מהפצת השיעה והקמת אתרי פולחן ועד מלגות לסטודנטים והפקת סרטים – כך ניסו האיראנים לשנות את סוריה
אצל רבים מאזרחי סוריה התקבלה ההודעה על חיסול עלי ח'מינאי בשמחה והקלה. תגובות אלו עוררו אמנם גל ביקורת רחב ברשתות החברתיות ובתקשורת הערבית, ורבים מן החוגגים מיהרו להסביר את המניעים שמאחורי רגשותיהם: דריסת הרגל הגסה של האיראנים בסוריה.
במלחמת האזרחים בסוריה הייתה איראן אחת מבעלות הברית המרכזיות של המשטר. לצד סיוע מדיני וכלכלי, העניקה לו טהרן גם תמיכה צבאית משמעותית. איראן אף מימנה, אימנה וחימשה את המיליציות החמושות/ארגוני הטרור שנלחמו לצד כוחות המשטר, למשל חיזבאללה הלבנוני וארגון "אל-נג'באא" העיראקי. תנועות אלה השתתפו בלחימה במספר חזיתות מרכזיות במלחמה, ובעיני מתנגדי המשטר נתפסו לא פעם כסמל להתערבות החיצונית בעימות.
הברית בין ממשל אסד ומשמרות המהפכה נוצרה עוד בתקופת שלטונו של חפז אל-אסד, אביו של בשאר. בשנות השבעים והשמונים התהדקו הקשרים הפוליטיים והצבאיים בין דמשק לטהרן, ובהמשך התחזקו יותר על רקע בידודה האזורי של סוריה ומאבקים אזוריים שונים.
ולברית הזו היה גם גוון דתי חשוב. בשנת 1982, בעימותים אלימים בין תנועת האחים המוסלמים ובין כוחות הצבא הסורי, נרצחו עשרות אלפי סונים, ועל כן החליט המשטר ליזום ב"מבצעי השפעה" בציבור הסורי. אחד המבצעים המרכזיים היה הקמת "אגודת אל־מרתצ'א" בידי ג'מיל אל-אסד, אחיו הבכור של חפז, שנועדה להפיץ את השיעה במספר אזורים במדינה כמו דרעא אל־ג׳זירה ובערים כמו קמישלי ולטקיה. פעילות זו זכתה למימון של מוסדות דת שיעיים באיראן, אם כי לפי הערכות שונות ההנהגה האיראנית נהגה בנושא בזהירות מסוימת מחשש שהדבר יתפרש כהתערבות עדתית בחברה הסורית. דוגמא להשפעה האיראנית הזו שהכתה גלים הייתה מימון של טקס נישואין המוני לצעירים שיעים בחלב, אירוע שבעיני לא מעט סורים היה לסמל העמקת המעורבות האיראנית במדינה.
האיראנים גם הקימו אתרים דתיים שהפכו למוקדי עלייה לרגל לשיעים מכל רחבי העולם, ובתקופות של יציבות ארחו כמיליון מבקרים בשנה. בנוסף לכך הוקמו בסוריה במימון איראני מוסדות לימוד דתיים שמשכו אליהם תלמידים ואנשי דת מאיראן, מלבנון, מעיראק ואף מאפגניסטן, ותרמו להרחבת הקשרים לאיראן, וכן מרכזים דתיים ששימשו סוג של "חלופה" למסגדים הרגילים.
במקביל להשפעה הדתית פעלו האיראנים גם במישור החברתי. ארגונים איראניים סיפקו סיוע הומניטרי לנזקקים, ארגנו פעילויות חינוכיות לילדים ולצעירים, חילקו מלגות לימודים לסטודנטים סורים והקימו יוזמות תרבותיות שונות. איראן טיפחה קשרים עם מנהיגים שבטיים באמצעות ביקורים, חלוקת מתנות ופעילויות חברתיות.
דוגמה מובהקת לשיתוף פעולה תרבותי בין איראן למשטר הקודם בסוריה היא בתחום הקולנוע. בשנת 2018, בתקופת רגיעה מסוימת במלחמה, נחתם הסכם יצירה משותפת בין איראן לבין העמותה הציבורית לקולנוע הסורי. במסגרת זו הופק סרט הקולנוע האיראני בתוקית אל-שאם (לפי שעון אל-שאם, 2018), המתאר את הלחימה של שני טייסים איראנים בארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש). חלק מסרטים אלה אף הוקרנו בפסטיבלים לקולנוע באיראן. כך למשל, בשנת 2019, הוקרן הסרט אמינה בפסטיבל "אל-פג'ר". הסרטים המשותפים הללו הציגו כמובן את הנרטיב של משטר אסד ועוררו את זעמם של המתנגדים לו.
בימי מלחמת האזרחים ההתנגדות הפנימית בסוריה להשפעה האיראנית הלכה וגדלה. כבר במחאות הראשונות בעיר דרעא בשנת 2011 נשמעו סיסמאות נגד איראן וחיזבאללה. בעיני רבים, בעיקר בקרב האוכלוסייה הסונית, ההתערבות האיראנית נתפסה כחלק בלתי נפרד מהמאבק העדתי, הפוליטי והצבאי. מנקודת מבט זו ייתכן כי גילויי השמחה שנשמעו לאחר מותו של ח׳מינאי אינם תגובה רגעית בלבד, אלא ביטוי לרגשות מצטברים שנבנו במשך עשורים של מתחים. בימים אלה, עת העימות עם המשטר השיעי באיראן מגיע לשיאו, ייתכן כי רגשות אלה יכולים להשפיע על עתידו של המזרח התיכון כולו.
