הניסיון להראות לעולם כמה אנו מסכנים פוגע בהרתעה ומסכן את היחסים עם ארה"ב
תמונה אחת שפורסמה עם תחילת המלחמה בחשבון X הרשמי של דובר צה"ל באנגלית, מקפלת בתוכה את פשיטת הרגל התפיסתית של מערך ההסברה הישראלי. בציוץ הוצגה מפת מדינת ישראל כולה כשהיא מכוסה, מצפון ועד דרום, באייקונים אדומים של התרעות צבע אדום, תחת הכיתוב: "כך בילו אזרחי ישראל את פורים השנה". המטרה של פרסום זה ברורה: לעורר אמפתיה בינלאומית באמצעות הצגת הישראלים כמותקפים, חלשים ומסכנים הנתונים לחסדי הטרור.
זוהי אינה תקלה נקודתית אלא עוד תסמין של הדוקטרינה המדינית וההסברתית השגויה המנחה את מוסדות המדינה – מדובר צה"ל ומשרד החוץ ועד אחרון גורמי ההסברה הרשמיים. במשך שנים, ישראל מנסה לשחק במשחק ה"קורבנות" הבינלאומי, מתוך אמונה נאיבית שרק אם נצליח להראות לעולם המערבי כמה אנחנו סובלים, נזכה בלגיטימציה לפעול. הגיע הזמן לומר את האמת: האסטרטגיה הזו לא רק נכשלת כישלון חרוץ, היא גם מסכנת את ביטחון ישראל. עלינו לאמץ באופן מידי את דוקטרינת "שלום מתוך עוצמה", בדומה להלך הרוח של ראש הממשלה, ולהחליף את תחינות האמפתיה באסטרטגיה ברורה של הקרנת עוצמה.
הסיבה הראשונה והמרכזית שבגינה יש לחדול מגישת "המסכנות" טמונה בפרדוקס הניצחון הישראלי. במערכת הערכים הפרוגרסיבית שהשתלטה על חלקים נרחבים במערב, הצדק נמצא תמיד בצד של מי שנתפס כחלש יותר, כעני יותר וכזה שסופג יותר אבדות. אך כשמדינת ישראל יוצאת למלחמה – אנו עושים זאת כדי לנצח, ולנצח באופן מוחץ. כאשר אנו מפעילים את העוצמה הצבאית והטכנולוגית האדירה של צה"ל כדי להגן על אזרחינו ולהשמיד את אויבינו, הצד השני תמיד יראה מסכן ופגוע יותר.
אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו: אי אפשר גם לרסק את תשתיות הטרור של חמאס וחיזבאללה, וגם לצפות לנצח באולימפיאדת הקורבנוּת של הרשתות החברתיות. ברגע שישראל מנצחת בשדה הקרב – כפי שהיא חייבת לעשות כדי לשרוד – היא מאבדת את מעמדה כ"קורבן" בעיני הצופה המערבי השטחי. הניסיון לעורר אמפתיה באמצעות תמונות של אזרחים מפוחדים במקלטים הוא ברכה לבטלה. במקום להתנצל על כך שאנחנו חזקים, אנחנו צריכים להתגאות בכך. במקום להראות כמה אויבינו מאיימים עלינו, עלינו להראות לעולם את המחיר האיום והנורא שמשלם מי שמעז להרים יד על אזרח ישראלי.
הסיבה השנייה נוגעת למיצובה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית, ובפרט מול בת בריתנו החשובה ביותר, ארצות הברית. מעצמות אינן כורתות בריתות מתוך רחמים. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיתפס כ"פרויקט צדקה" מערבי או כמדינת חסות חלשה שזקוקה להצלה מתמדת. אמריקה זקוקה לישראל לא כעול מוסרי, אלא כשותפה חיונית, עצמאית ועוצמתית. אנו העוגן של הדמוקרטיה ושל היציבות במזרח התיכון; אנו חומת המגן הקדמית מול ההגמוניה האיראנית ומול הטרור האסלאמי הרדיקלי, טרור שללא ישראל היה שוטף את אירופה ואת אמריקה. כאשר נציגינו הרשמיים מתבכיינים ברשתות במקום להקרין ביטחון וכוח, הם שוחקים את הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלנו – ההרתעה. שותפות אסטרטגית בונים עם מנצחים, עם שחקנים אזוריים שיודעים לגבות מחיר מאויביהם, ולא עם מדינות שמבקשות רחמים.
המזרח התיכון מבין רק שפה אחת, ושפת ההסברה שלנו חייבת להיות מתורגמת לאותו התדר. מוסדות המדינה חייבים לשנות דיסקט. די למפות המציגות את ישראל כיעד נוח ופגיע לתקיפה. ההסברה הישראלית צריכה להתמקד בטכנולוגיה הצבאית העדיפה שלנו, ברוח הלחימה של חיילנו, בהשמדה השיטתית של מנהרות ומחסני נשק, ובעוצמה הכלכלית והחברתית של אומה שקמה מאפר ובונה אימפריה אזורית. המסר לעולם, ובמיוחד לאויבינו, לא צריך להיות "תראו מה עושים לנו", אלא "תראו מה קורה למי שמתעסק איתנו".
ההיצמדות לאתוס החולשה והרדיפה היא שריד ארכאי מתקופת הגלות. חזרנו לארצנו ההיסטורית וריבונותנו בידינו כדי שלא נזדקק עוד לחסדי הפריצים וכדי שלא נהיה תלויים ברחמיו של עולם צבוע. אנחנו כבר לא אנשי הגטאות, במקום מספרים על היד אנחנו אוחזים ברובה, והגיע הזמן להתגאות בכך.
שי רוזנבאום מציב רף גבוה לדוברי צה״ל לדורותיהם והתפיסות הבטחוניות העלובות שלהם.
מתאים לגל״צ.
שי רוזנגרטן היקר בתגובה למאמר ההתקרבנות אציין שאני מסכים לרוב הדברים אך בנושא ההרתעה אני לא ממש מסכים . מי שלא מכיר את המנטליות הערבית מוסלמית הקיצונית לא מבין כמה הם מוכנים למות עבור אידאולוגיה רצחנית זאת שהם יונקים מרגע לידתם ולכן לאורך כל שנות קיומה של המדינה
לא הפסיקו ההתקפות עלינו מהצד המוסלמי הקיצוני וכל ההפוגות מצידם הייתה על מנת להתארגן להתקפה חדשה תוסיף לזה את זה שמעולם לא יזמנו התקפות על אויבנו לדוגמה בהלויות המוניות אנו משום מה נמנעים מלתקוף שזאת הזדמנות מצוינת להשמיד מספר רב של מחבלים בבת אחת ולכן לעולם על פי דעתי לא תהיה לנו הרתעה אלא צריך לשאוף להשמדת האויב כליל ללא השארת זכר השמדה טוטלית וללא הבחנה בין מחבל לבין משפחתו