התעלמות מהעובדות, ניסוחים מפוקפקים וציטוטים מגורמים עלומים – הכל כדי להוציא את ישראל רע
ביום שלישי השבוע התפרסם בידיעות אחרונות מאמר מרהיב מאת רונן ברגמן, לכאורה סיכום ביניים של המלחמה במסווה של פרשנות ריאלית של המצב, אך בפועל סל אקלקטי ומגוחך של טענות, תלונות ונבואות שליליות כמעט על כל היבט של המלחמה.
מאז תחילת המלחמה לפני שנתיים וחצי מושקע ברגמן במאמץ עילאי להחלשת ישראל ומניעת הניצחון ממנה, מאמץ שלמענו אין קו אדום מקצועי ואין שפל אתי. כמה מהם ראינו במאמרו האחרון:
"אף אחד לא ממש יודע מתי המלחמה הנוכחית תסתיים", קובע ברגמן. "בישראל מבינים שזה יכול להיות בעוד שבועות, כמו שטראמפ הצהיר, אבל יכול להיות גם בכל רגע אחר לפני". בזלזול אופייני בראש הממשלה, מוסיף ברגמן ש"ככל שחלקו של נתניהו היה משמעותי בקבלת ההחלטה של טראמפ לצאת למלחמה, כך קטן עד זעיר הוא חלקה של ישראל בהחלטה לסיים אותה."
כלומר, ברגמן מתאר כאן חוסר תיאום מוחלט בין ישראל וארה"ב ואת חלקה של ישראל בקבלת ההחלטות כ"זעיר" וכגישוש ישראלי באפלה. זה לא המצב וברגמן יודע את זה, שכן שעות לא רבות לפני פרסום מאמרו, טראמפ עצמו הודיע לעולם ש"יקבל את ההחלטה על סיום המלחמה יחד עם נתניהו", 180 מעלות הפוך מהתמונה שברגמן מנסה לצייר.
יתרה מזו, שני הצדדים מדווחים שוב ושוב, לא רק על תיאום מבצעי מושלם, אלא אף על לחימה משותפת של לוחמים ישראלים ואמריקנים, באוויר ועל הקרקע, כתף אל כתף, ואפילו דיווח על חילוץ טייס אמריקני שמטוסו הופל בידי לוחמי קומנדו ישראלים, דבר שכמובן לא קרה מעולם בעבר.
לברגמן יש שיטה. הוא מצטט "גורמים ביטחוניים" אנונימיים שאין לנו מושג מיהם ומהו המשקל של דבריהם. בשם "גורם ביטחוני" כזה ברגמן קובע בנוגע למטרות המלחמה ש"אנחנו לא ממש יודעים. גם העמיתים האמריקאים לא מספרים לנו". שוב, לא נכון. נקבעו מטרות ברורות. טראמפ, מזכיר המלחמה פיט הגסת' ודוברת הבית הלבן קרוליין לוויט, מכריזים מדי כמה שעות שמטרת המלחמה היא השמדת יכולת האויב לייצר נשק גרעיני וטילים בליסטיים יחד עם השמדת מכלול יכולות הלחימה שלו..
ויש גם טענות לכישלון ולדשדוש, שוב מפי "גורם הבכיר":
"עם הדשדוש", כותב ברגמן, "מתגלים גם הקשיים: "לא כל מה שצה"ל עושה באיראן הוא הצלחה מסחררת. יש גם קשיים ואי-הצלחות, תקיפות שנכשלות, אתגרים שמקשים על יכולת ההגנה שלנו, הכעס האמריקאי על תקיפת מאגרי הנפט, ועוד", מסביר הגורם.
גם זה כמובן לא נכון. ממש באותו יום שבו העלה ברגמן את קביעותיו המזלזלות באשר לאפקטיביות הלחימה, פרסם הפנטגון עדכון מיוחד על מצב המלחמה וממנו עלה כי "הכוח האמריקני-ישראלי המשותף (US-Israeli combined force) פגע קשות ביכולות הטילים והכטב"מים של איראן, מה שמגביל את יכולתה של איראן להתקיף."
גם בעניין ה"כעס" האמריקני על תקיפת מאגרי הנפט מומלץ לא להגזים. ספוקלציות עיתונאיות דוגמת זו של ברגמן אכן יש למכביר. אבל התייחסות גלויה של נציג אמריקני רשמי לעניין, מצאתי אחת – את הערתו של הסנאטור המקורב לטראמפ, לינדזי גרהאם, שביקש מישראל "להיות זהירה" עם תקיפת מאגרי נפט. כמובן שמאז תקיפת הנפט ועד עתה ממשיכים הנציגים האמריקנים הרשמיים, לרבות שר מלחמה האמריקני, רמטכ"ל ארה"ב ומפקד סנטקום, לדבר על שיתוף הפעולה הצבאי עם ישראל אך ורק טובות.
ברגמן לא מתעייף ופונה לכיוון נוסף בו לטענתו המלחמה נכשלת:
"בניגוד להבטחות של ישראל וארצות-הברית, אין מחאה ברחובות טהרן".
כאילו איננו יודעים שגם טראמפ וגם נתניהו פונים שוב ושוב לעם האיראני ומבקשים ממנו להישאר כרגע בבתים ולהמתין לרגע שבו תגיע המכה הניצחת על יכולות הדיכוי של המשטר ובו ייקרא לצאת לרחובות למחות כדי להפיל את המשטר.
כשאמרתי שלברגמן אין קווים אדומים מקצועיים שיהסס לחצות, התכוונתי למשל להתפעלות שלו מ"התפקוד של המשטר, שהצליח להעביר את ההנהגה מעלי חמינאי לבנו באופן מסודר יחסית."
האמנם ההנהגה הועברה מעלי חמינאי לבנו באופן מסודר יחסית?
ברגמן כנראה חושב שאיננו יודעים שהעברת ההנהגה מחייבת את כינוס מועצת המומחים והצבעתם על היורש ושבעקבות מתקפה ישראלית הכינוס המתוכנן וההצבעה לא התרחשו וחלק לא ידוע מחברי המועצה נהרגו.
הוא גם כנראה חושב שאיננו יודעים שגורלו של ה"יורש", מג'תבא חמינאי, כלל אינו ידוע לבד מן העובדה שכנראה נפצע בדרגת פציעה לא ברורה במתקפת הפתיחה הישראלית שבה נהרגו אביו, אמו, אשתו ובנו היחיד, ושלפי השערות שונות ייתכן שגם אם שרד את ההתקפה, מצבו הרפואי חמור ביותר והוא כלל אינו מודע למצבו, וודאי שאינו מתפקד.
כך נראית העברה מסודרת של השלטון מהאב לבנו? כנראה רק בעולמו המדומיין של ברגמן.
תאמינו או לא, לברגמן יש מסמרות לקבוע גם בעניין 440 הק"ג של האורניום המועשר הקבור כנראה תחת הריסות אתר הגרעין באספהאן.
לפי ברגמן, "נתניהו וטראמפ שיקרו לציבור" בנושא זה, כלומר הסתירו את העובדה שהאורניום המועשר נותר תחת ההריסות (לא נכון, יצאו בעניין הודעות ברורות בזמן אמת) ש"הסכנה באורניום המועשר ריחפה מעל העולם גם לפני מבצע "עם כלביא", ובמידה שווה אחריו. אותו מבצע לא פגע למעשה ב"שפיץ" של פרויקט הגרעין" (ודאי שפגע – החומר קבור תחת הריסות מתקן גרעיני הנתון לפיקוח מודיעיני הדוק של ארה"ב וישראל, שהופך את חפירתו החוצה בחשאי לבלתי אפשרית), וכן ש"הרחקת האורניום המועשר מאיראן ו/או הפלת המשטר הולכים ומתרחקים, אם בכלל היו בהישג יד". כלומר ברגמן כבר קובע שהאפשרות המבצעית של ארה"ב וישראל להגיע לאורניום המועשר, או למצער למנוע מאיראן להגיע אליו, הולכת ומתרחקת אם בכלל היתה בהישג יד. על זה נאמר נחיה ונראה.
בסוף המאמר ברגמן קובע כי מאז שטראמפ נכנס לבית הלבן עברו יחסי ישראל-ארה"ב "שינוי דרמטי" שמהותו "הפיכת ישראל לכפופה של ארצות-הברית".
האמנם ישראל הפכה בשינוי דרמטי לכפופה לארה"ב?
הרי כל העולם רואה בנות ברית שנלחמות יחד כמו שבעבר נלחמה בריטניה עם ארה"ב. גם בריטניה הוגדרה כ"כפופה" לארה"ב בידי ברגמן? האמנם מדינה שבמסמך רשמי של מדיניות הביטחון הגלובלי של הממשל האמריקני מוגדרת "בת ברית מופתית" היא בעצם מי שעברה שנמוך דרמטי והפכה ל"כפופה", או שמא בדיוק ההיפך?
ברגמן הוא חמוץ קלאסי. בדומה ליתר חבריו, הישגי ישראל במערכה הארוכה והכבדה על כל שבע חזיתותיה מתקבלים אצלו בחמיצות, רק בגלל שהם מושגים בידי דרג מדיני שאינו לטעמו.
זה דבר אחד להגיב בחמיצות. אבל כשהחמיצות משתלטת על המקצועיות העיתונאית והופכת את הדיווחים לבדיחה מרה, מומלץ לעזוב את המקצוע, לכל הפחות עד שתעבור הצרבת.
