התכנית הסודית להפלת המשטר באיראן

בעוד חיל האוויר הישראלי פועל בעומק איראן עולות השאלות הגדולות: האם המטרה היא פגיעה טקטית בלבד או שינוי משטר? החוקר אלכס גרינברג, מומחה לאיראן, מנתח בשיחה עם שניאור ובר בפודקאסט "כור ההיתוך" את נקודות התורפה של טהרן, את מיתוס ה"ציר" הרוסי-סיני, ואת הסיכוי האמיתי למהפכה אזרחית חמושה.

הטלוויזיה הישראלית בשירות איראן

השיחה נפתחת בהתייחסות לסערה שעורר גרינברג לאחרונה בשידורי ערוץ 12, כאשר מתח ביקורת על הצגת מפות שיגורים ופגיעות בזמן אמת. "בתור מי שעוסק באוסינט (מודיעין ממקורות גלויים), אני יודע שהאיראנים וחיזבאללה אוספים כל 'פיפס' שמשודר בעברית", הוא מסביר. "המפות האלה עוזרות לאויב לשפר את טיווח הטילים. לא התכוונתי להאשים אף אחד בבגידה, אבל זהו מחדל חמור שחייבים לתת עליו את הדעת".

גרינברג חולק בנחרצות על הטענה כי "אין אסטרטגיה" במלחמה. הפעילות הנוכחית של חיל האוויר, הוא מסביר, אינה רק מילוי "דו"ח סטטיסטי" של מטרות, אלא מהלך בעל תכלית ברורה להסרת האיום הקיומי. גרינברג שולל גם את נקודת המבט הבינראית ביחס להתמודדות עם תכנית הגרעין: "אנשים מצפים לראות מכתש חלק במקום שבו עמד כור, אבל זה בלתי אפשרי טכנית. מדובר בקומפלקס שלם של מעבדות, מדענים ורשתות הברחה. המטרה היא שבירה מוחלטת של הפונקציונליות – להפוך את שיקום התוכנית למשימה שדורשת משאבים שהמשטר כבר לא יכול להרשות לעצמו".

אין מהפכה בלי ארגון ונשק

גרינברג מדגיש כי השלטון בטהרן שונה מדיקטטורות ריכוזיות כמו ברית המועצות של סטלין או סין המודרנית. לדבריו איראן מתנהלת כרשת של מאפיות וקשרי משפחה העוקפים את מנגנוני המדינה הרשמיים. "המשטר הזה מבוסס על ביזור ודיספונקציונליות", הוא אומר. "משמרות המהפכה הם לא רק גוף ביטחוני, הם 'השיטה' עצמה – הם שולטים בכלכלה ובנכסי המדינה". עובדה זו הופכת את הפלת המשטר למורכבת יותר, אך גם מייצרת הזדמנויות: ברגע שמרכזי הכוח הפיזיים והכלכליים נפגעים, המערכת כולה מאבדת את יכולת התפקוד שלה.

גרינברג מאמין שהתנאים להפלת המשטר קיימים, גם ללא פלישה קרקעית מסיבית, ומצביע על הבדל מהותי בין עזה לאיראן: "בעזה, חמאס הוא התשתית והאוכלוסייה. באיראן, האוכלוסייה ברובה מתעבת את המשטר. קל יותר לכוחות מיוחדים לפעול באיראן – מדינה ענקית עם גבולות פרוצים – מאשר ברצועת עזה הצפופה. יש סיכוי סביר שהאוכלוסייה המקומית תסייע לכוחות כאלה בחינם".

עם זאת, הוא מדגיש את החסם העיקרי להצלחתה של מהפכה פנימית: היעדר ארגון. "ב-1979 הייתה תנועה מאורגנת תחת חומייני. היום יש זעם אדיר, אבל אין הנהגה מחתרתית מסודרת. בנוסף, מנגנון הדיכוי של משמרות המהפכה אכזר פי כמה מזה של השאה".

לפי הערכתו של גרינברג, אנו נמצאים בעיצומה של תוכנית רב-שלבית, שחלק ממנה כולל פגיעה ב"כוח החי" של יחידות הדיכוי ותחנות המשטרה. והשלב הבא? "בלי נשק אי אפשר לפתור את הבעיה. להכניס נשק לאיראן זה הדבר הכי קל בעולם בגלל הגבולות המחוררים. האתגר הוא להכשיר קבוצות קטנות של אזרחים בשימוש בנשק וברחפנים, כדי שיוכלו להגן על עצמם ולתקוף את אנשי הבסיג' ומשמרות המהפכה המבודדים… אחרי מעשי הטבח של המשטר באזרחיו, הלגיטימיות שלו אפסה. אם לפני כן הייתה לאנשי הדת חסינות מסוימת, היום אנחנו רואים מקרים של שריפת מסגדים ותקיפת אנשי דת ברחובות".

המיתוס של "ציר הרשע"

גרינברג מסתייג מהתפיסה האמריקאית הרואה ברוסיה, סין ואיראן גוש אחד ומלוכד. "רוסיה וסין לא יעזרו לאיראן בחינם. איראן היא מתחרה של רוסיה בשוק הנפט, והסינים פשוט יקנו ממי שזול יותר. רוסיה לא תעביר לאיראן מערכות 'שוברות שוויון' בזמן שהיא בעצמה זקוקה לכל פגז וטיל במלחמה באוקראינה. כל מדינה כאן פועלת לפי אינטרס צר, והשותפות ביניהן רחוקה מלהיות אמיתית".

למרות הפסימיות המקובלת, גרינברג לא שולל תרחיש של דמוקרטיה באיראן. "החברה האזרחית האיראנית מפותחת ומשכילה הרבה יותר מזו הרוסית. הם לא חברה שבטית. המכשול המרכזי יהיה השחיתות המובנית והיעדר 'שלטון חוק' היסטורי, אבל שום דבר לא יכול להיות גרוע יותר מהמשטר הנוכחי. גם תרחיש של ואקום שלטוני עדיף על שלטון האייתוללות".