זה לא יקרה בלי הצבא האיראני

ההישגים המשמעותים בהימים האחרונים במערכה נגד איראן, ובכלל זה הפגיעה הקשה ביכולת הייצור והשיגור של הטילים הבליסטיים, במתקן הגרעין הסודי בטהרן, בבכירי משמרות המהפכה ובראשם האייתוללה חמנאי, במתקני שלטון, מאגרי דלק ועוד, עולים בקנה אחד עם משאלת הלב שעוד מאותו דבר יוביל לקריסת המשטר. הסברה המקובלת היא שזה רק ענין של זמן: עוד חיסול, ריכוך, פגיעה בתשתיות מדינתיות וצבאיות, ואז המגדל יקרוס. אבל אם רק מה שראינו כה הוא שעתיד להימשך ייתכן שלא יהיה בכך די. הניסיון שצברנו בשלושים השנים האחרונות לימד אותנו כי אי אפשר למוטט משטרים אידאולוגיים באמצעות הפצצות מן האויר. ומה שלא עבד לנו עד כה מול חיזבאללה בצפון וחמאס בדרום, ולשותפנו האמריקאים מול הטאליבן באפגניסטן ודעא"ש במזרח התיכון, ספק אם יעבוד מול המשטר האיראני.

טענה זו דרושה הסבר קצר. במאמר חשוב שכותרתו 'סוף המנהיג הוא לא סוף המערכה', מבהיר המומחה לאיראן ד"ר רז צימט, כי המערכת השלטונית שהתבססה באיראן ב-47 השנים האחרונות היא מערכת איתנה ומשומנת היטב, כזו שגם חיסול חמנאי וצמרת משמרות המהפכה אין בהם להוביל לפירוקה. לטענתו, המוצאת לה סימוכין גם בקרב 'איראנולוגים' נוספים, המערכת הפוליטית באיראן מורכבת משתי מערכות שלטוניות הפועלות במקביל ומקיימות ביניהן מתח ניגודי משלים. המערכת הראשונה היא המערכת האזרחי הכוללת את הנשיא והפרלמנט ומנהלת את ענייני המדינה השוטפים. השנייה היא המערכת של המהפכה, ובראשה המנהיג הדתי, המסתייע במועצת שומרי החוקה ובמועצת שמירת האינטרסים של המהפכה. הודות למוקדי הכח הנתונים למרותו ובעיקרם הצבא האיראני, משמרות המהפכה, גופי המודיעין וכוחות בטחון הפנים, המילה האחרונה שייכת למנהיג הדתי.

כלומר בשונה ממשטרים טוטליטריים שבהם כל החוטים מובילים לשליט, באיראן קיימת כפילות מובנת בין מוקדי הכח האזרחיים והמהפכניים, מה שמכריח אותם לנהל תחרות חריפה על מנת לזכות במשאבים ולהשפיע על ההחלטות. הקונסרוקציה השלטונית של צבא – מול משמרות מהפכה, מערכת משפט – מול בתי דין מהפכניים, פרלמנט – מול מועצת שומרי החוקה, קרויה 'כפילות מוסדית', ומזכירה משטרים רודניים אחרים כמו זה של היטלר בגרמניה. בדומה למשטר הנאצי, נמנעו גם האייתוללה חומייני, ויורשו חמנאי, מלבנות פירמידה שלטונית מסודרת, והעדיפו תחתיה רשת סבוכה של מוסדות וגופים חופפים, שיצרו מעין 'ספגטי ניהולי', שהבטיח חסינות ושרידות, אל מול טלטלות פנימיות וחיצוניות כאחד, דוגמת מלחמת איראן עיראק המדממת, ו"המהפכה הירוקה". מיותר לציין שמבנה שבו יד שמאל אינה יודעת עושה ימין אינו יעיל אבל הופך את המערכת השלטונית למן הידרה רבת-ראשים, שבה כריתת ראש אחד גורמת לצמיחת שניים במקומו. הרקולס כזכור הצליח להרוג את ההידרה המיתולוגית, רק לאחר שצרב באש, את מקום החיתוך של כל ראש שכרת.

המסקנה המתבקשת היא שלא יהיה פשוט, בלשון המעטה, להפיל את משטר האייתוללות, יעמוד בראשו מי שיעמוד. הטיעון המקובל הוא שבהיעדר האקס פקטור של כניסת כוחות קרקעיים לשטח איראן לא נראה בזמן הקרוב יציאה של מיליוני איראנים לרחובות. הבעיה היא שישראל רחוקה מדי והמשימה הזו בכל מקרה גדולה עליה בכמה וכמה מספרים, וטראמפ, אף שלא שלל את הרעיון על הסף, אינו רוצה ככל הנראה לראות מגפים אמריקאיים על אדמת איראן. יש הטוענים שהמשטר האיראני כבר על סף קריסה ושלא יוכל להמשיך במלחמה הנוכחית מבחינה כלכלית וחברתית, כלומר שהמחסור החמור במוצרי מזון בסיסיים, העתיד עוד להחריף בגלל מהמצור האמריקאי, האינפלציה המטורפת, תחולת העוני המתקרבת ל-40% מהאוכלוסיה, האבטלהה המונית, אי השיויון בין המקורבים לשלטון וכל היתר, הכישלונות המחפירים שנוחל המשטר במערכה הנוכחית ועוד, עתידים להוביל ליציאת מיליונים לרחובות. נשמע הגיוני, אלא אם מביאים בחשבון שני גורמים נוספים, זמן – ואידאולוגיה רצחנית. נתחיל בראשון.

הזמן העומד לרשות שותפינו האמריקאים מוגבל. המהלך הצבאי שמוביל טראמפ נוגד את דעת הקהל בארצו, והוא יודע שהוא חייב להשיג תוך 60 יום לכל היותר את אישור הקונגרס, מה שלא נראה סביר במצב הענינים הנוכחי ועלול לאלץ אותו להחזיר את הארמדה היפיפיה לארה"ב. לוח הזמנים עלול גם להתקצר אם מספר הקרבנות בקרב הכוחות האמריקאים יזנק חלילה, אם מחיר הנפט יאמיר, או אם הסינים יגיבו על חסימת מיצרי הורמוז במצור על טיוואן. הגורם השני, שאותו חובה להביא בחשבון, הוא מיליון נושאי נשק פאנטיים, אנשי משמרות המהפכה ובטחון הפנים. נוכח האינדוקטרינציה העמוקה שעברו, הללו לא יאפשרו לשום גורם להשתלט על מרכזי השלטון ללא מאבק נחוש. ההנחה כי המצב הכלכלי יוביל בהכרח להתקוממות עממית שתפיל את המשטר – מתעלם מן האפשרות ההפוכה, שההפגנות עלולות להסתיים במרחץ דמים מחריד ולא במהפכה. ההסטוריה מלמדת, כי שאלת הישרדותו של משטר רודני, אינה מוכרעת במספר המפגינים ברחובות אלא בנחישותם של אלו המחזיקים בנשק לתמוך בצד זה או אחר.

יש הסבורים כי הגיאוגרפיה האתנית של איראן עשויה לספק את התשובה. הרוב הפרסי מרוכז במרכז המדינה, והמיעוטים פרוסים לאורך גבולותיה. בולט במיוחד המיעוט הכורדי, המונה כ־6 מיליון בכורדיסטן העיראקית (KRG) וכ־10 מיליון בצפון־מערב איראן, משני עברי הרי הזגרוס. הגבול בן כ־220 הקילומטרים בין כורדיסטן לאיראן מתפתל בין רכסי הרים תלולים ומקשה מאוד על שליטה ביטחונית מלאה, מה שמאפשר לארגוני גרילה כורדיים איראניים, לפעול בשטח איראן, ולסגת בהמשך לכורדיסטן ולמצוא בה מחסה. בשנת 1946 הצליחו הכורדים האיראניים, בסיוע ברה"מ, להקים מדינה קטנה בצפון־מערב איראן, "הרפובליקה של מהבאד". המדינה שרדה אמנם שנה בלבד אך הותירה טראומה עמוקה אצל השלטון וגרמה לו לחזק את השליטה הצבאית ואת הפיקוח 'המהפכני' על המרחב הכורדי, במיוחד באזורי מריוואן–סננדג׳, כרמנשה ופיראנשהר–מהבאד, ובמעברי ההרים, ולצאת משם למבצעים נגד בסיסי הגרילה, על מנת למנוע אפשרות שהתסיסה תתפשט גם למיעוטים אחרים.

בימים האחרונים יש דיווחים תקשורתיים על עליית מדרגה בעימות המזוין באזור, כולל תקיפות גרילה כורדיות על מוצבים ועמדות איראניות בסיוע חה"א הישראלי והאמריקאי והפגזות ארטילריות נרחבות והפעלת כטבמ"ים איראניים מנגד, ובפרט לעבר אירביל, בירת כורדיסטן העירקית. אבל מי שמצפה לכך שבשלב מסויים נראה מאות טנדרי טויוטה דוהרים לעבר טהרן על מנת להפיל את המשטר רואה מהירהורי ליבו. לכורדיסטן העירקית (KRG) יש אמנם צבא יבשה גדול, ה'פשמרגה' (המישירים מבט אל המוות), המונה כמאה חמישים אלף לוחמים מנוסים, אבל למרות הקרבה האתנית, בין הנהגת כורדיסטן לבין הארגונים הכורדיים הפועלים באיראן, אין ביניהם סולידריות ממשית, ולכן קשה מאוד להאמין שהאיש החזק בפוליטיקה הכורדית, מסעוד בראזני, יסכים להפעיל את הפשמרגה על מנת לסייע לאחיו שמעבר להרים, קל וחומר להדהיר אותם לעבר טהרן. הטרגדיה של הכורדים היא מעולם לא הצליחו להתגבר על הפיצול ביניהם ולהשמיע קול אחיד. גם הכורדים באיראן מפולגים מאוד. רוב הכורדים הם סונים, אבל יש מיעוט גדול של סופיים ויארסנים (נוטים לשיעה). למרות המגמות האירידנטיות, יש במג'לס האיראני כ-20 חברי פרלמנט כורדים, חלק מהכורדים קומוניסטים, אבל יש גם לאומנים הנאמנים למשטר ומשרתים בצבא הסדיר האיראני (Artesh)' ביניהם כאלה הנושאים דרגות סא"ל, אל"מ ואפילו תא"ל. גם ארגוני הגרילה של הכורדים האיראניים אינם מדברים באותה שפה. לפי 'איראנולוגים' יש 4 ארגונים כורדיים איראניים, הנאבקים לאירידנטיות, עם אג’נדות, יכולות צבאיות, וקשרים חיצוניים שונים, ואינם בהכרח משתפים פעולה זה עם זה. הארגון הפעיל ביותר מביניהם מבחינה צבאית הוא ה-PJAK, המפלגה לחיים חופשיים בכורדיסטן, הקשור אידאולוגית ל-PKK הקומוניסטי. בסה"כ מדובר על כ-6000 לוחמים לכל היותר, ורובם נמצאים בבסיסים באזורי הגבול עם איראן. לנוכח פער עצום מול כוח הצבאי האיראני העומד מולם, הכולל עשרות אלפי חיילים של צבא איראן, משמרות המהפכה, ומיליציית הבסיג', ובהיעדר עומק טריטוריאלי או סיוע רציני מכורדיסטן, הארגונים הללו יכולים לכל היותר לבצע פשיטות מוגבלות, אבל לא להשתלט על שטח, או לאיים על המשטר.

הגם שאין לפסול על הסף תרחיש של לחץ מצטבר מן השוליים האתניים כלפי המרכז, קשה להאמין כי פעולות גרילה של הכורדים, הבלוצ'ים ויתר המיעוטים המדוכאים יובילו להתפרקות איראן. לפי דיווח עדכני של הוושינגטון פוסט, טראמפ הבטיח למנהיגי הכורדים באיראן ובכורדיסטן, להגביר את החיפוי האווירי הנוכחי שהוא מעניק להם וסיוע נוסף אם יפעלו להשתלט על שטחים במערב איראן, אבל לאור הניסיון שצברו במזה"ת, קשה להאמין שהאמריקאים מעונינים בהתפרקות איראן. סביר יותר להניח שמדובר במבצע השפעה פסיכולוגי מבריק המכוון לצבא האיראני (הארטש). צבא סדיר היונק את כוחו מכל שכבות החברה ומופקד על הגנת המדינה, זאת על מנת שיציב משקל נגד אפקטיבי מול הלוחמים הפנטיים של משמרות המהפכה, שכאמור יעשו הכל על מנת להגן על המשטר.

האייתוללות פעלו אמנם במשך עשרות שנים להצניע את ההיסטוריה והמסורת של העם הפרסי, אך רבים באיראן ממשיכים לראות בעבר הפרסי – ובייחוד בתקופת כורש הגדול וממשיכיו, מקור מרכזי לגאווה לאומית. בהנחה שהצבא הסדיר האיראני נבדל במעמדו ובזהותו ממשמרות המהפכה האינדוקטרינרי, ומאמין שייעודו הוא להגן על המדינה ולא על המשטר, ייתכן כי תחושת אחריות להגנת אחדותה של איראן תדחוף גורמים בתוכו לפעול להפלת משטר הנתפס בעיניהם כמי שמוביל את המדינה לעבר סכנת התפוררות, המלווה באסון כלכלי וחברתי. כאשר מדינתם נתפסת כמצויה בסכנה, צבאות הנאמנים למסורת הלאומית, נוטים לתפוס עצמם כמגיני האומה ולאו דווקא כמגיני המשטר. יש לכך לא מעט תקדימים היסטוריים: למשל קשר ה-20 ביולי בגרמניה 1944 (שנכשל), מהפכת 26 במאי 1960 בטורקיה, מהפכת הציפורניים בפורטוגל 1974 ואחרים… האופוזיציה האיראנית, האמינה בדרך כלל, מפרסמת בימים אלו ידיעות על עריקה של יחידות צבא איראניות שלמות, לפקיסטן ואפגניסטן השכנות, וייתכן שמדובר בסנונית המבשרת את האביב.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.