המניפולציות לא יעבדו עלינו: מול צבאות הברבריים של המזרח התיכון, רק העוצמה תנצח
ב-19 במרץ 2026, התייצב ראש הממשלה בנימין נתניהו מול המצלמות בירושלים למסיבת עיתונאים באנגלית לתקשורת הזרה. על הפרק עמדה המערכה של ישראל והעולם החופשי מול ציר הרשע בהובלת איראן, והצורך הדחוף של הדמוקרטיות המערביות לפעול בעוצמה מול הברבריות המאיימת עליהן.
כדי להמחיש שצדק ומוסר לבדם אינם מספיקים כדי לשרוד בעולם אכזר, בחר נתניהו להישען על תובנה מפורסמת מספרו של ההיסטוריון המהולל ויל דוראנט (לקחי ההיסטוריה), ואמר את הדברים הבאים:
ההיסטוריה מוכיחה שבאופן מצער ואומלל, לישוע אין שום יתרון על פני ג'ינגיס חאן. משום שאם אתה חזק מספיק, אכזר מספיק ועוצמתי מספיק, הרוע יגבר על הטוב. התוקפנות תגבר על המתינות, בעולם הזה, לא מספיק להיות מוסרי. לא מספיק להיות צודק, אנחנו חייבים להיות עוצמתיים יותר מהברברים, אחרת הם יפרצו את השערים שלנו ויחריבו את החברות שלנו.
הדברים הללו, שהם תיאור היסטורי מדויק ומפוכח, הפכו מיד לדלק לתיבת התהודה הצינית הרשתות החברתיות. גורמים עוינים מיהרו להוציא את הציטוט מהקשרו כדי לייצר מצג שווא לפיו ישראל, כביכול, מזלזלת באמונה הנוצרית. משפיעני רשת כמו מריו נוופל האשימו את נתניהו בלעג לנצרות במסר של "הכוח קובע". הסערה חלחלה גם לפורומים נוצריים תמימים שבהם גולשים תהו בכאב (או קבעו בפסקנות) אם ההצהרה הזו היא "חילול הקודש". האבסורד הגיע לשיאו כאשר שר החוץ של משטר הטרור באיראן, עבאס עראקצ'י , נציגו של משטר הרודף ורוצח נוצרים בארצו שלו , מיהר "להגן" על כבוד הנצרות, וצייץ ברשת X כי "הבוז הפומבי של נתניהו לישעו הוא בלתי נתפס. השבח חסר המעצורים שלו לג'ינגיס חאן, תואם את מעמדו". המטרה הייתה שקופה: לתקוע טריז בין ישראל לבין בנות בריתה הנוצריות.
כנוצרי ישראלי, החי את המציאות המורכבת של המזרח התיכון ופועל למען החברה האזרחית בירושלים, אני רואה חובה להעמיד דברים על דיוקם. הפרשנות של אותם מבקרים אינה רק שטחית ומוטעית היא מסוכנת.
ראשית, נתניהו לא זלזל במשיח, וגם לא ויל דוראנט (שהיה, אגב, מעריץ נלהב של דמותו של ישו). הציטוט אינו עוסק בעליונות רוחנית, אלא בשדה הקרב של ההיסטוריה האנושית. המסר הוא אזהרה: ערכים מוסריים נשגבים, אמת וחסד, יפים ככל שיהיו, נידונו לטבח מול צבאות של טרור וברבריות, אם אין להם מגן פיזי, צבאי ופוליטי, שיבטיח את קיומם. במזרח התיכון, כפי שאנו הנוצרים יודעים היטב מגורלן של קהילות אחינו בסוריה ובעיראק, הטוב עלול להימחק אם אין מי שיאחז בנשק כדי להגן עליו.
שנית, התפיסה הריאליסטית הזו אינה עומדת בסתירה לתיאולוגיה הנוצרית אלא משלימה אותה. התיאולוגיה השמרנית והבריאה מעולם לא דרשה מהמדינה להיות פציפיסטית ולהגיש את הלחי השנייה לארגוני טרור רצחניים. השליח פאולוס עמד על כך במפורש באיגרת אל הרומים (י"ג: 4), כשהגדיר את תפקיד השלטון כמי שאוחז בכוח פיזי כדי לשמור על החברה: "כִּי מְשָׁרֵת אֱלֹהִים הוּא לְטוֹבָה לָךְ… כִּי לֹא לַחִנָּם נוֹשֵׂא הוּא אֶת הַחֶרֶב". חרבו של השלטון (או של צבא ההגנה לישראל בימינו) נועדה לבלום את הרע.
הניסיון לקחת מונחים תיאולוגיים עמוקים של ענווה והקרבה עצמית, כמו אלו המופיעים באיגרת אל הגלטים (ג': 13) ולתרגם אותם לדרישה להתאבדות לאומית או כניעה מול איראן, הוא עיוות מקומם של הטקסט המקראי. אני מאמין כי קורבנו של המשיח הוא שיא הגבורה הרוחנית המעניק ישועה; אך במישור המדיני, המדינה קיימת כדי להגן על אזרחיה מרוע מוחשי.
הכרה בכך שהטוב זקוק לעוצמה צבאית כדי לנצח אינה עלבון לנצרות אלא קריאת השכמה לעולם המערבי אל מול הברברים שצובאים על הגדרות. אל לנו כנוצרים מאמינים וכתומכי ישראל ליפול למלכודת הטווים אויבינו. ההגנה על הערכים המשותפים ליהדות ולנצרות דורשת היום עוצמה, בהירות מוסרית ושותפות איתנה מאי פעם.
אליאס זרינה הוא חוקר בכיר במרכז ירושלים למדיניות יישומית (JCAP) ומייסד-שותף של "יוזמת הירושלמים".
