המערכה נגד איראן הגיעה לשלב חדש אך רחוקה מלהסתיים
היום שאחרי חמינאי הוא קודם כל יום שמח וחגיגי במיוחד. המתקפה המשולבת הישראלית-אמריקנית השיגה את אחת המטרות הראשוניות החשובות ביותר שלה: חיסול הצמרת האיראנית במלואה. זהו מהלך דרמטי שאת השלכותיו קשה עוד לחזות אך דבר אחד וודאי – הוא ישנה את פני המזרח התיכון מיסודו.
המתקפה הישירה נגד איראן, שהחלה ב״סבבים״ קצרים של חילופי מהלומות עוד בספמטבר 2024, התקדמה למתקפה הנרחבת על תכנית הגרעין שלה ביוני 2025 ומגיעה לשיאה כעת, היא הביטוי המלא לסדר היום העולמי החדש שמביא עימו ממשל טראמפ. סדר היום הזה מתחיל בדבר הבסיסי ביותר: הגדרות ברורות של טוב מול רע ועמידה נחרצת לצד הצדק וההגיון. זה לכאורה מובן מאליו, אלא שלמרבה הבושה בשנים האחרונות גם המובן מאליו נשכח. ההשלכות של סדר היום הזה ניכרות בכל התחומים, כפי שסיכם הנשיא טראמפ עצמו בנאום מצב האומה האחרון. במדיניות הפנים האמריקנית רואים זאת בנושאי ההגירה, בכלכלה ובשאלות חברתיות-תרבותיות כמו היחס לטרנסג׳נדריזם ופשיעה; ובמדיניות החוץ הדבר בא לידי ביטוי בראייה מפוכחת וצלולה של הזירה העולמית, ובהצבת ציר רוסיה-סין-איראן אל מול הציר האמריקני-מערבי. טראמפ מבין את האיום שמשתקף מהציר הזה ופועל לפרק אותו ולהשמיד את יכולותיו. בניגוד למה שמקובל לחשוב בתקשורת השמאל, המדיניות הזו עקבית ורציפה עוד מהקדנציה הראשונה שלו. הוא לא ״בלתי צפוי״ או ״חסר עקבות״. בדיוק להיפך. האיומים של רוסיה על אירופה, של סין על אסיה ושל איראן על המזרח התיכון הם חלק ממערכה עולמית משולבת, וטראמפ פועל נגדם מתוך ראייה כוללת.
בתוך השקפת העולם הזו משתלבת התפיסה המדינית-אזורית של נתניהו. המנהיג הישראלי שראה נכוחה את האיום, התנגד נחרצות לניסיונות לפייס או לרצות את משטר האייתולות בדמות הסכמי הגרעין למיניהם, ויצר את התשתית הנדרשת בדעת הקהל שהובילה לבסוף לשינוי. המיקוד באיראן הוא אולי גולת הכותרת במדיניות החוץ של נתניהו, והמיקוד הזה במה שמכונה ״המעגל השלישי״ הוא גם מה שהכשיל לבסוף את המוכנות של צה״ל ומערכת הביטחון בהובלת נתניהו ב״מעגל הראשון״. לנתניהו אחריות על המחדלים שהובילו לטבח הנורא של ה-7.10 ונקודות זכות רבות במערכה נגד איראן, ושתיהן נובעות מאותה סיבה.
אם כן היום שאחרי חיסול חמינאי מביא עימו ברכה גדולה והשפעותיו יהיו רחבות יותר מכפי שניתן לחזות. אבל עם זאת אל לנו להשלות את עצמנו. משטר האייתולות הוא משטר רודני ודכאני, אך הוא לא צמח משום מקום. לא מדובר בכנופייה אלימה שכפתה את עצמה על האוכלוסייה או בשושלת מנותקת ששולטת בכוח הזרוע. המשטר הזה קם מתוך קבוצה גדולה של שיעים פונדמנטליסטיים הרואים במהפכה החומייניסטית את התגשמות חזון אחרית הימים האוטופיסטי שלהם, האייתולות הם המנהיגים הרוחניים שלהם והחזון הטרור והאלימות של המשטר הוא חזונם שלהם. לא צריך להיות מומחה לאסלאם שיעי כדי להבין שלא מדובר בקבוצה קטנה, והיא לא מצומצמת גם רק לאיראן. אנחנו מכירים את השלוחות שלהם בלבנון, תימן, עיראק ועוד.
אנחנו עוד לא יודעים אם איראן תיפול והאם יתחלף בה המשטר. מה שכן, אפשר להניח שאפילו בתרחיש האופטימי ביותר, זה לא יהיה סוף המאבק. היום שאחרי חמינאי יביא עימו את המשך המאבק נגד חזון הטרור והאימה השיעי. המאבק הזה יתרחש גם בתוך איראן, אולי בצורת מלחמה אתנית פנימית בשטחי המדינה, וגם מחוץ לגבולותיה של איראן. קריסתו של משטר האייתולות, אם יקרה, יפגע פגיעה אנושה במערכת הטרור השיעית, אבל אל לנו להשלות את עצמנו שהוא יביא ״שלום״ או ״שקט״. יהיה אשר יהיה השלטון שיקום שם, הוא יצטרך לנהל מלחמה ארוכה ועקובה מדם נגד חתרנות, תאי טרור וגרילה מסוגים שונים.
וכאן יש משהו שחשוב להבין. המשטר החליפי הזה, שאינשאללה יגיע, יתקשה מאוד לעמוד בסטנדרטים המערביים של דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא יוולד מתוך מלחמה ויצא לאוויר העולם אל תוך מלחמה. גם אם המערכה האווירית האמריקנית-ישראלית תצליח, את עיקר המלחמה בשלבים הבאים – שתכלול הרבה מאוד יבשה, קרקע, חי״ר, דם יזע ודמעות – האיראנים יצטרכו לנהל בעצמם. זה יהיה אכזרי, זה יהיה מסובך, וזה יהיה מאוד לא פרוגרסיבי. צייצנים ופרשנים שמתרגשים מכל מיני מסיבות רחוב ספונטניות וגילויי שמחה של טיפוסים דומים להם בתוך איראן (היי! הם בדיוק כמונו!), צפויים להתאכזב מהר יותר מהניו-יורקרים שמתאכזבים מהמיסים של ממדאני. השלטון הבא באיראן, גם בתרחיש האופטימי ביותר, יהיה דומה יותר לישראל של השנים האחרונות מאשר לקליפורניה. זו תהיה אומה לוחמת ומתחככת. ויהיו לזה השלכות.
שלטון השאה נפל בדיוק על רקע כזה של דיכוי חתרנות באמצעים לא דמוקרטיים, והאתגר הזה יצפה גם לבאים אחריו. בהקשר הזה, הטרנד האנטי-מערבי שהשתלט על המוסדות והאליטות במערב, שיש לו גם ביטוי בימין הפשיסטי-אנטישמי-קרלסוני החדש, עלול להתגלות כהרסני. כבר ראינו את התגובות הראשוניות של השמאל המטורלל בישראל ובעולם למתקפה הזו, והתגובות הללו יחריפו ככל שהמערכה תימשך ותתלכלך, וגם המאבק במישורים הללו לא צפוי להירגע (״הרעב בטהרן!״).
החיסון מפני המגיפה הפרוגרסיבית הוא ריאליזם ופיכחון. לצד השמחה המוצדקת שאין כמוה, אסור לנו, בישראל, לשכוח את העובדות ולהתעלם מהמציאות. איננו יודעים מה יהיה טיבו של המשטר הבא, אם בכלל יקום, איננו יודעים מה יהיו עמדותיו ביחס לישראל ואיננו יודעים כיצד השינויים הללו ישפיעו על שאר האיומים העולים, ובראשם הצבא הטורקי-דאע״שי שנבנה בסוריה עם חלומות על ח׳ליפות בירושלים.
עלינו להיערך לכל תרחיש, לבנות כוח צבאי גדול ועוצמתי – כולל שיקום של צבא היבשה – ולהיות מוכנים להמשך.
אבל בינתיים – מותר גם לשמוח. ואין תזמון מושלם יותר מהחג שלנו השבוע. השיעים מניפים את דגל הנקמה האדום והשחור והירוק (האמת שאני כבר לא עוקב), ואנחנו נניף את גביעי היין. יום אחד בשנה אפשר לשכוח מהאילוצים, המציאות וההיסטוריה, להיות קצת פרוגרסיביים עד דלא ידע, אז שיהיה לחיים וחג שמח!
