בלי יבשה זה לא יקרה

כמעט שבועיים לתוך המערכה נגד איראן ונראה שאפשר להציג סיכום ביניים ומחשבות על העתיד. מי שעוקב אחרי ההצהרות של טראמפ והממשל מתקשה להבין מה מטרת המבצע ולאן פנינו מועדות. בחלק מההצהרות מדברים על החלפת המשטר, בחלקן מדברים על חיסול פרויקט הגרעין באופן מלא, בחלקן על יכולת שיגור הטילים ועוד. המטרות הללו אינן סותרות בהכרח, אך הן לא חופפות. להשמדת יכולות אפשר להגיע בלי החלפת השלטון, ולחיסול תכנית הגרעין אפשר להגיע גם בהסכמות איתו. אפילו המטרה המקסימליסטית ״כניעה ללא תנאים״ אינה בהכרח החלפת הממשל. יכולה להיות כניעה ללא תנאים של הממשל הנוכחי, שיהיה כפוף לתנאים שתכתיב ארה״ב עם סיום המערכה.

סביר להניח שחלק מחוסר הבהירות הזה הוא מכוון, כחלק מהשיטה המוכרת של טראמפ לדבר במסרים כפולים ומגוונים וליצור דיסאינפורמציה, אך חלקו נובע גם ממבוכה שנובעת ממגבלה מרכזית של המערכה עד כה: מגבלות האש.

המערכה עד כה מתנהלת באופן בלעדי על ידי אש – בעיקר מהאוויר. יש למערכות מהסוג הזה כוח משיכה חזק מאוד. הן סטריליות, יפות ומדויקות. הן ממחישות את העליונות הטכנולוגית והתרבותית של המערב, הן מספקות תיעוד מרשים ומעורר השתאות, והן מאד מאוד נקיות. לא רואים אויב בעין, אין קרב מטווח קרוב, אין מפגש עם גופות, דם והאימה הכרוכים במלחמה. הכל הופך ל״מטרות״ מופשטות, שמה שקורה להן מופשט גם הוא: הן ״מסוכלות״, ״מושמדות״ או ״מנוטרלות״. תשוו את התיעודים שיוצאים מהמבצע הזה לעומת צילומי הרחפנים המתאבדים אל תוך לוחמי חי״ר מבועתים בשדה הקרב באוקראינה, ואתם מבינים את התמונה.

הבעיה היא שעם כל הפאר וההדר הנוצץ שיש למערכות אוויריות, הן מוגבלות מאוד ביכולות השגת המטרות שלהן. מקובל לסווג את המטרות של מערכות אוויריות לשלושה סוגים:

אכיפה – מבצעים שנועדו להשפיע על מדיניות באמצעות כפיה;

עריפה – מבצעים לחיסול מנהיגות;

שלילה – השמדת יכולות מסוימות של האויב.

במבצע האחרון כל המטרות הללו משמשות בערבוביה. הנהגת איראן נערפה, יכולות הטילים הבליסטיים שלהם נשללת ונעשה מאמץ לכפות אותם לזנוח את תכנית הגרעין ולמסור את האורניום המועשר שבידיהם.

אבל מה שחסר כאן ברור: הכרעה.

מבצעים אוויריים לא יכולים להכריע. הם לא יכולים להביא להחלפת שלטון, או לכניעה. ואפילו את המטרות שהם נועדו לבצע הם יכולים להשיג באופן מוגבל בלבד. למרות כל ההפצצות המסיביות, המשטר האיראני עדיין מצליח לשגר מספיק טילים בליסטיים כדי להשבית את השגרה בישראל. וכך גם חיזבאללה. החמאס בעזה הפסיק לשגר ירי תלול מסלול אל עבר העורף רק כאשר כוחות צה״ל נכנסו לעומק השטח וטיהרו אותו.

זו האמת שאי אפשר לחמוק ממנה. עם כל הכבוד לעוצמה האדירה של מערכי האש והמודיעין המרשימים, הם לא יכולים להביא את המערכה לסיום. בני אדם חיים על הקרקע, לא באוויר, וכל עוד האויב שולט בנעשה בקרקע, ההפצצות לא יכולות לעשות יותר מאשר להפריע. הן יכולות להפריע מאוד, אפילו להפריע באופן דרמטי והרסני ביותר, אבל בלי חיילים על הקרקע זו תישאר בגדר הפרעה, שממנה ניתן להשתקם. יום אחד המפציצים יסתלקו, והאייתוללות יישארו. שיקום היכולות הוא עניין של זמן ורצון, לא משהו שחסר במיוחד לשיעים הפונדמנטליסטים.

ההיסטוריה מוכיחה זאת בבירור. למרות כל ההבטחות והציפיות, אין מערכה אחת שהוכרעה מהאוויר בלבד. הפצצות השטיח על גרמניה ויפן לא הביאו לכניעתן. וגם הפצצות האטומיות על הירושימה ונגסקי לא היו מספקות את הסחורה בלי המערכה הקרקעית המאסיבית של הנחתים האמריקניים באיי יפן שהתכוננו כבר לפלישה לאיי הבית המרכזיים של המדינה, ובלי פתיחתה של מערכה קרקעית סובייטית במנצ׳וריה. האטום קיצר תהליכים אבל לא החליף את היבשה.

כשלון ההפצצות על צפון ויאטנם בזמן שארה״ב התחייבה שלא לחצות את הגבול לצפון, הוא דבר שלא צריך להרחיב עליו. גם המערכה בקוסובו בשנת 1999, שנחשבת לדוגמה המוצלחת היחידה של מערכה אווירית, סבלה ממגבלות רבות, ארכה זמן ארוך ביותר (80 יום), וייתכן שלא הייתה משיגה את מטרתה ללא פעילות בקרקע של כוחות מורדים ואיום ממשי בפתיחתה של מערכה קרקעית במידה וההפצצות יכשלו. כך או כך, אפילו לדעת חסידי מלחמות האש, מדובר בחריג יוצא דופן. מי שרוצה להעמיק בנושא המגבלות של המערכות האוויריות מוזמן לקרוא כאן.

גם הניסיון הישראלי מספק ראיות למכביר. מבצעי האש של צה״ל שהחלו עם מבצע דין וחשבון בשנת 1993, ונמשכים בווריאציות שונות עד ימינו אנו, נחלו הישגים מוגבלים ביותר. תחת דוקטרינת הסבבים והמב״מ החמאס והחזבאללה התעצמו ובנו כוח שהעמיד את קיומה של המדינה בסכנה עצומה. הכוחות האלו – הנוח׳בה ורד׳ואן, אגב, היו קרקעיים.

מלחמת חרבות ברזל מוכיחה זאת היטב. המלחמה הגיעה לנקודת הכרעה מסוימת כאשר החמאס החזיר את כלל החטופים והסכים לתכנית הנקודות של טראמפ. מה הביא את הארגון למצב הזה? הפצצות חיל האוויר או הכיבוש השיטתי והמתמיד של שטחי הרצועה?

נדמה לי אין ספק בדבר: במידה ובה הגשמנו את ההכרעה, הסיום, המימוש של מטרות המלחמה, דבר לא היה קורה בלי עבודה סזיפית, מלוכלכת ומתישה של אלפי כלים הנדסיים וכוחות קרקעיים בשטח. הטכנולוגיה עוזרת, האש מסייעת, המודיעין מונע אבידות ומשפר את היכולות, אבל הפעולה המכריעה, זו שמנצחת מלחמות, קורית על הקרקע, ועל ידי לוחמי היבשה.

מדובר בסופו של דבר בפעולה מאוד פרמיטיבית. קחו כל מצביא מההיסטוריה לסיור בשטחי הקו הצהוב בעזה והוא יבין באופן מיידי מה צה״ל עשה שם ולמה זה עבד. חניבעל, סקיפיו, קיסר ונפוליאון, אולי לא יבינו את כל האמצעים שצה״ל משתמש בהם, אבל הם יבינו בדיוק מה עשינו שם. כיבוש וטיהור של שטח והשמדה של ערים זה משהו שהם מכירים היטב. ואם אפשר לחרוש ואז לזרוע מלח, מה טוב.

גם אם לא השגנו חלק ממטרות המלחמה בעזה, הדבר נובע מאי השלמת הפעולה הקרקעית. החמאס נותר בשלטון, למשל, רק בגלל שיש אזורים שצה״ל לא נכנס אליהם. ולא יעזור כמה טונאז׳ פצצות וסייבר הטלנו עליהם.

המלחמה באיראן מתקרבת לשלב שבו המרכיב האווירי יתחיל למצות את עצמו. חילות האוויר של ישראל וארה״ב נהנות מעליונות אווירית מובהקת, ובימים הבאים נשמע על הרחבת מעגלי ההפצצות לעוד ועוד יעדי משמרות המהפכה, הצבא והצי האיראני. נראה הרבה שלילת יכולות, עוד מבצעי עריפה, ודיבורים על אכיפה. אבל ללא מרכיב קרקעי רציני, מצייד ומאומן כהלכה, ההישגים הללו יישארו חלקיים בלבד. יהיו אלו האופוזיציה, מורדים מקבוצות מיעוט אתניות או פלישה של מדינות זרות, כדי שמשהו ישתנה לאורך זמן נדרש שינוי בשטח.

זו לא פרשנות או קביעה נורמטיבית, אלא עובדה בסיסית. ויש לזה גם צד שני: אם בשבועות הקרובים לא נראה את התפתחותה של מערכה קרקעית בעלת יכולות רציניות, המבצע יתחיל לדעוך, ועימו הנחישות וכוח הרצון של הממשל האמריקני. אם לא תופיע היכולת היבשתית שתביא ל״כניעה ללא תנאי״ ישתנו גם המטרות: נתחיל לשמוע יותר ויותר על ״מגעים״ ו״הסדרים״ ופשרות מסוגים שונים עם המשטר. מחיר הנפט יעשה את שלו, דעת הקהל תעשה את שלה, בחירות האמצע המתקרבות יתרמו את תרומתן והטאקר קרלסונים של העולם יתבלו את הכל באנטישמית ארסית.

הכל תלוי בהתפתחויות ביבשה. ולפחות כעת העניין לא נראה מבטיח.

נכון, הפצצות יכולות ״להחזיר אותם אחורה״, אבל גם אם הם יחזרו 40 שנה אחורה, זו עדיין תהיה המדינה שהקימה את חיזבאללה ויצרה את טבעת האש שכמעט חיסלה את ישראל.