טראמפ ילך עד הסוף

המלחמה נגד איראן לא יכלה להיפתח טוב יותר עבור ארה"ב וישראל בשבוע הראשון. אבל לנצח בשבוע הראשון של מלחמה זה לא אותו דבר כמו לנצח במלחמה. מה תורת המשחקים מלמדת אותנו על האסטרטגיה של איראן? האם איראן תיפול לפני שטראמפ יתקפל?

יש מלחמות שחשובות יותר מאחרות. ישנו קונצנזוס הולך ומתרחב לפיו המלחמה באיראן עשויה להתברר כעימות המשמעותי ביותר במזרח התיכון מאז מלחמת עיראק. "משמעותי" כמובן – יכול להיות לטוב או לרע. מלחמת עיראק התבררה בסופו של דבר כאסון גם עבור עיראק וגם עבור ארצות הברית. עבור עיראק המלחמה גבתה מחיר אנושי עצום, שחררה אלימות עדתית והחזירה את התפתחות המדינה לאחור לפחות בשני עשורים. עבור ארצות הברית, היא הטילה עלות כספית אדירה, פגעה באמינות האמריקאית והפכה להסחת דעת אסטרטגית מעלייתה של סין.

אך ההשלכות של מלחמת עיראק חרגו הרבה מעבר לעיראק. התרחבות ההשפעה האזורית של איראן החריפה את הקיטוב העדתי ברחבי המזרח התיכון – מלבנון ועד תימן. דאעש צמח מתוך הכאוס ששחררה המלחמה ובמשך זמן קצר שלט בחלקים גדולים מעיראק וסוריה. עלייתו גם תרמה לגל העקירה שבסופו של דבר שלח מיליוני פליטים לעבר אירופה. כל מלחמה שותלת את הזרעים של העימות הבא, לעיתים בדרכים שאיש אינו צופה מראש. בכך שחיזקה את איראן, מלחמת עיראק הציבה את טהרן במסלול התנגשות עם מדינות ערב הסוניות, עם ישראל ובסופו של דבר גם עם ארצות הברית.

במבט לאחור הכול תמיד נראה ברור, אבל דבר אחד אפשר לומר בוודאות: החלטתו של ג'ורג' וו. בוש לפלוש לעיראק ב-2003 סייעה להכשיר את הקרקע לעימות עם איראן שאנו עדים לו היום. האם למלחמה באיראן יהיו השלכות מרחיקות לכת כמו למלחמת עיראק תלוי באופן שבו היא תסתיים. אז מהי תמונת הסיום? תגובת השווקים הפיננסיים למלחמה עד כה אומרת הרבה על האופן שבו וול סטריט חושבת על תמונת הסיום, ועל המסלולים שעשויים להוביל לשם. נכון ליום חמישי מחיר הנפט עולה, תשואות האג"ח עולות וגם הדולר האמריקאי מתחזק. המניות בארה"ב נותרו כמעט ללא שינוי, אבל המניות בשאר העולם ירדו בכ-5%. חלק מתנועת המחירים הזו משקף מימושים של פוזיציות רוויות, שנבנו לפני המלחמה. אבל זה גם מרמז על שתי מסקנות רחבות יותר: ראשית, המשקיעים רואים במלחמה בעיקר כזעזוע אינפלציוני ולא כזעזוע עבור הצמיחה. שנית, הם מאמינים שארצות הברית ממוצבת טוב יותר להתמודד עם הזעזוע האינפלציוני הזה משאר העולם. שתי ההנחות האלו עם זאת, תקפות רק אם העימות יהיה קצר מועד. השוק בבירור לא מתמחר מלחמה ממושכת. רוב המשקיעים שאני מדבר איתם מאמינים שמבין מגוון התוצאות האפשריות, התרחיש הסביר ביותר נמצא בקצה השני של הספקטרום. או שנראה עוד רגע של התקפלות ("TACO"), כאשר טראמפ יאבד סבלנות ויחפש נקודת סיום מהירה, או שאיראן תיכנע כאשר לטהרן יאזלו המשאבים והיכולת להמשיך ולהתנגד.

האם הקונצנזוס הזה יתברר כנכון? האם לאיראן יאזלו בקרוב המשאבים הנחוצים כדי להישאר במלחמה? ההערכה היא שאיראן פתחה את העימות עם בערך 2,500 טילים בליסטיים. הירידה החדה בקצב שיגור הטילים שלה במהלך השבוע האחרון, הובילה פרשנים רבים למסקנה שלאיראן מתחילים להיגמר הטילים, ולא רק טילים – טראמפ הכריז אתמול שגם משגרי הטילים של איראן מתחילים להיגמר. על בסיס ההערכה הזו, יש גורמים שאומרים שאיראן עשויה להיות מסוגלת להמשיך בקצב התקיפות הנוכחי רק עוד כמה ימים. ייתכן שזה אכן יהיה המצב, אבל יש גם הסבר אפשרי אחר לירידה בקצב השיגורים. ייתכן שזה משקף שימור אסטרטגי של משאבים כאשר איראן מתכוננת למלחמת התשה ממושכת. במלחמת 12 הימים בשנה שעברה, איראן שמרה חלק מהטילים המתקדמים ביותר שלה לשלבים המאוחרים יותר של העימות. האם ייתכן שטהרן פועלת שוב לפי אותה תכנית?

כמו כולם, גם איראן יודעת שטראמפ נוטה להתקפל כשהלחץ עליו גובר. משום כך לטהרן יש תמריץ חזק למשוך את העימות כמה שיותר זמן. למעשה, ייתכן שזוהי הדרך היחידה שבה יהיה לה סיכוי מול העוצמה הצבאית המשולבת של ארה"ב וישראל. עם זאת, כדי לעשות זאת, איראן חייבת לגרום לארצות הברית ולישראל להילחם בתנאים שמקהים את היתרון של הטכנולוגיה הצבאית העדיפה שלהן. החלטתה של איראן לסגור את מצר הורמוז צריכה להיבחן בהקשר הזה. כמו החות'ים בבאב אל-מנדב, גם איראן שולטת בצוואר בקבוק ימי קריטי: מצר הורמוז. רוחבו של באב אל-מנדב הוא רק 32 ק"מ ושל מצר הורמוז רק 33 ק"מ בנקודות הצרות ביותר שלהם. נתיבי השיט שניתן להשתמש בהם צרים הרבה יותר. החות'ים הוכיחו שבתנאים כאלה, אפילו כלי נשק לא מתוחכמים יחסית כמו טילים נגד ספינות, כטב"מים, מוקשים ימיים וסירות תקיפה קטנות יכולים לשבש קשות את השיט בין אסיה לאירופה. איראן יכולה להשתמש בטקטיקות דומות כדי לאיים על התנועה אל ומחוץ למפרץ הפרסי. זו הסיבה שאני מתקשה לראות כיצד השמדת 20 כלי שיט של חיל הים האיראני במהלך השבוע האחרון תפגע באופן משמעותי ביכולתה של איראן לשבש את התנועה דרך מצר הורמוז.

בערך 20% מאספקת הנפט העולמית עוברת בדרך כלל דרך הורמוז, מה שהופך אותו לצוואר הבקבוק האנרגטי החשוב בעולם. תנועת המכליות דרך המצר ירדה לפי דיווחים בכ-90% בהשוואה לרמות הרגילות בימים האחרונים. 20% מאספקת הנפט העולמית הם בערך 20 מיליון חביות ביום. הקשר בין מחירי הנפט לשיבושים באספקה הוא מאוד לא ליניארי. בשל העובדה שגם ההיצע וגם הביקוש קשיחים מאוד בטווח הקצר, אפילו שיבושים קטנים יחסית יכולים לייצר תנודות מחירים גדולות. העלייה של בערך 30% בחוזי הנפט לחודש הקרוב מאז תחילת השנה מרמזת שהשוק מתמחר שיבוש זמני של בערך 2 מיליון חביות ביום. בהתחשב בכך שייצוא הנפט של איראן עצמה כבר קרוב ל-1.5 מיליון חביות ביום, המשמעות היא שהשוק לא מתמחר שום דבר שקרוב לסגירה ממושכת של מצר הורמוז. סגירה כזו תסיר כמות גדולה בהרבה של נפט מהשוק העולמי וסביר שתהיה לה השלכות הרסניות גם על הכלכלה העולמית וגם על הכלכלה האמריקאית. זה נכון במיוחד לאור הסנקציות המתמשכות על יצוא הנפט הרוסי.

לאור כל זאת, ההסבר הסביר היחיד לעמידותו של שוק המניות האמריקאי הוא שהמשקיעים אינם מאמינים שאיראן תצליח לחסום את מצר הורמוז ליותר מכמה ימים, או שהשוק חושב שטראמפ יתקפל לפני שמחירי הנפט יעלו הרבה יותר. אני חושב שהשוק אולי ממעיט בהערכת יכולתה של איראן לעצור את זרימת הנפט מהמפרץ הפרסי, אך ייתכן שהוא גם מגזים בהערכת הסיכוי שטראמפ יתקפל. זאת משום שפסק הדין של בית המשפט העליון נגד המכסים של טראמפ הפך אותו לכל דבר ועניין, ל"ברווז צולע". בכמה מהסרטונים הקודמים טענתי שהרעיון של טראמפ להחזר מכסים של 2,000 דולר היה ההזדמנות היחידה שהייתה לו להציב את המפלגה הרפובליקנית בעמדה תחרותית לקראת בחירות האמצע. החלטת בית המשפט העליון האמריקאי (לפסול את המכסים) חיסלה כל סיכוי ריאלי שהקונגרס יתלכד מאחורי הרעיון הזה.

עם מרחב תמרון הולך ומצטמצם בזירה הפנימית שלו, מדיניות החוץ עשויה להיות כעת הזירה היחידה שבה טראמפ יכול להשאיר את חותמו. כאשר נשיאים הופכים לברווז צולע, לעיתים קרובות הם מסיטים את המיקוד מהפוליטיקה אל המורשת. ריצ'רד ניקסון, ביל קלינטון וברק אובמה הם רק כמה דוגמאות לכך. לטוב או לרע, המורשת החשובה ביותר של טראמפ בתחום מדיניות החוץ תהיה כנראה איראן. הוא פרש מהסכם הגרעין עם איראן בתקופת כהונתו הראשונה, הטיל מחדש סנקציות כבדות על טהרן ובסופו של דבר הורה על תקיפת מתקני הגרעין של איראן בשנה שעברה. במובנים רבים מסלול כהונתו של טראמפ היה בלתי נפרד מן העימות עם טהרן. טראמפ לא יכול לסגת עכשיו מול איראן מבלי להיראות חלש מאוד. זה נכון במיוחד לאור העמקת הקשרים בין איראן לסין.

בסרטון קודם דנתי בהשלמת מסילת הברזל בין איראן לסין שבקרוב תהפוך את הסנקציות האמריקאיות על ייצוא הנפט של איראן לפחות יעילות בהרבה. דיווחים שלפיהם איראן פרסה לאחרונה כמה ממערכות המכ"ם המתקדמות ביותר של סין, וששתי המדינות קרובות לסגור עסקה לטילים על־קוליים נגד ספינות, מחזקים עוד יותר את ההערכה שחלון ההזדמנויות עבור ארה"ב לכפות את רצונה על איראן עלול להיסגר במהירות. לאור כל זאת, אני חושב שטראמפ לא יתקפל ולא יכול להתקפל מול איראן. טראמפ אמר לפני יומיים שמעולם "לא קיבל כל כך הרבה מחמאות" על משהו, כמו על החלטתו לתקוף את איראן. הוא הוסיף ש"אנשים הרגישו שזה משהו שחייב היה להיעשות". אני חושב שהוא התכוון למה שאמר, לשם שינוי. זה נשמע די אישי לאוזניי. לעניות דעתי, משקיעים שקונים מניות בירידות בציפייה לעוד רגע של התקפלות של טראמפ עלולים להתאכזב. השוק מתייחס למלחמה עם איראן כאל זעזוע אינפלציוני ולא כאל זעזוע עבור הצמיחה. זה משקף אמונה בכך שהמלחמה והפגיעה באספקת הנפט יהיו קצרות מועד. ביחס לציפיות השוק, אני לא רואה דרך קלה עבור ארה"ב לשחרר את האחיזה של איראן במצר הורמוז. ואני גם לא רואה את טראמפ נסוג בזמן הקרוב. אם אני צודק, המלחמה תהפוך למכוערת יותר לפני שהמצב ישתפר.