זמן להפריך את השקר בדבר מעורבתה של ארה"ב בהחזרת השאה ובכל מה שקרה אחר כך. מסע היסטורי
כאשר מחאות נגד המשטר התפשטו כאש בשדה קוצים ברחבי איראן באמצע אוקטובר 2022, המנהיג העליון של המשטר, עלי ח'אמנאי, מיהר לתלות אשמה בחשודים הזרים הצפויים.
"אני אומר במפורש שהמהומות וחוסר הביטחון הללו היו תכנון של ארצות הברית ושל המשטר הציוני המזויף והכובש ושל אלה שהם משלמים להם," אמר לכיתת צוערים במכללה לשוטרים בטהרן. הוא רמז שהמטרה הסופית של ארצות הברית וישראל היא שינוי משטר באיראן.
דבריו עוררו תגובה בטוויטר מצד הראפר האיראני היצ'קס (Hichkas), שהגן על התמיכה הזרה במהומות וטען שהיא מבטאת סולידריות ולא שיתוף פעולה. הוא סיים את תגובתו בעקיצה שזכתה ליותר מ-50,000 שיתופים או לייקים:
"ואת סיפור מוסאדק שאתם חיים עליו כל החיים – אתם יכולים לדחוף ל…"
כוכב ההיפ-הופ הצעיר והמרדני חיבר בין נקודות שח'אמנאי רק רמז עליהן: שב-2022 ארצות הברית ובעלות בריתה שוב מבקשות להפיל מנהיג איראני, בדיוק כפי שבקיץ 1953 ארצות הברית שיתפה פעולה עם גורמים בתוך איראן ומחוצה לה כדי לשים קץ לקריירה הפוליטית של ראש הממשלה הלאומן מוחמד מוסאדק.
למי שזקוק לתזכורת על משמעותו של אותו אירוע, שיום השנה ה-70 שלו חל השנה, הנה תיאורו של פרופסור חמיד דבאשי מאוניברסיטת קולומביה:
"האיראנים לעולם אינם מתעייפים מלשוב ולומר (שהרי זהו הטראומה המכוננת של ההיסטוריה המודרנית שלהם), שה־CIA בסיוע המודיעין הבריטי, ארגן, מימן וביצע הפיכה צבאית, הפיל את הממשלה שנבחרה דמוקרטית של מוסאדק והחזיר לשלטון את מוחמד רזא שאה המושחת" (Iran: A People Interrupted).
זהו תיאור אופייני ל"ליגת הקיסוס" האמריקאית של אירועי אוגוסט 1953 באיראן, והוא כולל לפחות ארבע אי־אמיתות בולטות – אם כי "כפי שהאיראנים לעולם אינם מתעייפים מלשוב ולומר" איננה אחת מהן.
ראשית, ה־CIA לא ארגן ולא ביצע הפיכה. שנית, מוסאדק לא נבחר בבחירות דמוקרטיות. שלישית, השאה עדיין לא היה מושחת. רביעית, הוא לא "הוחזר לשלטון", משום שמעולם לא עזב אותו: התנקשויות היו עובדת חיים בטהרן של שנות החמישים, ולאחר ששרד ניסיון התנקשות ב-1949 בחר מוחמד רזא להמתין לנפילת מוסאדק בבגדאד וברומא, אך מעולם לא ויתר על כסאו.
מה שאירע למעשה בארץ שבעבר קצרה ראשי ממשלה בתדירות גדולה יותר מזו שבה הנרי השמיני קצר מלכּוֹת, היה כך: אחרי ראשי הממשלה שמינה השאה מוחמד רזא: מוחמד־עלי פורוע'י, עלי סוהיילי, אחמד קוואם, מוחמד־רזא הקמת, אבראהים חכימי, עבדולחוסיין הז'יר, מוחמד סעיד ועלי מנצור – הגיע לתפקיד עלי רזמארה ונרצח במרץ 1951. לאחר כהונת ביניים קצרה של חוסיין עלא, רצה השאה למנות את סייד זיא טבאטבאאי, אך מתוך כבוד לאציל הקג'ארי הקשיש מוחמד מוסאדק הציע דווקא לו את התפקיד, מתוך ביטחון שיסרב. להפתעת כולם מוסאדק קיבל, והמג'לס ערך הצבעה קצרה כדי לאשרו. לאחר מכן השאה מינה אותו.
שוב, סדר האירועים חשוב: השאה בחר ראש ממשלה, הפרלמנט הסכים, והשאה מינה אותו.
בין 1953 ל-1979 השאה מינה והדיח עוד עשרה ראשי ממשלה, כולל מוסאדק פעמיים. אפילו ההיסטוריון האיראני הנלהב ביותר, באיראן האסלאמית או באקדמיה האמריקנית, אינו מתאר חילופים אלה כהפיכות. ההבדל הוא שכאשר ממשלתו השנייה של מוסאדק קרסה באוגוסט 1953, היו כמה אמריקאים מאחורי קלעים שאולי נשאו בחלק מן האחריות – ואולי לא – אך התעקשו ליטול לעצמם את עיקר הקרדיט, באופן לא משכנע ולא חכם.
מבחינה חוקתית, מינוי ראשי ממשלה באיראן המלוכנית היה סמכותו הבלעדית של השאה. כפי שכתב גולאם רזא אפח'מי:
"החוקה … העניקה לכתר, ורק לכתר, את הסמכות למנות או להדיח שרים (סעיף 46 לחוק היסוד המשלים) …" עם זאת, לפי אפח'מי, "בשנים שלאחר המלחמה התקבע הנוהג שלפיו השאה מבקש מן המג'לס להביע את העדפתו לפני שהוא ממנה ראש ממשלה."
סעיף 46 לחוק היסוד המשלים של החוקה האיראנית דאז היה חד וברור: "השרים ממונים ומודחים בצו המלך." ההצבעה שנועדה ליישר קו בין המלך לפרלמנט הייתה "הסכמה זמנית של רוב חברי המג'לס, שהתבררה באמצעות הצבעת אמון המכונה באיראן ראי טמייל ('הצבעת נטייה'), לפני פרסום הפירמאן המלכותי של מינוי ראש הממשלה", כפי שכתב החוקר האיראני־אמריקני ספהר זביח בספרו The Mossadegh Era. חוקרי מוסאדק דריוש באיאנדור וכריסטופר דה בלאייג מכנים זאת הצבעת קש או סקר קש.
תפקיד הפרלמנט האיראני בבחירת ראש הממשלה היה דומה – אך חלש יותר – לתפקיד הסנאט האמריקני באישור מינויים נשיאותיים, כגון שופטי בית המשפט העליון, חלק מחברי הקבינט ושגרירים. אף שמעמדם של המחוקקים בארצות הברית חזק עוד יותר, איש אינו מדבר על "השופט סמואל אליטו שנבחר בצורה דמוקרטית", "שר החוץ אנתוני בלינקן שנבחר בצורה דמוקרטית", או "השגרירה פמלה הרימן שנבחרה בצורה דמוקרטית".
הניסוח הפטישיסטי הזה, שמוחל על מוסאדק, מוזר אף יותר מסיבות שכדאי לבחון. אבל לפני כן כדאי לעקוב אחר צעדיו של מוסאדק בדרכו אל מחוץ לשלטון.
סיפור הדחתו של מוסאדק הוא מן הידועים לשמצה בקרב חוקרי המזרח התיכון, כמעט כמו רצח קנדי או ויתורו של אדוארד השמיני על כס המלוכה. לכן לספר אותו מחדש יהיה מייגע מעט, כאשר הסנסציה מתחרה קרב צמוד עם פרטים מוכרים לעייפה.
מיד כשעלה לשלטון, מוסאדק הפך במהירות לגיבור לאומי לאחר שהעביר במג'לס חוק להלאמת תעשיית הנפט האיראנית. אולם המשא ומתן עם חברת הנפט האנגלו־איראנית (AIOC) הבריטית הסתובב במעגלים סביב שאלות כמו ניהול ופיצוי עתידי לבריטים. כאשר ארצות הברית ניסתה לתווך פתרון בין הצדדים, הבריטים התרגזו מן האידיאליזם האמריקני כלפי מוסאדק, ואילו וושינגטון התעצבנה מן החמדנות המתנשאת והמיושנת של לונדון.
בסופו של דבר שלחה ארצות הברית את אוורל הרימן לנסות להגיע להסדר עם מוסאדק. הזקן הערמומי, עם התיאטרליות וההיגיון החולה והחמקמק שלו, גרם לאמריקנים לחוש שהוא כלל אינו רוצה בהסכם. כפי שהודה ראש הממשלה האיראני עצמו, הוא חשש מ"הקנאים שלי" בזירה הפוליטית האיראנית, שעלולים להרוג אותו אם יוותר.
הרימן חזר הביתה בידיים ריקות, ועד מהרה החליף אייזנהאואר את טרומן.
הבריטים, לאחר שהאמריקנים שכנעו אותם לא לפעול צבאית, משכו את אנשי AIOC מאיראן. החרם והנסיגה של הבריטים, יחד עם היעדר מומחיות איראנית מקומית להפקת נפט ושיווקו, התבררו כאסון לכלכלה. בינתיים הגבירו עיראק, כווית וסעודיה את הייצור, והחברה הלאומית האיראנית לנפט (NIOC) הפכה כמעט בלתי רלוונטית. שיכורים מאופוריית התמיכה הפנימית הרחבה בהתרסה האנטי־אימפריאליסטית שלהם, מוסאדק ויועציו היו עיוורים למציאות הזו. גרוע מכך, החלטתו של מוסאדק סיים את השיחות על הנפט הייתה נקודת מפנה עבור וושינגטון, והיא הצטרפה ללונדון במסקנה שראש הממשלה בלתי יציב ואי אפשר לבטוח בו.
כאשר הגאות הפוליטית והכלכלית החלה לפעול נגדו, מוסאדק התעמת עם השאה בשאלה מי מוסמך למנות את שר המלחמה. היה זה קו אדום עבור השאה, שראה בצבא את בסיס כוחו המרכזי. ראש הממשלה התפטר במחאה, אך תמרון הלחץ שלו השיג לו את מבוקשו: הוא חזר לתפקיד וקיבל שליטה על משרד המלחמה. הוא מיהר לשנות את שמו למשרד ההגנה, מינה את עצמו לשר, קיצץ את התקציב ב-15%, טיהר את הצבא מ-136 קצינים, מינה אנשים נאמנים לו – ובהם אחיינו הגנרל ווסוק שהוגדר "עוזר שר" – וקיבל סמכויות חירום לחצי שנה, כולל סמכות חקיקה. לאחר מכן פיזר את בית המשפט העליון, וכאשר לא הייתה לו תמיכה במג'לס ביקש לפזר גם אותו – סמכות שהחוקה שמרה לשאה.
כאן החל קצו של ראש הממשלה שדיבר ברהיטות על דמוקרטיה, אך כאשר ניתנו לו הזדמנויות לממשה, הפגין תמיד נטייה דיקטטורית. בטענה שהוא מבקש לגיטימציה לא מן הפרלמנט אלא "מן העם", ערך מוסאדק משאל עם על פירוק המג'לס – ללא הצבעה חשאית: הקלפיות חולקו ל"כן" ו"לא" במקומות שונים. משאל העם המוטה העניק לו ניצחון מוחץ, אך עלה לו בתמיכת אנשי הדת השיעים, קואליציית החזית הלאומית ואף בני משפחתו. סאטארה פרמאן־פארמאיאן, אחייניתו, כתבה בזיכרונותיה עד כמה חשה "אומללה" בשל הבגידה הזאת (Daughter of Persia). יושב־ראש המג'לס, האייתוללה קשאני, גינה אותו, ובעלי בריתו לשעבר בחזית הלאומית כינו אותו "דיקטטור גרוע יותר מרזא שאה".
לאחר שאיבד כמעט את כל התמיכה הפוליטית, מלבד מפלגת טודה הקומוניסטית, ואחרי שגם תומכיו בהלאמת הנפט התפצלו, מצא עצמו מוסאדק עם בסיס תמיכה מצומצם המורכב מתומכים רדיקליים, מול חזית הולכת ומתאחדת נגדו: אנשי הדת, הצבא והסוחרים, כאשר ארצות הברית ובריטניה ניצבות כעת באופן ברור לצד המלך. חשוב מכל, היעדרו של מג'לס מתפקד העניק לשאה הזדמנות להדיח את ראש הממשלה הבלתי־פופולרי שלו.
בעבר דחה השאה שוב ושוב עצות, מבית ומחוץ, לפטר את מוסאדק, אף שהדבר היה במסגרת סמכויותיו החוקתיות. כבר היו 14 מקרים של מינויים או הדחות של ראשי ממשלה, דבר שמוסאדק ידע היטב, אך הוא התרברב שלשאה ""לא יהיה האומץ" להדיח אותו. ההימור הזה חזר אליו כבומרנג. בהיעדר פרלמנט, ניתן היה כעת להדיח את מוסאדק מן השלטון. כל שנדרש היה רצונו של המלך.
למרות הקרע המתרחב בין מוסאדק לבין השאה הצעיר, שכבר לא הפגין כלפיו את אותה מידת כבוד, בכל זאת היסס השאה לפטר את ראש הממשלה שלו. הבריטים הצליחו לשכנע את אייזנהאואר לשתף פעולה במזימה נגד מוסאדק. אייזנהאואר, שנקט בדרך כלל בגישה מרוחקת, העביר את הדיון לרמה הביצועית – האחים דאלס, אלן וג'ון פוסטר, והיחידות המבצעיות של ה־CIA. לונדון העדיפה סוג של הפיכת חצר מלכותית בעזרת רשת הסוכנים האיראנים שלה, אשר לאחר ניתוק היחסים בין טהרן ללונדון הועברה לאחריות תא ה־CIA המקומי.
הסוכנות הייתה אז בת שש שנים בלבד, ושנים עוד יעברו עד שתקים את מטה הקבע שלה בלנגלי. למרות זאת, היא כבר אימצה שיטות חשאיות בכינויי־קוד (cryptonyms) כדי להסתיר זהויות.
על פי מידע שכבר מזמן הפך גלוי לציבור, TPBEDAMN הייתה תוכנית השפעה חשאית אנטי־קומוניסטית באיראן. KGSAVOY היה כינויו של השאה, ו"אייאקס" הייתה התוכנית למזימה מתונה למדי – רחוק מאוד מפלישה צבאית בריטית – להדיח את מוחמד מוסאדק מן השלטון באמצעים חוקיים וחוקתיים, באמצעות שכנוע השאה להשתמש בסמכותו ולהחליפו.
כאן נכנס לתמונה RNMAKER, ששמו האמיתי קרמיט "קים" רוזוולט, נכדו של טדי רוזוולט שלא היה זר כלל לזירת המזרח התיכון. בספרו משנת 1949 (Arabs, Oil, and History) הקדיש קים פרק לאיראן, שאותה תיאר כ"מדינת שוליים" – מדינה מוסלמית לא ערבית, המצויה כביכול בפרברי המזרח התיכון (יש איראנים שהיו נותנים לו אגרוף באף רק על הקביעה הזאת). במהלך מסע באיראן מטיפים לו בני שבטים מרופטים על סדרי העדיפויות השגויים של המלך:
"מדוע [השאה] אינו מחלק חלק מאדמותיו? או מוציא את הכסף שהוא מוציא על מפציץ B-17 על תוכנית למאבק בגרענת?" המאזין המסור ואלוף "הניים דרופינג" רוזוולט מספר לנו כי בביקורו האחרון במדינה, "השאה אמר לי כמעט אותו דבר עצמו… כל עוד העם האיראני רעב, לבוש גרוע, חסר השכלה ופשוט חולה – לא ייתכן ביטחון אמיתי מפני תוקפנות חיצונית."
בספר מאוחר יותר מ-1979 (Countercoup: The Struggle for the Control of Iran) פירט רוזוולט את השתלשלות הקנוניה שרקח. כמו ספרו של סטיבן קינזר משנת 2003 (All the Shah's Men: An American Coup and the Roots of Middle East Terror) הנשען במידה רבה על רוזוולט, גם ספר זה מנופח יתר על המידה וסובל ממה שה.ר. מקמאסטר היה מכנה "נרקיסיזם אסטרטגי" – הנטייה להציב את ארצות הברית במרכז הכול, כאילו היא ראויה גם לתהילה וגם לאשמה, בין אם בצדק ובין אם שלא בצדק.
באופן הולם, מקמאסטר משתמש במונח הזה בספרו (Battlegrounds) כדי לתאר את הגישה של אובמה לאיראן (אשר, כפי שנראה בהמשך, התייחס גם הוא לפרשת מוסאדק). דוגמה טובה לתפיסת העולם הזאת הופיעה בסרט "שייקספיר מאוהב", שבו אנו רואים את שחקני רומיאו ויוליה בהפסקה בפאב. כאשר השחקנית המגושמת שמגלמת את האומנת נשאלת בידי אחד השתיינים: "אז על מה המחזה בעצם?", היא מתחילה להסביר: "ובכן, אתה מבין, יש אומנת אחת…"
הדבר נוגע בלב הנרטיבים סביב נפילתו הפוליטית של מוסאדק. ראש הממשלה המבודד צדק לחלוטין בתלונות שהשמיע בפני כל, מן השאה ועד הרימן, שנרקמת נגדו מזימה. ריי טאקיה כותב כי הדחתו המתקרבת של מוסאדק הייתה "הסוד הגלוי ביותר באיראן". בעוד רוזוולט טווה בצורה שיטתית ונרקיסיסטית סיפורים על תככי ה־CIA בוושינגטון ובלונדון ועל פגישות חשאיות עם השאה, צמרת הצבא האיראני כבר בחנה את אפשרויותיה לפעול נגד מוסאדק, ואף פנתה לשגרירות הבריטית בטהרן בבקשת תמיכה. האייתוללה הגדול בורוג'רדי בקום, האייתוללה בהבהאני בטהרן והאייתוללה קשאני, שמוסאדק הדיח מתפקידו כיושב־ראש המג'לס, כבר התייצבו נגדו.
אחד התיאורים הטובים ביותר של התנועה להדחת מוסאדק נמצא בספרו של ארוונד אברהמיאן (Iran Between Two Revolutions), ובתריסר עמודים צפופים הוא כמעט שאינו מזכיר כלל את ה־CIA. תא ה־CIA בטהרן, בדמותו של רוזוולט, ירש את רשת המודיעין האנושי של השגרירות הבריטית (שעדיין הייתה סגורה), קיים פגישות חשאיות והעבירה מעט כסף. אך הרשת שכבר הייתה קיימת, שהמטה שלה היה מועדון הקצינים בבירה, לא חסרה לא מוטיבציה ולא משאבים. אברהמיאן מציין כי תמיכתו של רוזוולט אכן סייעה לגנרל פזלוללה זהדי, המועמד המוצהר להחליף את מוסאדק, לגייס בעלי ברית מרכזיים כגון מפקד משמר המלך נסירי, מפקד חיל האוויר גילאנשאה, מפקד הז'נדרמריה קולונל ארדובאדי, ראש המשטרה החשאית מועתזד, ומפקדי הטנקים הבכירים בחיל המצב של צבא טהרן.
מבצע אייאקס יצא לפועל בלילה שבין 14 ל-15 באוגוסט. הקולונל נסירי הגיע לביתו של מוסאדק עם צו מלכותי – פירמאן – חתום בידי השאה. צו אחד הדיח את מוסאדק מתפקיד ראש הממשלה, ואחר מינה את זהדי במקומו. למרות הנסיבות המוזרות – השעה הייתה כמעט חצות ונסירי לווה בשתי משאיות מלאות חיילים – היה זה צעד חוקי וחוקתי. אך מאחר שהיה זה הסוד הגלוי ביותר באיראן, מוסאדק כבר הוזהר מראש. לפי באיאנדור, לאנשי טודה היו פעילים במשמר המלך ובצבא, ואברהמיאן אף מציין את שמו של המדליף: קפטן מהדי הומאיוני (ייתכן שלמוסאדק היו כמה מקורות – מנהיג טודה הבכיר נורדין קיאנורי טען בזיכרונותיו שגם הוא עצמו הזהיר אישית את מוסאדק). מוסאדק חתם על קבלת הצו אך סירב לציית לו, ואנשיו עצרו את נסירי.
התוכנית נכשלה, ולאמריקנים לא הייתה תוכנית ב'. רוזוולט התבקש לשוב לוושינגטון אך העדיף להישאר בטהרן. ה־CIA העביר תזכיר לאייזנהאואר שבו הודה בכישלון והעריך כי ארצות הברית תיאלץ "כנראה להתכרבל עם מוסאדק". שגריר ארצות הברית, לוי הנדרסון – שכמו השאה שהה מחוץ למדינה בזמן המבצע – שב לטהרן ונפגש ב-16 בחודש עם מוסאדק. מוסאדק הכחיש כי ראה אי פעם את הצו המלכותי שהדיח אותו, אך הוסיף שאפילו אילו ראה אותו ואילו היה אמיתי – היה מתעלם ממנו. כאשר הנדרסון מסר לתקשורת את גרסתו לפגישה, הוא הקפיד שלא להשתמש בתואר "ראש הממשלה" כאשר התייחס למוסאדק. למרות כל הבלבול והסתירות, העובדה הבסיסית הייתה שזהדי היה ראש הממשלה החוקי של איראן.
בכך התמקד רוזוולט בימים שלאחר מכן. הוא דאג להפיץ צילומי־העתק של שני הפירמאנים לעיתונים מקומיים, והם פרסמו אותם. אנשים המסופקים בדבר גרסתו של רוזוולט מציינים כי העיתונים היחידים שה־CIA הצליח להשפיע עליהם היו עיתונים קטנים בדרום טהרן בעלי תפוצה נמוכה, ולכן השפעתם על כלל העיר הייתה מוגבלת.
ב־19 באוגוסט פרצו בטהרן הפגנות והפגנות־נגד, שהתלכדו בסופו של דבר סביב תחנת הרדיו וביתו של מוסאדק ברחוב קאה (רחוב הארמון), שהיה מוגן בטנקים. אם נפילתו של מוסאדק דומה להתנקשות בקנדי, הרי שדירה 109 ברחוב הארמון היה כיכר דילי (המקום שבו ארעה ההתנקשות בקנדי). אלימות פרצה ועשרות נהרגו. ביתו של ראש הממשלה לשעבר נפגע מירי. בשעות אחר הצהריים המאוחרות שמע מוסאדק, בדמעות, את שידור הרדיו הציבורי שבו נשא זהדי את נאום הניצחון שלו ואמר כי ה"הפיכה" של מוסאדק נכשלה. מוסאדק למד – אך סירב להאמין – כי קרוב משפחתו, מפקד המשטרה קולונל דפתרי, פנה נגדו. כאשר ביתו נפרץ, הוא נמלט ולמחרת הסגיר את עצמו לממשלתו של זהדי. הוא זכה ליחס של כבוד.
לפני שטס חזרה הביתה שלח השאה מברקים לאייתוללה הגדול בורוג'רדי ולאייתוללה בהבהאני. האייתוללה הבכיר יותר השיב בתקווה מנומסת ומעוטרת כי השאה יוכל עתה לשים קץ לצרות המדינה ולהביא תהילה לאסלאם. הוא סיים במילים: "אנא שוב, שכן השיעה והאסלאם זקוקים לך. אתה הריבון השיעי."
יותר מהיסטוריון איראני אחד לעג לזיכרונותיו של רוזוולט כאל "נבואה שנכתבה לאחר מעשה", ואפחאמי התלונן כי "ההיסטוריה הכוזבת הזו, שטופחה בידי איראנים פרו־מוסאדקיים ובידי מערביים ליברלים ושמאלנים, הקטינה את מוסאדק, השחירה את דמותו של השאה והפכה את האיראנים לבוגדים או לפחדנים".
הרשומות המפורטות בהחלט – אם כי גם המצונזרות למדי – של ממשלת ארצות הברית על ההפיכה כביכול מצביעות על אותה נקודה. אף שהן עשירות בפרטים על נסיעות חשאיות ופגישות, על כסף שהחליף ידיים, על טיוטות בריטיות ואמריקניות עוקבות של תוכניות TPAJAX, ועל תקשורת בין־ממשלתית, מסכימות כולן כי בלתי אפשרי לקבוע מי, אם בכלל, ניהל את ההפגנות ואת פעולות ההמון ביום הגורלי והכאוטי (להלן רשימת הארכיונים: "Secret History of the Iran Coup, 1953" של ארכיון הביטחון הלאומי משנת 2000, "Zendebad, Shah!" של מחלקת ההיסטוריה של ה־CIA [שחלקו הותר לפרסום ב־2017], ו־"Planning and Implementation of Operation TPAJAX, March–August 1953", אוסף מסמכים שפרסם משרד ההיסטוריון של מחלקת המדינה).
במבט לאחור רוזוולט לא עשה לעצמו שירות טוב בספרו. הוא הציב את עצמו במרכז ההתרחשויות, כולל במקרים שמותחים את גבולות הדמיון. הוא מתאר לנו שאה שמבלה ערבים ארוכים בהאזנה לו ומרעיף עליו שבחים, וכן מקרה יוצא דופן שבו הוא משקר למונרך: בפגישה אחרונה לפני שהשליט עזב את טהרן ונסירי עמד להתחיל לאכוף את שני הצווים המלכותיים, לרוזוולט לא היה מסר מאייזנהאואר – ולכן הוא המציא אחד. "מאחר ש[אייזנהאואר] לא שלח אחד, ניסחתי במילים את מה שבוודאי הרגיש," כתב. המסר המומצא שלו מן הנשיא אל המלך היה: "אם הפהלווים והרוזוולטים, העובדים יחד, אינם יכולים לפתור את הבעיה הקטנה הזו – אין תקווה בשום מקום!" העובדה שבחר לפרסם זאת בדיוק כאשר השאה הודח סיפקה לרפובליקה האסלאמית הצעירה ולתומכיה עוד סיבות לשנוא את אמריקה. אייזנהאואר, שמת עשור קודם לכן, היה ודאי זועם.
מטריד למדי שפולחן מוסאדק הדמוקרט קיים – אפילו בארצות הברית. כאשר שאלתי חבר שלי, ששירת כראש תחום ניתוח איראן ב־CIA (אמנם יותר בעידן של קאסם סולימאני מאשר בעידן של מוחמד מוסאדק) להסביר את הנטייה הפרשנית המוזרה הזו, הוא האשים זאת ב"הטיה" וב"הערכה מנופחת יתר על המידה של הכוח וההשפעה של ארצות הברית", שאותה כינה בפשטות "שטויות". הוא הוסיף:
"בלי קשר לשאלה עד כמה הייתה נבונה המעורבות של ארצות הברית ובריטניה בהדחתו – הדחה שככל הנראה הייתה קרובה גם ללא מעורבות זרה – סילוקו מהשלטון עורר בעיקר אדישות ציבורית וקצת שמחה לאיד. בני זמנו, כולל רבים מתומכיו לשעבר, שמחו לראות אותו הולך. מעמדו הבדיוני של מוסאדק כקורבן וכגיבור המגן על הדמוקרטיה הוענק לו רק מאוחר יותר, באופן ציני, בידי מי שביקשו ותמכו בדיקטטורה הבלתי־דמוקרטית בעליל ששולטת באיראן כיום."
ראואל גרכט, משקיף לשעבר נוסף של ה־CIA – אך מן הצד המבצעי – ניסח זאת כך:
"תראה, ההתמקדות בשנת 53' בקרב איראנים משקפת בעיקר שני דברים: ראשית, ביקורת שמאלנית מנקודת מבט של עולם שלישי על עוצמתה של ארה"ב לאחר שמלחמת וייטנאם, ביקורת שהחלה במערב עוד לפני שהחלה באיראן; ושנית, חוסר שביעות הרצון הגובר בקרב שמאלנים איראנים, ובעיקר השמאל האסלאמי, מהכיוון שאליו הלכה המהפכה. הדמיון שבו מוסאדק מנצח אפשר להם לראות איראן דמוקרטית שבה השאה וחומייני, ח'אמנאי, רפסנג'אני ואחרים – פשוט נמחקים מהתמונה."
בארצות הברית יש מוטיב אחד החוזר בכל הספרות העוסקת במוסאדק – החל מהתיאורים המגמתיים להפליא של רוזוולט ושל קינזר, ועד שאהזאד עזיז In the Land of the Ayatollahs) Tupac Shakur Is King) ואפילו עד הספר של הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' על ההיסטוריה של איראן. המוטיב הזה הוא שילוב של חוכמה שלאחר מעשה ושל התעלמות מן ההקשר ההיסטורי, כדי לחבר בין "נבזות" אמריקנית, הצגת האיראנים כחסרי בחירה, ותפיסה פסימית של העתיד – כזו שתמיד נבהלת מן הטיפשות של המהלך הנורא הבא של וושינגטון, אך לעולם לא מזה של טהרן. לצד כל מתקיימת תופעה פלאית כמעט של אנשים המתעבים את ה־CIA ואת אנשיו, אך מקבלים בתמימות את זיכרונותיו הנרקיסיסטיים של קים רוזוולט כפשוטם. מרגלים אמריקנים מפילים ממשלות שנבחרו בצורה דמקורטית – אבל הם אף פעם לא משקרים.
המיתוס המתמשך הוא שה־CIA שלח את נחשו, קים רוזוולט, אל גן העדן הדמוקרטי באיראן, ומאז כל מה שקרה לאחר מכן במשך חצי מאה אפשר לייחס לחטא הקדמון הזה (מטפורת "החטא הקדמון" נמצאת בכל מקום – אפילו הניו יורק טיימס השתמש בה בהספד על ארדשיר זהדי). בעניין זה מסכימים אנשי תפיסת העולם השלישי, פרוגרסיבים אמריקנים וכותבי זיכרונות קאג'אריים. דוגמה קצרה:
קינזר לא רק האשים את נפילתו של מוסאדק במהפכה האסלאמית; הוא כתב כי "מן הרחובות הרותחים של טהרן ושל בירות אסלאמיות אחרות ועד לזירות של מתקפות טרור ברחבי העולם, מבצע אייאקס הותיר מורשת רודפת ונוראה." ספרו הוא אזהרה מפני הקרנת כוח אמריקנית – טענה לגיטימית – אך הוא לא הסתפק בייחוס פיגועי ה־11 בספטמבר לפרשת מוסאדק; במהדורה המחודשת של 2018 הוסיף הקדמה חדשה ובלתי מאוזנת בשם "האיוולת שבהתקפת איראן." בה הוא חובט בלגיונות של אנשי קש, כגון "הרעיון לתקוף את איראן ולכרות את ראש המשטר שלה", שלגביו הוא מודיע לנו בפיכחון כי הוא "מסוכן".
שירתי בשתי הממשלות האמריקניות הניציות ביותר כלפי איראן — ממשל בוש הבן וממשל טראמפ — ובעוד ששמענו לעיתים בעלת ברית זרה או שתיים מדברות על תקיפה של תוכנית הגרעין האיראנית, איש לא דיבר על יותר מכך. למעשה, כפי שראינו, אף נשיא אמריקני לא הסכים עם אותן בעלות ברית, ואף לא עשה מעבר לתקיפה ממוקדת אחת נגד טרוריסט איראני שהיה נתון לסנקציות בינלאומיות (הערכת מערכת: המאמר נכתב בשנת 2023).
בעבודה דומה אך בלתי מאוזנת ומנופחת בהרבה, תוקפים הצמד פלינט והילרי לוורט (Going to Tehran) את וושינגטון על הפלת ראש ממשלה שנבחר בצורה דמוקרטית. הספר כולו טוען כי על ארצות הברית להיכנע לאייתוללות וכי על נשיא ארצות הברית אף לנסוע לטהרן – דבר שמשטר טהרן עצמו לעולם לא היה מעלה על דעתו לאפשר. לוורט הוא אנליסט לשעבר ב־CIA שנדד בשנים האחרונות לאזורי מחנה "קוד ורוד" (ארגון שמאל קיצוני בארה"ב).
גם אובמה חוזר יותר מפעם אחת בזיכרונותיו, "ארץ מובטחת", על הטענה שמדובר היה ב"ראש ממשלה שנבחר בצורה דמוקרטית" – טענה שגויה. אין בכך הפתעה מצד המנהיג שהשתמש בג'ון קרי חסר השיניים כדי לנהל משא ומתן על הסכם הגרעין החלש ולנסות להשיג מורשת של פשרה עם המשטר. מי שזוכר את נאומו של אובמה לעולם המוסלמי בקהיר יזכור שהוא לא רק הזכיר את מוסאדק, אלא אף השתמש בניסוחיו של קינזר.
גם חוסיין מוסאוויאן מאוניברסיטת פרינסטון – דמות מפוקפקת ששימשה כשגריר איראן בברלין בזמן טבח מתנגדי המשטר האיראנים במסעדת מיקונוס בעיר – כתב בספרו (שבו הוא מכחיש שטהרן הורתה על רציחות מיקונוס או על פיגוע מגדלי ח'ובאר): "ההפיכה של 1953 הפילה את הממשלה הדמוקרטית הראשונה באיראן". הספר הזה כולו (Iran and the United States) הוא תחינה לרפא את חפותה הפצועה של הרפובליקה האסלאמית.
גם דאבאשי, כצפוי, מתייצב לצד מוסאוויאן בסוגיית מוסאדק, ואף שהוא מתנגד למשטר האסלאמי הוא חולק עם המולות את שנאתן לישראל. דאבאשי אף לוקח את הפסימיות של קינזר צעד אחד קדימה, ותוקף לא רק "מחרחרי מלחמה" אלא גם את ה"שטינקרים הילידים" וה"מצביאים האימפריאליסטיים" – עזאר נפיסי וקן פולאק – וכן את ברנרד לואיס ואת "האוריינטלי השונא את עצמו" פואד עג'מי (הוא גם חושב שסלמאן רושדי הוא פקיסטני).
אפילו ספרים תמימים יחסית של כותבים שאין להם לכאורה אג'נדה חוזרים על השגיאה. אכבר גנג'י, מארק בואדן וסקוט פיטרסון עשו זאת כולם. יש לי גם טענה כלפי "ההיסטוריה של איראן" בהוצאת קיימברידג', ספר מופת שבפרק "האוטוקרטיה הפהלווית" מאת גאווין ר' ג' המבלי כותב כי "לאיראנים מעולם לא היה ספק קל שבקלים שה־CIA … ארגן את הקושרים ושילם להמונים הפרו־שאהיים… עד 1982 שמועה עיקשת זו כבר אוששה לחלוטין והיא כעת בלתי ניתנת לערעור." המבלי מפנה בהערת שוליים לספרו של רוזוולט, ונראה שהוא מקבל את תוכנו כפשוטו.
לשם ניטרליות על הקוראים לפנות לעבודתו הפחות מוכרת יחסית של דיוריוש באיאנדור, תושב שווייץ הנייטרלית, שבין כל ההיסטוריונים של מוסאדק מחזיק בחוש המוסרי המאוזן ביותר. בספרו הקפדני הוא פוסק כי אף ש"הוגן להסיק שגם אם צו הפיטורים של השאה לא היה, stricto sensu, בלתי חוקתי… הוא היה חלק מתוכנית זרה להביא לשינוי ממשלה", ולכן הלגיטימיות שלו מוטלת בספק (Iran and the CIA: The Fall of Mossadegh Revisited).
ואף על פי שהערכה זו חריפה – והיא אכן חריפה למדי, בהתחשב בכך שבשום שלב לא הפר השאה את חוקי ארצו, בעוד שמוסאדק הפר אותם שוב ושוב וללא התנצלות – העובדות נותרות בעינן: מוסאדק לא נבחר בבחירות דמוקרטיות. הוא לא היה דמוקרטי. והוא לא הופל בידי ה־CIA, אלא בידי כוחות פנימיים שאותם ניסה שוב ושוב לתמרן או שלא הבין כראוי, ואשר קיבלו בברכה יד זרה שסיפקה להם תועלת מוגבלת ולא אחידה.
המחלוקת ממשיכה לחיות גם באופן שבו מסופר סיפורו של ראש הממשלה המנוח על הבמה ועל המסך. הסרט "מוסאדק", בבימויו של רוזבה דאדוונד, מציג את ימיו האחרונים של האיש במשך פחות משלושים דקות מצולמות להפליא, אך כתובות הפתיחה כוללות שקר צורם: הטענה שמוסאדק "הודח מן השלטון בידי כוחות אמריקניים ובריטיים." מחזהו הנוגע ללב של רזא אלאמהזאדה, "מוסאדק", מסתיים במשפטו של האיש. כאשר התובע הצבאי מנסה לבייש את מוסאדק על כך ששר החוץ שלו הכריז כי איראן אינה רוצה עוד מלך (באותה עת כבר נמלט הוד מלכותו מטהרן), מוסאדק מקים את הקהל על רגליו כאשר השיב בעוקצנות:
"ואיפה היה המלך הזה, כדי שמישהו ירצה בו או לא ירצה בו?"
הסנטימנטליות כלפי מוסאדק מובנת. פרויקט הלאמת הנפט שלו העלה את המורל של מדינה גאה שהושפלה תדיר. הוא אכן ביקש מערכת שבה כוחו של המלך יהיה חלש יותר – אם כי יותר כדי לצבור כוח לעצמו מאשר כדי להעבירו לעם. אין ספק שהוא כבש לבבות ומוחות גם באמצעות מחוות קטנות של יושרה, כמו כאשר חייב את אמו האריסטוקרטית לשלם את מסי העבר שלה. סיפור חביב עוד יותר הוא המקרה שבו בתו סיפרה לו על עימות עם שוטר שלא שלא קנה את ה־"אתה יודע מי אני?" שהטיחה בפניו. היא דרשה מאביה לפעול – והוא אכן פעל: הוא גמל לשוטר בקידום על יושרו. אך האופי הוא הגורל. לראש הממשלה היה יסוד עמוק של הגינות, אך הוא היה גם בעל דמיונות לא יוצלח שהרחיק לכת.
פיטר ת'רו היה אנליסט בכיר ב־CIA למעלה מ־20 שנה ואף זכה בפרס מיוחד על שירותו.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר מגזין טאבלט ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.
