איראן אינה ונצואלה, והניסיון לחזור על השיטה יהיה טעות חמורה

המבצע הצבאי האמריקאי המרשים שהדיח מוקדם יותר השנה את נשיא ונצואלה ניקולאס מדורו מן השלטון, עורר באופן בלתי נמנע השוואות בקרב אסטרטגים המחפשים פתרונות למשבר האיראני.

כאשר מדורו נתפס בפשיטה דרמטית של ארה״ב ב-3 בינואר 2026, הדבר נתפס כהפגנה בולטת של נחישות אמריקאית תחת הנשיא דונלד ג'. טראמפ. הדחתו של מדורו החלישה את אחיזתה של הדיקטטורה הוונצואלית בשלטון וההסתגלות של המערכת הפוליטית בקראקס הייתה מהירה. וושינגטון השיגה במהירות התחייבויות בנוגע להפקת נפט, שקיפות פיננסית ורה־ארגון חלקי של חברת האנרגיה הממשלתיתPDVSA . תפוקת הנפט, שקרסה מכ-3.2 מיליון חביות ביום בשנת 1998 לכ-800 אלף בלבד עד סוף 2025 בעקבות עשורים של שחיתות וניהול כושל, החלה להתאושש בהדרגה כשחברות אנרגיה אמריקאיות פעלו להחיות את ההפקה ברצועת אורינוקו, שבה מצויות כמה מעתודות הנפט הכבד הגדולות בעולם.

בתמורה להקלה בסנקציות ולסיוע בשיקום, הסכימה ההנהגה הזמנית בוונצואלה למידה משמעותית של פיקוח אמריקאי על הפוליטיקה והכלכלה. קשרים דיפלומטיים חודשו, אסירים פוליטיים שוחררו, וחלקים מן האליטה הוונצואלית גילו נכונות פרגמטית להסתגל למציאות הגיאופוליטית החדשה.

הגמישות הזו לא משקפת תמורה אידיאולוגית פתאומית, אלא חושפת את מה שהמערכת הוונצואלית הייתה מאז ומתמיד: לא מדינה מהפכנית ממושמעת, אלא משטר של שחיתות נפט שבו קציני צבא, סרסורים מתוך השלטון וארגוני פשע התחרו על גישה להכנסות הנפט ולמנגנוני חלוקת העושר. ברגע שמדורו נעלם, שחקנים אלה פשוט חישבו מחדש את האינטרסים שלהם והחלו לשתף פעולה עם וושינגטון כדי לשמר את מעמדם – ובכך חשפו את "המהפכה הבוליברית" כלא יותר מעטיפה רטורית המכסה שחיתות מערכתית.

המבנה הפרגמטי הזה מסביר מדוע המערכת הוונצואלית ספגה את הזעזוע במהירות כה רבה. אף שקודמו של מדורו, הנשיא המנוח הוגו צ'אבס, ביסס את הלגיטימציה שלו על שיח של סוציאליזם ואנטי־אימפריאליזם, המערכת שיצר התפתחה בהדרגה לסדר היברידי המשלב שליטה ציבורית בתעשיות אסטרטגיות ומעגלים רחבים של עבריינות.

זה מכבר האשימה התביעה בארה"ב את מדורו ומקורביו בניהול מה שכינו החוקרים "קרטל השמשות", שלכאורה סייע להברחת קוקאין מקולומביה דרך שטח ונצואלה לעבר מרכז אמריקה וארצות הברית. בתוך המדינה, קצינים בכירים בצבא שלטו בנתיבי הברחה, ניצלו בעורמה את שוק הדלק המסובסד, והפיקו רווחים מרישיונות יבוא – במערכת שבה השחיתות הפכה למנגנון השלטון המרכזי.

אפילו המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת השלטת תפקדה פחות כחלוץ אידיאולוגי ויותר כחברת חסות שהעניקה גישה למשאבי המדינה. כאשר הסנקציות האמריקאיות החריפו ב-2019, ייצוא הנפט קרס מיותר מ-1.5 מיליון חביות ביום לפחות מ-400 אלף, אך המשטר לא הגיב בהגנה על הדוקטרינה הסוציאליסטית אלא בהרחבת כריית הזהב הבלתי החוקית ובהעמקת קשרים עם ארגוני פשע בינלאומיים.

בסביבה כזו, חילונית בעיקרה וממוקדת בכלכלה, הנאמנות יכולה להתמוסס במהירות כאשר מאזן הכוחות משתנה. לאחר הדחת מדורו, רבות מן האליטות הגיעו למסקנה שהישרדותן מחייבת הסתגלות לוושינגטון ולא התנגדות לה, והדבר הוביל להתיישרות פוליטית מהירה שחיזקה את ההשפעה האמריקאית בחצי הכדור המערבי.

איראן לעומת זאת מייצגת אורגניזם פוליטי שונה באופן יסודי. בלבול בין שתי המערכות עלול להוביל לשגיאות אסטרטגיות הרות אסון. הרפובליקה האסלאמית של איראן איננה רק משטר סמכותני עטוף בשפה אידיאולוגית; זו מדינה אידיאולוגית שמבנה המוסדות שלה תוכנן במכוון כדי לשמר ולחזק את הדוקטרינה של המהפכה.

לאחר הפלת השאה מוחמד רזא פהלווי ב-1979, כל מרכיב מרכזי ברפובליקה האסלאמית – מלשכת המנהיג העליון ועד משמרות המהפכה (IRGC) – תוכנן להגן על דוקטרינת "ולאיית אל-פקיה", המעניקה סמכות פוליטית עליונה למנהיג העליון. במשמרות המהפכה יש כ-190 אלף אנשי סדיר ועוד מאות אלפי "מילואימניקים". הם שולטים בתאגידים גדולים בתעשיות הבנייה, האנרגיה והתקשורת במדינה, ומפקחים על מיליציית הבסיג' – ארגון המוני שמספר חבריו מוערך במיליונים ושמטרתו לאכוף בכוח אחידות אידיאולוגית ולדכא התנגדות.

בניגוד לאליטה הצבאית בוונצואלה, שנאמנותה תלויה בסופו של דבר בתמריצים כלכליים, מנגנון הביטחון האיראני רואה עצמו מאז ומתמיד כמגן החמוש של משימת המהפכה האסלאמית הקדושה. מחויבות אידיאולוגית זו מסבירה מדוע טהרן השקיעה משאבים עצומים בבניית רשת אזורית של כוחות פרוקסי – ובהם חיזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות בעיראק, ארגונים חמושים בסוריה ותנועת החות'ים בתימן – המכונים יחד "ציר ההתנגדות". ארגונים אלה אינם רק כלים גיאופוליטיים; הם הרחבות של הנרטיב האידיאולוגי ביסודה של הרפובליקה האסלאמית.

גם בתקופות של משבר כלכלי חמור, כאשר המטבע האיראני איבד כמעט 90% מערכו בין 2018 ל-2023 בעקבות חידוש הסנקציות, המשטר המשיך לממן את שלוחיו; ויתור עליהם היה משמעו ויתור על השליחות המהפכנית שעליה נשענת הלגיטימציה שלו.

לאחרונה החל לתקוף חיל האוויר את מתקני משמרות המהפכה, מחסני טילים ומתקני ביטחון בערים כמו איספהאן – ממרכזי תעשיית הטילים והחלל של איראן – וכן עמדות של הבסיג' שנועדו לדכא מהומות. סרטונים שהופצו ברשת מראים לכאורה עמדות כאלה עולות באש בעקבות תקיפות של גורמים בלתי מזוהים, דבר המרמז על לחץ פנימי גובר על מנגנון הביטחון של המשטר. אולם למרות האבדות הללו, המבנה האידיאולוגי של הרפובליקה האסלאמית נותר ברובו שלם. הדבר מדגיש עוד יותר את ההבדל העמוק בין משטרים מבוססי שחיתות לבין מערכות אידיאולוגיות. רשתות דתיות, מבני פיקוד של משמרות המהפכה ומיליציות שעברו אינדוקטרינציה ממשיכים לפעול כאקוסיסטם משולב המסוגל לאחוז מחדש בכוח הפוליטי גם עם היעלמותן של דמויות מפתח.

דיווחים לא מאומתים מתקיפות אחרונות מורים שייתכן שבכירים נוספים בהנהגה האיראנית נהרגו או נפצעו, אך המערכת מיהרה להצמיח מקבלי החלטות חדשים ונראה כי היא שומרת על רציפות פיקודית. עמידות זו אופיינית למשטרים אידיאולוגיים שמבנה המוסדות שלהם מבטיח הישרדות מעבר לכל מנהיג יחיד. הרפובליקה האסלאמית עצמה שרדה את מותו של המנהיג העליון המייסד, האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, בשנת 1989, ועברה בצורה חלקה למבנה הנהגה חדש תחת האייתוללה עלי ח'אמנאי תוך שמירה על אותה מסגרת מהפכנית.

יישום המודל הוונצואלי על איראן לא רק ייכשל; הוא עלול ליצור אשליה מסוכנת של הצלחה תוך השארת התשתית האידיאולוגית הבסיסית ללא פגע. כמה אנליסטים מערביים הציעו כי לאחר לחץ צבאי מספיק על טהרן, אפשר יהיה לפתוח במשא ומתן עם פלגים "פרגמטיים" כביכול בתוך המשטר, ולתת לחלקים במבנה הפוליטי הנוכחי להישאר בתמורה לוויתורים בתחום פיתוח הנשק הגרעיני והתוקפנות האזורית.

גישה כזו מחמיצה את טבעם של משטרים אידיאולוגיים, הנוטים לראות בפשרה טקטיקה זמנית לשימור המהפכה עד שהנסיבות ישתנו ולא שינוי אסטרטגי.

התנהלות איראן לאחר הסכם הגרעין ב-2015 (JCPOA) ממחישה את הדפוס הזה. בעוד שבפומבי אימצה טהרן דרך של דיפלומטיה, היא המשיכה בתוכניתה הגרעינית, בפיתוח ובהצבת טילים בליסטיים ובהרחבת פעילות שלוחיה האזוריים. חקירות של שירותי מודיעין מערביים חשפו גם מזימות התנקשות חוזרות וקמפיינים של הפחדה נגד מתנגדי משטר ודמויות פוליטיות בחו״ל. בשנים האחרונות חשפו רשויות בכמה מדינות אירופיות – ובהן דנמרק, הולנד וצרפת – רשתות הקשורות לשירותי מודיעין איראניים שתכננו תקיפות נגד מתנגדי המשטר.

השארת המסגרת האידיאולוגית של הרפובליקה האסלאמית על כנה דומה להשארת גידול ממאיר בגוף לאחר ניתוח: התסמינים עשויים להיחלש זמנית, אך המחלה הבסיסית תמשיך להתפתח עד שתחזור בהכרח.

המסקנה האסטרטגית ברורה: המודל הוונצואלי הצליח משום שהתמודד עם משטר שהיה במהותו פרגמטי, מושחת וגמיש. המשטר האיראני אינו כזה. הרפובליקה האסלאמית תוכננה לשרוד משברי הנהגה, קשיים כלכליים ולחץ חיצוני בדיוק משום שמוסדותיה מחוברים זה לזה באמצעות אידיאולוגיה דתית ולא רק באמצעות כוח. כל אסטרטגיה המתמקדת בהסרת מנהיגים בודדים תוך שימור המנגנון האידיאולוגי התומך בהם – תיכשל בסופו של דבר.

יציבות אמיתית באיראן תדרוש פירוק של התשתית האידיאולוגית של המשטר – משמרות המהפכה, הבסיג' והמונופול הדתי על הסמכות הפוליטית. שינוי כזה אינו יכול להיכפות כולו מבחוץ, אך ייתכן שיצמח מתוך החברה האיראנית עצמה.

עם זאת, תהיה זו תמימות הרסנית מצידו של ממשל טראמפ לחשוב כי אזרחים בלתי חמושים – ללא סיוע חיצוני – יכולים לגבור על כוחות ביטחון מדינתיים חמושים היטב ונחושים. אפשר להבין את משאלת הלב הזו, אך אזרחים אלה עתידים לפגוש גורל דומה של ארבעים אלף האזרחים שכבר נטבחו. ממשל טראמפ מוכרח לכוון אותם ולסייע להם.

מהפגנות הסטודנטים ב-1999, דרך התנועה הירוקה ב-2009 ועד המחאות הארציות לאחר מותה של מהסה אמיני ב-2022, מיליוני איראנים הראו שוב ושוב את רצונם במערכת פוליטית חופשית משליטה תיאוקרטית. אם יבוא קץ לדיכוי האלים של משמרות המהפכה והבסיג', על הקהילה הבינלאומית להיות מוכנה לתמוך בכוחות המסוגלים לבנות סדר פוליטי חדש שאינו איסלאמיסטי ואינו קומוניסטי. כל חלופה פחותה מכך תאפשר לאותו מנגנון אידיאולוגי להתחדש בשם אחר – ותבטיח שהמשבר יחזור שוב, ושנמצא את עצמנו נאבקים למעשה באותו משטר, רק עם אייתוללות אחרים, בעוד חמש או עשר שנים.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסון ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.