הרמדאן הוא חג הקוראן והג'יאהד, וצריך להפסיק לתת לו במה

מדי שנה, עם בוא חודש הרמדאן, אנו עדים לתופעה הולכת ומתרחבת: עיריות במדינות לא-מוסלמיות מקשטות את רחובותיהן בסמלים איסלאמיים, נבחרי ציבור משתתפים בסעודות איפטאר, ומוסדות רשמיים מצטרפים לחגיגות. כל זאת בשם "דו-קיום", "כבוד תרבותי" ו"רב-תרבותיות".

אלא שכפי שהראינו בעבר ביחס לשיח האפולוגטי על האסלאם, יש הבדל מהותי בין סובלנות כלפי בני אדם לבין לגיטימציה לדוקטרינה. הקמפיין שפתחנו ב–CSPII מבקש לחדד את ההבחנה הזו. בשבועות האחרונים שלחנו מכתב לאלפי נמענים בעשרות עיריות ברחבי העולם הלא-מוסלמי – בישראל, גרמניה, צרפת, אוסטריה, ספרד, סלובקיה, איטליה, ארה"ב ועוד. בין היתר נשלח המכתב לעיריות ירושלים, תל-אביב-יפו וחיפה, וכן לחברי מועצות, ראשי ערים ופוליטיקאים. הבקשה פשוטה: להימנע מקישוטים ואירועי רמדאן במרחב הציבורי, ולהימנע מהיענות להזמנות רשמיות לסעודות איפטאר.

רמדאן אינו אירוע תרבותי ניטרלי

רמדאן איננו "פסטיבל אור" או "חג משפחתי" במובן האזרחי. זהו החודש שבו, על פי האמונה האיסלאמית, ניתן למוחמד הקוראן. במילים אחרות: זו חגיגה לכבוד הדוקטרינה האיסלאמית עצמה – הקוראן, החדית' והסירה. מי שבוחן את המקורות יודע כי חלק משמעותי מהטקסטים האיסלאמיים עוסק ביחס ללא-מוסלמים: באיסור על התיידדות עמם, בדרישה להשפילם פוליטית, ובהצדקה תיאולוגית לג'יהאד. אין מדובר בפרשנות שולית, אלא בלב הדוקטרינה. כאשר עירייה במדינה לא-מוסלמית מקשטת את המרחב הציבורי לכבוד הרמדאן, היא איננה רק "מכבדת קהילה". היא מעניקה לגיטימציה ציבורית לאידאולוגיה שיש לה תוכן ברור מאוד ביחס ללא-מוסלמים.

במכתב הזכרנו נקודה שממעטים לדבר עליה: הקשר ההיסטורי בין רמדאן לבין כיבושים וג'יהאד. קרב בדר – ההתקפה הצבאית הראשונה בהנהגת מוחמד – התרחש במהלך חודש הרמדאן. גם כיבוש מכה אירע ברמדאן. במסורת האיסלאמית אירועים אלו אינם נתפסים כאפיזודה מביכה שיש להתנצל עליה, אלא כהישגים מכוננים.

אין פירוש הדבר שכל מוסלמי החוגג רמדאן חוגג אלימות. אך כן פירוש הדבר שרמדאן איננו מנותק מהקשר תיאולוגי והיסטורי של התפשטות כוח פוליטי-דתי. הרמדאן עוסק בקוראן, ורוב הקוראן עוסק במלחמה בכופרים, למשל: "אני אטיל מורא בלב הכופרים, ואתם הכו על העורף והכו על כל איבר" (סורה 8:12) או "הלחמו באנשים אשר אינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידש אללה ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג'זיה במו ידיהם, בעודם מושפלים" (סורה 9:29).

הקישור הזה בין הרמדאן ובין הכיבושים והמלחמה בכופרים אינו חידוש. לא מזמן הובאו בעיתון קטרי דבריו של הכתב הפלסטיני אדהם אל-שרקעווי: "זהו הרמדאן של קרב בדר, שבו האסלאם שלף בפעם הראשונה את החרב על מנת להגן על הקוראן" – אדהם גם הזכיר את כיבוש מכה מידי הכופרים, את קרב טור (צרפת), וכן את אבן-תיימיה, פרשן אסלאמי סוני שלדבריו מעורר השראה מפני שהשתתף בעצמו בקרב בתחילת המאה ה-14 והראיה כי היותו פוסק דתי לא מחליף את החובה המוטלת על כל מוסלמי להשתתף בג'יהאד.

חופש דת אינו מחייב חסות ציבורית

אירועי איפטאר משותפים מוצגים לעיתים כסמל להרמוניה וביטוי של ידידות. אולם על פי ההלכה האיסלאמית, מפגשים כאלה אינם "ניטרליים". הם חלק ממנגנון הדעווה – הזמנה לאסלאם. על פי הקוראן, יחסי חברות סתמיים עם כופרים הם דבר אסון (סורה 4:144; סורה 3:28). האסלאם אינו דת מיסיונרית במובן הנוצרי הקלאסי, אך הוא כן מחייב שאיפה לעליונות פוליטית של השריעה. כאשר נבחר ציבור משתתף באיפטאר רשמי, הוא אינו רק טועם תמרים. הוא משתתף באירוע שמבחינה דוקטרינרית נועד לקרב לבבות – כלומר, לרכך התנגדות.

אני מודע לטענה שפנייה כזו פוגעת בחופש הדת, אך חופש דת פירושו הזכות של אדם להאמין ולנהוג כרצונו – לא החובה של הרשות המקומית לקדם את אמונתו במרחב הציבורי. מוסלמים רשאים לצום, להתפלל, ולהתכנס. איש אינו מבקש למנוע זאת. אך אין חובה ציבורית לקשט רחובות, להאיר בניינים רשמיים או להפוך את מוסדות המדינה לפלטפורמה לקידום חג דתי-אידאולוגי.

מסר למוסלמים וללא-מוסלמים

נקודה חשובה נוספת שעלתה במכתב: בחברות מוסלמיות רבות קיים לחץ חברתי חזק נגד מי שמבקש לעזוב את הדת או לבקרה. תמיכה ציבורית נלהבת ברמדאן מחזקת את התחושה שאין אלטרנטיבה. איך מוסלמי יוכל להעביר ביקורת על האסלאם, כאשר ראש הממשלה, נשיא המדינה, דובר צה"ל, עיריית תל אביב ועוד נציגים וגופים רבים מברכים לרגל הרמדאן?

השיח הציבורי במערב נוטה לבלבל בין סובלנות לבין הכחשה. הרצון להיראות מכילים מוביל לעיתים להתעלמות מתוכן ממשי. לדוגמה, לאחר שאיימן עודה קרא לערביי ישראל שהתגייסו לכוחות הביטחון "להשליך את הנשק בפרצוף של כוחות הכיבוש" – ערך מחוז ירושלים סעודה חגיגית לשבירת צום הרמדאן ל-30 שוטרים מוסלמים. "הערב הזה מייצג את המשמעות של הביחד", אמר מפקד המחוז לאורחיו. כשם שאיננו חוגגים במרחב הציבורי אידאולוגיות אחרות שיש להן היסטוריה של אלימות פוליטית, כך אין סיבה עקרונית להעניק חסות ציבורית לחודש שמוקדש לחיזוק דוקטרינה דתית-פוליטית בעלת היבטים בעייתיים מובהקים.

הקמפיין של CSPII אינו קורא לפגיעה באנשים, אלא להפסקת הלגיטימציה הציבורית לאידאולוגיה. זהו הבדל יסודי. הדיון על רמדאן איננו דיון על תמרים ופנסים. הוא דיון על גבולות המרחב הציבורי במדינות חופשיות – ועל השאלה האם בשם הסובלנות אנו מאמצים בלי משים דוקטרינה שאיננה סובלנית כלפינו.

אייל ליאור הוא חוקר במרכז הבינלאומי ללימוד האסלאם הפוליטי (CSPII).