שאגת הארי, יללת השמאל

בתקופות של מתיחות בטחונית אני זוכה לחוויה מיוחדת במידה עבור אדם שומר מצוות: לשמוע רדיו בשבת. למי שלא יודע מדובר ברדיו אחר, פלנטה אחרת. בפרט בזמן מלחמה. זה לא שהתקשורת שלנו סובלת מימניות יתר בימים רגילים, אבל בשבתות – כשאין מאזינים ושדרנים דתיים ושומרי מסורת – מוסרים הכבלים. זה הרדיו כמו שהוא ״אמור להיות״ ביקום המקביל שהשמאל מפנטז לעצמו.

השבת, במסגרת שמירה זכיתי להצצה נוספת. בזמן שאזרחי המדינה עסוקים בשאלות החשובות באמת של המלחמה הזו – האם נצליח להביס את משטר האייתולות? האם צה״ל וחיל האוויר האמריקני יצליחו לנצח את האויב? כיצד תתפתח המערכה מול חיזבאללה? מטרות שלמענן הציבור מוכן לספוג אבידות ואי נוחות רבה מתוך הבנת גודל השעה ההיסטורי – בתקשורת שלנו עסוקים בשאלות הרות גורל אחרות כמו: מדוע אין מספיק טיסות חילוץ לישראלים שנתקעו בדובאי? (ראיון + אייטם = 20 דק) או למה ביבי אמר שניצחנו ביוני ובכל זאת יש שוב עוד מלחמה (ראיון + לרלרת אולפן = 30 דק). וכמובן דיווח חם מה״שטח״, כלומר: חוף תל אביב ורחובות פלורנטין ודיון על המסיבות של אתמול בלילה פלוס ראיון עם בעל פאב (15 דק + מתכון לקוקטייל). רשימת היישובים בהם היו האזעקות שקטעה את אחד הראיונות הייתה המרענן הרשמי של הבוקר הזה (ותודה מיוחדת לתושבי אשדוד יא, יב, יג, טו ו״תמרים״!).

עכשיו בטח תגידו שזה לא משקף. אז יצא לי פה ושם השבוע גם להציץ בטוויטר מדי פעם. מה אגיד לכם? סדר יום של שמרטפיה יותר בוגר מזה. בכיינות בלתי פוסקת על ההפרעה לשגרה במרכז הארץ (״כבר 70 אזעקות בתל אביב!״), עיסוק אובססיבי בזמני ההתראות ובשינויים בין ההתראה המקדימה לאזעקה ולמה לפעמים זה כך ולפעמים אחרת ו״איפה פיקוד העורף ודובר צה״ל״. ומעל הכל מיקוד היסטרי באירועים נקודתיים ותמונות מזירות אירוע, והכל עם סופרלטיביים אובר-דרמטיים על גבול הגרוטסקה.

לכל זה נוספה הפוליטיקה הרגילה שהיא לא רק המשכה של המלחמה באמצעים אחרים אלא כל מה שעיתונאים וצייצנים פה מסוגלים בכלל לראות. ביבי אמר ביבי עשה, ביבי צדק ביבי טעה. פעם אמרו שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, אז מסתבר שאין לה גם מדיניות פנים, ובטח שלא עיתונות פנים. רק עיתונות ביבי. דברים שהוא אמר, דברים שהוא עשה, דברים שהוא היה צריך להגיד או טוב שלא עשה. ואשתו וילדיו והחתולים והכלבים. המשאית עם הפוליצרים בדרך, בואו לקחת!

ואז מגיעים הטיעונים הילדותיים, כמו למשל שביבי לא עושה מסיבת עיתונאים. כי באמת מה היינו עושים פה בלי שאלות ״אמיצות״ על ציוצים של הבן שלו או משהו שמרדכי דוד עשה פעם. או חלומות על ״סיום המלחמה״ ומה יהיה ״ביום שאחרי״. לפעמים נראה שצריך להסביר לאנשים לאט ועם ניקוד באיזה עולם הם חיים ומה פירוש המילה ״מציאות״.

זה לא שאין דברים חשובים לתקשורת ולמובילי דעת קהל לעסוק בהם. אלו ימים היסטוריים וקורים פה תהליכים היסטוריים. נכון וראוי לתווך לציבור את משמעותם ולשאול שאלות חשובות על המהלכים האסטרטגיים והצבאיים שמתרחשים לנגד עינינו. במקום זה אנחנו מקבלים מנה מרוכזת של דוברות חיל האוויר מטובלת בסרטונים ממשחקי מחשב יחד עם קפלניזם במסווה של ״פרשנות״. וכמובן הלהקה הרגילה של הידלינים ושות׳ שאמורים להסביר לנו למה מה שקורה פה רע כי ביבי.

אפס הבנה של גודל השעה, אפס התעלות למבחן הלאומי. הציבור חכם יותר מזה ואחראי יותר מזה. אנשים מבינים שלפעמים אין ברירה אלא להילחם ושיש כאן הזדמנות היסטורית להשלים את המלאכה. ולא אכפת להם דברים שביבי אמר או תדרוכים של טראמפ לברק רביד. בניגוד לתדמית הפטרונית, הציבור בוגר יותר מהתקשורת שלו והוא מבין דברים שגם מיליון שנה של שירות בגל״צ לא יצליחו להפנים. יש לנו עם קשוח, והוא שואג כארי. שומעים אותו חזק וברור, מעל לכל היללות והבכי.