באופטימיות זהירה: "הדור הצעיר – דובניקים, מכיניסטים – לא אוכל שטויות. הם יהודים אמיתיים, פצצות אטום על שתיים". הוא רואה התעוררות רוחנית בכל עם ישראל – תפילין, ציציות, געגועים עמוקים. "הילדים שלנו יראו את הגאולה – אנחנו דור המדבר".