הבחירה במלחמת אש מרחוק חסכונית לטווח הקצר אבל מרחיקה את ההכרעה ועלולה לעלות מחיר גבוה
יש רגעים בהיסטוריה של המלחמות שבהם מתגבשת תוך כדי הלחימה תובנה חדשה על טבעה של המלחמה עצמה. מערכת גטיסבורג במלחמת האזרחים בארצות הברית הייתה רגע כזה במאה ה־19; המערכה המתנהלת כיום מול איראן עשויה להיות רגע כזה במאה ה־21.
מערכת גטיסבורג נכנסה להיסטוריה של המלחמות לא רק בשל ממדיה הדרמטיים ונאומו המפורסם של אברהם לינקולן אלא משום שבמהלכה התגבשה תובנה מכוננת על טבעה של המלחמה המודרנית. עד המאה ה־19 ההכרעה האסטרטגית של המלחמה הוכרעה בקרב טקטי גדול אחד. צבאות ההמונים של המדינה המודרנית שינו מציאות זו מן היסוד. התברר כי בין הקרב הטקטי לבין המטרה האסטרטגית הופיעה רמת ביניים חדשה – הרמה האופרטיבית.
הכרעה אסטרטגית איננה תוצאה של קרב אחד, אלא של רצף מערכות אופרטיביות המונחות בידי תפיסה תחבולנית אסטרטגית אחת כוללת המופעלות ברציפות עד פירוק כוחו המאורגן של האויב. התובנה הזאת עיצבה את אמנות המלחמה המודרנית במשך יותר ממאה שנה. מסוף המאה ה־19 ועד מלחמות המאה ה־20 ההכרעה הושגה באמצעות שילוב של תמרון ואש, לחץ רציף ורדיפה אחר האויב כדי להכריעו מהר ככל האפשר ולהכניעו שהמלחמה מתארכת ונהפכת למלחמת שחיקה ארוכה כמלחמת העולם הראשונה או כמלחמה באוקראינה בימיננו.
אלא שבסוף המאה העשרים החלה להתפתח בהדרגה תפיסה חדשה של מלחמה – מלחמה הנשענת בעיקר על אש מדויקת ורבה עצומה שמטרתה לשבור את רצון האויב להמשיך להילחם באמצעות הנחתת מכות קשות ולהכניעו ללא צורך בפירוק מערכת הלחימה שלו לגורמיה והשתלטות של דרג מתמרן יבשתי על שטחיו. כך נולדה מלחמת הירי־מנגד – או בלשון ביקורתית יותר, מלחמת ה"הוקוס־פוקוס".
הכוונה הייתה ראויה: לצמצם ככל האפשר את אבדות הלוחמים ולהימנע מן המחיר הכבד של התמרון הקרקעי. אך הפתרון הזה מנוגד לעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסאליים והייתה השלכה אסטרטגית עמוקה שנצפתה בכל מערכות ישראל ממלחמת לבנון השנייה ואילך. ככל שהאש מרחוק החליפה את התמרון, הוחלפו מלחמות ההכרעה של המאה הקודמת שאפשר היה לתחם מראש את משכן וכך לשלוט במועד הסיום שלהן במלחמות התשה ושחיקה ארוכות שאינן יכולות להסתיים בהכנעת האויב בתנאינו. בהדרגה נשחקו גם הממד האופרטיבי. החשיבה הפיקודית הפכה מאמנות מלחמה להנהלת חשבונות של בנקי מטרות.
ברגע שהמלחמות חדלו להיות רצף מערכות המוביל להכרעה הן הפכו למערכות של מכות הדדיות, הפוגות זמניות וחזרה ללחימה – מבלי למלא את ייעודן האמיתי: לכפות על האויב רצון שלא ניתן היה לממש במשא ומתן מדיני. בכך חזרה הזירה הבינלאומית לדפוסי מלחמה קדומים של מלחמות התשה – מלחמת 30 השנים למשל – שקדמו להקמתן של מדינות הלאום ולמעבר מצבאות שכירי חרב לצבאות לאום המוניים חדורי רוח לחימה, דבר שאפשר הכרעה מהירה וזולה יחסית אם תוכננה היטב.
ישראל נכנסה למערכה הנוכחית עם הנחת יסוד שגויה: שהזמן פועל לטובתה. אך הא־סימטריה הפוכה. דמוקרטיה מודרנית בעלת כלכלה חופשית ואזרחים הרגישים לשינוי בתנאי החיים וללחץ בינלאומי מצטבר אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמת שחיקה אינסופית. איראן לעומתה חישלה את עצמה במשך עשורים לעמידות בפני כאב; הסנקציות, הבידוד והסבל הכלכלי הם סביבתה הטבעית, ומשטר טוטליטרי איננו זקוק להסכמת נתיניו כדי להמשיך לדמם. בבחירה בשחיקה כאסטרטגיה בחרה ישראל בכלי הנשען על המשאב היחיד שיש לה פחות ממנו מאשר לאויב. לישראל ולארה״ב יש מטוסי F-35 ומפציצי B-52 אך לאיראן יש זמן. עוצמה אווירית, כבירה ככל שתהיה, איננה מכריעה – בוודאי לא מהר – אויב למוד ייסורים שחיי אזרחיו אינם נחשבים בעיניו.
בדומה למה שאירע בגטיסבורג לפני יותר ממאה וחמישים שנה, גם כאן מתברר תוך כדי מלחמה כי שינוי בטבע הלחימה מחייב בחינה מחודשת של תפיסת המלחמה עצמה. המלחמה החדשה, שנועדה לחסוך אבדות בלוחמים, העבירה את מרכז הכובד שלה אל האזרחים. הצלחת המלחמה באיראן תלויה באזרחי איראן שיערערו את שלטון משטרם – ובאזרחי ישראל שיחזיקו מעמד עד שהתרחיש הזה יתקיים. בפרפרזה על דבריו של אברהם לינקולן בנאום גטיסבורג על ממשל "של העם, על ידי העם ולמען העם", המלחמה בגרסתה החדשה – בלי תמרון יבשתי ובלי התחשבות בגורם הזמן – היא מלחמה בשביל האזרחים, למענם ועל ידם. כאן נחשף הכשל של אסטרטגיית ה"חיסכון": האש המדויקת והעוצמתית אכן חוסכת במחירי המלחמה, אך מאחר ובלי התמרון אין ניצחון, הרי שלחיסכון זה אין כל ערך אסטרטגי. חיסכון בדם לוחמים היום שמוביל למלחמת התשה אינסופית מחר אינו אלא הלוואה בריבית דריבית שתגבה מחיר כבד בהרבה בטווח הארוך.
המפתח לחיסכון באבדות לוחמים איננו בהעלמתם משדה הקרב ובהמרתו משדה קרב משולב רב-זרועי לשדה קרב חד-זרועי אלא בהעצמתה של אמנות המצביאות – ביכולתם של מצביאים לשלב באופן מושכל בין אש, סייבר ותמרון וכך לנהל מלחמות הכרעה והכנעה קצרות ו"זולות" ככל האפשר.
ייתכן שישראל יצאה למלחמה כשהיא מודעת מלכתחילה לחוסר הוודאות באשר לאפשרות לסיימה בהכנעת המשטר האיראני או בהפלתו והחלפתו. אם אכן יצאה למלחמה בגלל הצורך המידי למנוע מאיראן להגיע ליכולת גרעינית ולהכפיל את עוצמתה הבליסטית, הרווח האסטרטגי שבסיכול איומים אלה מצדיק גם את המחיר שהמשק והאזרחים משלמים ואפילו את הסיכון הכרוך במלחמה שאין ודאות כי תסתיים בכניעת השלטון או סילוקו, ואולי אפילו שתיהפך למלחמת התשה ממושכת.
אין ספק כי הסרת עיקר איום הגרעין האיראני והנשק הבליסטי בלחימה אווירית מבריקה במיעוט יחסי של נפגעים בנפש וברכוש ושל אבדות בקרב הלוחמים דיים כדי להזין את העורף הישראלי בתקווה ובאופטימיות משככי שחיקה ואת הנהגת המלחמה ביכולת להמשיך ולנווטה בבטחה. עם זאת, האש והסייבר יכולים לשחוק את האויב ואף להכריעו באיון מרחוק של יכולותיו – אך רק 'החרב המנצנצת' של התמרון היבשתי, ולו באופן מצומצם ונקודתי, יכולה להפוך הכרעה לכניעה בתנאינו וכך להוביל לניצחון בלתי מעורער.
גם אם המשטר האיראני יתמוטט ללא תמרון, נהיה חייבים אז לשאול 'כמה זמן וכמה מיליארדים עלה לנו – לישראל ולארה"ב – דבר שאפשר היה להשיג מהר יותר ובמחיר נמוך יותר?'. תשובה כנה על שאלה זו תהיה בחינה אמיתית של תפיסת המלחמה ותעזור למדינת ישראל להתכונן טוב יותר אל מול האיומים הבאים.
ד"ר חנן שי הוא עמית מחקר במכון משגב לביטחון לאומי.
