הפגיעה המתמשכת של איראן במדינות הסוניות השכנות שמות אותן לצידה של ישראל, ויוצרת אפשרות לציר חדש
ב־24 ביולי 2024 הציג ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו בקונגרס חזון שאפתני למזרח התיכון המבוסס על לקחי המערב לאחר מלחמת העולם השנייה. באותה עת הקימה אמריקה ברית ביטחונית באירופה כדי להתמודד עם האיום הסובייטי המתעצם, הסביר, ולאחר מכן פנה למדינות האזור:
"זהו החזון שלי למזרח התיכון. אמריקה וישראל יכולות להקים ברית ביטחונית במזרח התיכון כדי להתמודד עם האיום הגובר מצד איראן. כל המדינות שיש להן שלום עם ישראל, וכל המדינות שיהיה להן שלום עם ישראל, צריכות לקבל הזמנה להצטרף לברית הזו… הברית החדשה שאני מדמיין תהיה המשך טבעי להסכמי אברהם פורצי הדרך… יש לי שם לברית החדשה הזו, אני חושב שכדאי שנקרא לה 'ברית אברהם'."
באותה עת התקבל חזונו של נתניהו בהרמת גבה ספקנית כהצהרה שאפתנית שנשמעת טוב מעל הבמה אך רחוקה ממימוש במציאות המזרח תיכונית המפולגת.
מאז בוקרו של יום שבת שעבר, נראה כי החזון הזה קרוב מתמיד להתממש.
כאשר המשטר בטהרן בחר להגיב על התקיפה האמריקנית־ישראלית, הוא לא הסתפק בישראל. הטילים הבליסטיים והכטב"מים כוונו גם – ואולי בעיקר – לעבר שכנותיו הסוניות במפרץ. כבר לא מלחמת שליחים באמצעות החות'ים או מיליציות. זו הייתה פגיעה ישירה בריבונות. שברי טילים בערים, שריפות, אזרחים רצים למקלטים.
באותו רגע, האשליה קרסה.
מדינות שניסו לשמור על איזון עד הרגע האחרון מצאו את עצמן מותקפות ישירות. השיח ברחוב הערבי השתנה בתוך שעות. מה שיכול היה להיות אדישות או ביקורת מרומזת כלפי ישראל הפך לגינוי ברור וחד של איראן. מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ והליגה הערבית פרסמו הודעות חריפות על ההפרה הבוטה של הריבונות. אפילו מצרים שלא נפגעה הצטרפה לגינוי הפגיעה במדינות ערביות "אחיות".
וכאן טמונה הטעות האסטרטגית של טהרן.
במשך שנים הציגה איראן את עצמה כמנהיגת "ציר ההתנגדות". אך ברגע שכיוונה את נשקה לעבר שכנותיה הסוניות, היא איבדה את ההון הפוליטי הזה. בעיני מדינות המפרץ חדלה איראן להיות סמל להתנגדות והפכה לפרויקט התפשטות אימפריאלי המאיים ישירות על ביטחונן הלאומי.
המשטר בטהרן ביקש להרחיב את שדה הקרב כדי להפעיל לחץ. בפועל, הוא יצר התלכדות מחודשת של המחנה המתון. מדינות שהיו קרועות, מפולגות או ניטרליות מצאו את עצמן לפתע באותו צד של המתרס עם ישראל. עבורן, איראן איננה עוד אויב רחוק; היא אויב של העורף.
וזהו הרגע שבו חזון הופך להזדמנות אסטרטגית עבור מדינת ישראל שאסור לנו להחמיץ.
המתקפה האיראנית חשפה את פגיעותה של המבנה הביטחוני המסורתי באזור. היא הדגימה שאין עוד מקום לניטרליות אסטרטגית. מול טילים בליסטיים וכטב"מים ארוכי טווח, גינויים דיפלומטיים אינם מספיקים. נדרש מנגנון קבוע, מתואם ורב־שכבתי – מערכת הגנה אזורית אמיתית.
ברית אברהם, במשמעותה החדשה, איננה רק הרחבה של הסכמי אברהם אלא מהלך צבאי־פוליטי חדש באזור:
- ברית שתתבסס לא רק על שלום דיפלומטי, אלא גם על הגנה משותפת מפני סכנה מתמשכת מצד איראן ושלוחיה.
- ברית שתכלול את ארצות הברית, ישראל ושאר המדינות שחוו או חוששות מחשיפה לאיום איראני.
- מנגנון שיתוף פעולה ביטחוני קבוע שיכול לפעול כמעין נאט"ו אזורי, שישלב מודיעין, יירוט, תיאום מבצעי והרתעה משותפת.
הקמת מנגנון כזה בעת הזו תהיה מסר כפול: מענה להווה ועיצוב העתיד. כאשר טילים יכוונו שוב לעבר סעודיה, בחריין, כווית, האמירויות או ירדן, התשובה לא תהיה מקומית ומבודדת, אלא אזורית ומשולבת.
התקפותיה של איראן על שכנותיה במפרץ אינן רק טעות טקטית. זו טעות אסטרטגית היסטורית מן הסוג שמעצב סדר אזורי לשנים קדימה.
טייסות חיל האוויר פעלו בשמי האזור. אך הדבר שסללו לא היה רק נתיב מבצעי, אלא נתיב פוליטי.
אך כאן מתעוררת שאלה אסטרטגית עמוקה יותר: האם הברית האזורית תישען אך ורק על האיום האיראני? ואם כן, האם נפילת המשטר בטהרן תרוקן אותה מתוכן?
לאחר בחינה גיאופוליטית, התשובה היא לא. האיום האיראני הוא זרז, אך איננו היסוד היחיד.
גם אם המשטר בטהרן ייפול ויוחלף בממשלה מתונה יותר, המזרח התיכון ימשיך להתמודד עם אתגרי ביטחון חוצי גבולות: ארגוני פרוקסי, חוסר יציבות מתמשך בסוריה ובעיראק, איומים במרחב הימי ותחרות בין מעצמות על השפעה אזורית. באזור עשוי אף להתגבש ציר חדש, למשל סביב תנועות המזוהות עם האחים המוסלמים בהובלת טורקיה וקטאר.
ברית אזורית יכולה להתפתח ממנגנון לבלימת איראן למסגרת רחבה יותר של ייצוב אזורי והרתעה.
במובן זה, הברית המתגבשת איננה רק תגובה לאיראן, אלא ביטוי לשינוי מבני עמוק יותר באזור: התכנסותן של מדינות מתונות סביב אינטרסים משותפים של יציבות, טכנולוגיה, הגנה אווירית, נתיבי סחר וביטחון ימי. האיום האיראני חשף את הצורך במערכת אינטגרטיבית, אך גם אם האיום יפחת – הצורך הזה לא ייעלם. הוא יהפוך לבסיס לארכיטקטורת ביטחון ארוכת טווח.
בשונה מהאנלוגיה לברית האמריקנית־סובייטית במלחמת העולם השנייה, אין זו ברית זמנית בין יריבים אידיאולוגיים שנולדה מתוך צורך טקטי. ישראל ומדינות המפרץ אינן אויבות שנאלצו לשתף פעולה. תהליך הנורמליזציה החל זמן רב לפני ההסלמה הנוכחית. הסכמי אברהם יצרו תשתית פוליטית וכלכלית. הממד הביטחוני הוא המשך טבעי, לא פתרון אד־הוק. במובן זה, הדבר דומה יותר לברית ארה"ב–אירופה במסגרת נאט"ו.
דווקא בעת משבר ושיא מתיחות נוצרת דחיפות אמיתית. משום שלמשברים יש ממד פוליטי שמייצר אמון מבצעי. שיתוף פעולה בזמן אמת מול איום משותף יוצר תיאום, שפה מקצועית משותפת ומערכות משולבות שקשה לפרקן לאחר מכן. כאשר נבנית אינטגרציה ביטחונית רב־שכבתית – מודיעין, יירוט, פיקוד ושליטה – היא נוטה להעמיק ולא להתפוגג.
לכן, הקמת ברית אזורית בשיאם של ימים מתוחים איננה סיכון, אלא הזדמנות. בזמן כזה סיכויי הצלחתה עולים משמעותית.
מדינות המפרץ פקחו את עיניהן. נפתח חלון הזדמנויות דיפלומטי. השאלה איננה האם קיים איום משותף, אלא האם תקום מסגרת שתתרגם את ההכרה הזו לברית ממוסדת.
מה שנתפס כהסלמה אזורית עשוי להתברר כרגע המכונן של סדר אזורי חדש. וייתכן שאנו בדיוק ברגע כזה.
הכותב הוא עמית בכיר ב"מכון דוד למדיניות ביטחון", מגיש הפודקאסט "מסע בין רעיונות", ושימש כעוזר מדיני לשר לעניינים אסטרטגיים לשעבר, רון דרמר.
מאמר זה פורסם לראשונה באנגלית בוול סטריט ג'ורנל.
