מה אפשר ומה אי אפשר להשיג במערכה אווירית

בשיח הציבורי בישראל חוזרת שוב ושוב הטענה כי הפצצות לבדן אינן מפילות משטר אידאולוגי מבוצר. בדרך כלל שינוי משטר מתחיל מבפנים – לא מהאוויר. הטענה הזו נכונה. אך היא חלקית.

בהינתן מצב של עליונות אווירית מתמשכת מעל אזורים מסוימים באיראן, נוצר משתנה חדש במשוואה: שינוי מאזן הכוחות בין המרכז בטהרן לבין הפריפריה האתנו־אזורית. באיראן חיים מיליוני כורדים במערב המדינה – אזור שבו התקיימה בעבר הרפובליקה של מהאבאד. פועל שם ארגון PJAK (מפלגת החיים החופשיים של כורדיסטן). בדרום־מערב נמצאת חוזסתאן הערבית – אזור נפט אסטרטגי. בדרום־מזרח בלוצ'יסטן הסונית. בשני אזורים אלה פועלות תנועות בדלניות. בצפון־מערב נמצאת אזרבייג'ן האיראנית – המיעוט הלאומי הגדול במדינה, שב־1945 ניסה להקים ישות עצמאית אך ניגף מפני השלטון המרכזי בטהראן.

אלה אינם נתונים תאורטיים. אלה מוקדי חיכוך קיימים. במציאות של שליטה אווירית מתמשכת, גם כוח קרקע מקומי מוגבל עשוי להרחיב חופש תמרון, לשבש לוגיסטיקה שלטונית וליצור אפקט פסיכולוגי של היחלשות המרכז. עצם הידיעה שהמרכז מתקשה להשליט ריבונות מלאה בפריפריה עשוי לשנות את הדינמיקה פוליטית.

הניסיון שנצבר במאבק נגד דאע"ש הראה כי סינרגיה בין כוח אווירי מערבי לבין כוחות קרקע מקומיים יכולה לשנות מציאות טריטוריאלית. אך יש לזכור: איראן איננה ארגון טרור מבודד, אלא מדינה ריבונית עם צבא סדיר ועם אנשי משמרות המהפכה הפרוסים בכל רחבי המדינה. לכן השאלה איננה "האם להפיל את המשטר מהאוויר". עליונות אווירית יכולה לסייע לתנועות בדלניות באזורי הספר, ובתנאים מסויימים, אם תהיה תנועת התנגדות מוארגנת במרכז, הדבר יגרום לשינוי בשליטה המרכזית ויביא לערעור המשטר כולו

כדי שתרחיש כזה יהיה רלוונטי, נדרשים תנאי סף ברורים:

• עליונות אווירית יציבה ולא נקודתית, שתיצור מטרייה אווירית מתמשכת לכוחות המקומיים.
  • פגיעה משמעותית בשרשרת הפיקוד האזורית של משמרות המהפכה.
  • נכונות פוליטית של הנהגות מקומיות לפעול.
  •  הערכת תגובת טורקיה, רוסיה ושחקנים אזוריים נוספים.

לצד זאת קיימים סיכונים כבדים:

• איחוד הציבור הפרסי סביב המשטר מול איום חיצוני.
  • הידרדרות למלחמת אזרחים ממושכת.
  • אובדן שליטה על מתקנים רגישים.

היעד האסטרטגי איננו בהכרח פירוק איראן, אלא שינוי מאזן הכפייה הפנימי שמאפשר למשטר לשמור על שליטה מלאה בכל חלקי המדינה. אי־התייחסות לסיכונים תהיה חסרת אחריות. אך גם התעלמות מהאפשרויות תהיה טעות אסטרטגית.

המסקנה איננה קריאה להרפתקה צבאית. המסקנה היא שחובה לנתח ברצינות את חלון ההזדמנויות שנוצר ולבחון אותו בכלים מודיעיניים ואסטרטגיים, לא בסיסמאות. במדיניות ביטחון, לעיתים ההבדל בין קיפאון לבין שינוי היסטורי טמון ביכולת לזהות מתי משתנה אחד במשוואה כבר אינו כפי שהיה.