עזה אינה דומה ליפן ולגרמניה, והדרך היחידה להביא לשינוי היא לשלוט ברצועה
אחד המיתוסים העיקשים – והמזיקים – הרווחים כיום בפולמוס על עזה, הוא מקסם השווא של "דה רדיקליזציה" של הגורמים האיסלמיסטיים הקיצוניים הפועלים בה. ההיגיון שעליו מושתת מתכון הכזבים הזה, קורץ בפשטותו המטעה. אחרי ככלות הכל, היש פתרון הגיוני מזה? אם האסלאם הרדיקלי הוא מקור הבעיה, הרי שההיגיון מחייב… דה רדיקליזציה. הרציונל פשטני זה מתעלם משתי שאלות מכריעות, ושמפריכות את תוקפו: כיצד יש לבצע את מהלך הדה-רדיקליזציה – ומי אמור לעשות זאת?
להיזהר מהשוואות כוזבות
אף שאידיאולוגיות קיצוניות אכן הוכרעו בעבר, כגון בגרמניה וביפן לאחר מלחמת העולם השנייה, אי אפשר להשליך מההצלחות הללו על האסלאם הרדיקלי ובעזה ובפרט. הניסיון להקיש מתורות העריצות של מלחמת העולם השנייה על האסלאם הקיצוני של ימינו חסר ערך.
ראשית כל, יפן או גרמניה המובסות לא היו מוקפות בחבלי ארץ של אוכלוסייה יפנית או גרמנית שבהם יכלו להתפתח מוקדי השפעה חתרנית שיערערו ויחבלו במאמצי בעלות הברית. עזה לעומת עזה לעומת זאת מוקפת (מלבד ישראל) במדינות בעלות רוב מוסלמי ומקיימת איתן קשרים ענפים, ואלה יכולים להוות פלטפורמות להסתה ולפעולות חבלניות.
הבדל נוסף נעוץ בטכנולוגיה – ובפרט בתחום התקשורת בייחוד לאחר הופעת האינטרנט, הטלפונים הניידים והרשתות החברתיות, כיום אפילו אין צורך בקרבה בין המיקום הגיאוגרפי של מקורות הרדיקליזציה לבין קהלי היעד שלה. אפילו במצב של "בידוד" מוחלט מן העולם, יצטרכו ניסיונות הד-רדיקליזציה במערכות החינוכיות ובמוסדות ציבוריים בעזה לגבור על ההשפעה הדיגיטלית הרחבה ש מטיפים ומשפענים רדיקליים מנוסים מכל רחבי העולם. הטבח בסידני ביץ' אשתקד הוא דוגמא טובה לידם הארוכה של סוכני ההקצנה האלה, שכן המחבל האב התגורר במשך שלושים שנה במדינה ואילו המחבל הבן היה יליד המדינה.
.לדה-רדיקליזציה יידרשו עשורים
גורם שלישי המפריד בין האתגרים הניצבים מול הדה‑רדיקליזציה כיום לבין אלה שהיו בעבר הוא נושא הזמן – הן מבחינת משך השלטון הקיצוני על האוכלוסייה הן מבחינת הזמן הדרוש להדברת האידיאולוגיה הקיצונית.
המפלגה הנאצית עלתה לשלטון ב־1933 וחוסלה לחלוטין עד 1945, חמאס הוא הגורם הדומיננטי בפוליטיקה הפלשתינית לפחות מאז 2006, כאשר ניצח בבחירות הפרלמנטריות את הפת"ח.
העובדה שאבו מאזן דחה מאז את קיום הבחירות ברשות מפחד מניצחון נוסף של חמאס היא עדות חותכת להמשך הדומיננטיות של הארגון אצל הפלסטינים. פירושו של דבר, שהיו לארגון הטרור האיסלמיסטי כשני עשורים להחדיר את האידאולוגיה הרעילה שלו לתוך תודעת האוכלוסייה העזתי, ובייחוד בקרב הדור הצעיר, שלעולם לא חווה שלטון מצביון אחר.
אכן, אפילו בתנאים נוחים למדי, הערכות מושכלות צופות תקופת מעבר של 20-25 שנה, שכן תהליך כזה יכלול לא רק פירוק נשקם של גורמים חמושים עוינים וארגון מחדש של מערכת החינוך, אלא גם בנייה מחדש של כלל המוסדות האזרחיים ושל התרבות הפוליטית השוררת ברצועה.
מי יעשה את זה?
מעבר לשאלת הזמן שאלה בוערת אחרת היא מי יהיה הגורם המופקד על יישום התהליך. אם התשובה היא מדינת ישראל פירוש הדבר הוא נוכחות ישראלית (וצה"לית) בעזה למשך שני עשורים לפחות, דהיינו "כיבוש" ושליטה על כלל הרצועה בפועל יחד עם שלל הסיכונים ואי-הוודאויות המקומיים והחיצוניים הנלווים למצב כזה.
לחלופין, אם האחריות אמורה להיות מוטלת על גורמי חוץ כלשהם, קשה להאמין שתמצא מדינה עם די נחישות ומחויבות לביצוע משימה קשה וארוכה כל כך, בייחוד כאשר היא עלולה להיתפס כפולש זר, המתערב בעניין לא לו ולעמוד בפני התנגדות עיקשת מבפנים ומבחוץ.
הדרך היחידה שבה ישראל יכולה לקבוע מי ישלוט ברצועת עזה וכיצד יישלטו בה, היא לשלוט בה בעצמה, ואם אנחנו לא רוצים את זה, אז הדרך היחידה להפוך את רצועת עזה למקום לא קיצוני הוא לפנות מתוכה את יושביה. שני הפתרונות האלה הם הפתרונות היחידים שיכולים לשנות את המצב מהשורש, ואם אילוצי המציאות יכפו עלינו אחרת, כדי שלא נהיה מופתעים כשנראה שהבעיה לא נפתרת.
