משטר האייתולות: שלטון הצללים ומנגנוני הפחד. פרק מספר

לרכישת הספר "עלייתו ונפילתו של משטר האייתוללות" מאת פרופסור עוזי רבי בהנחה של 15% למנויי מידה

***

ב-4 ביוני 1989, כשענני האבק מלווייתו של ח'ומיני עדיין מרחפים מעל טהרן מוכת־ההלם, התכנסה מועצת המומחים להחלטה שתשנה את פני המזרח התיכון. סביב שולחנות הדיון נקבצו אנשי דת בכירים, וביניהם ישב עלי ח'מינאי. הוא לא שימש אז כסמכות הלכתית מן המעלה הראשונה, ולא היה לדמות סוחפת המונים. באותם ימים הוא שימש כנשיא מכהן, בעל קול צרוד וזרוע שנפגעה בניסיון התנקשות. איש מנגנון ותיק ונאמן, שנראה אז כדמות הרחוקה ביותר מנעליו הענקיות של אבי המהפכה.

סביבו ישבו דמויות בכירות ממנו לאין־שיעור בהיררכיה השיעית. מי שהביט אז על החדר באותן שעות ראשונות, היה מתקשה להמר עליו כיורש. אלא שתוך זמן קצר, הרחק מן האולם הפתוח, בחדרים סגורים, תחת לחץ כבד ופחד ממשי להתפוררות המשטר, החלה להתגבש פשרה פוליטית. דווקא האיש שלא איים על איש, שלא נשא עמו עודף סמכות, ושיכול היה להתקבל על ידי מוקדי הכוח השונים, נדחף אל קדמת הבמה (דוד מנשרי, איראן: אנטומיה של מהפכה, עמ' 29–34).

כך, בשל צורך והתאמה מערכתית, נולד המנהיג העליון השני של הרפובליקה האסלאמית. מכלול נסיבות חייו המוקדמות שעיצבו את תפיסת עולמו ואת יחסו לכוח ולסמכות, סייעו להסביר מדוע היה מועמד אידיאלי לפשרה, אך גם מדוע עתיד היה לפתח שלטון רווי־חשדנות, משמעת ופחד. הוא נולד וגדל במַשְהַד, עיר קודש פריפריאלית בצפון־מזרח איראן, למשפחה דתית קשת־יום. אביו, איש דת צנוע וחסר־השפעה ציבורית, גידל שמונה ילדים בבית דל, הרחק ממוקדי העוצמה הדתיים של קום ומן האליטות המהפכניות שצמחו בטהרן. עלי ח'אמינאי היה השני מבין אחיו – לא בן יחיד, לא יורש טבעי, ולא מי שגדל בתחושת ייעוד יוצאת־דופן. הוא עבר מסלול לימוד של ח'וֹזָה מקומית – מוסד לימוד דתי שיעי מסורתי הפועל מחוץ למסגרת אקדמית פורמלית – נטול־יוקרה, שהקנה לו משמעת דתית והרגלי ציות, אך לא מעמד תיאולוגי בולט או סמכות הלכתית מוכרת.

כבר בצעירותו נמשך לפעילות פוליטית יותר מאשר ללמדנות הלכתית. בשנות השישים והשבעים, תחת שלטון השאה, השתלב במעגלים של אנשי דת צעירים שנשאו דרשות, לימדו קוראן והפיצו רעיונות מהפכניים ברוחו של ח'וֹמֵינִי. פעילות זו לא הקנתה לו תהילה, אך הציבה אותו על הכוונת של מנגנוני הביטחון. לאורך שנים אלו נעצר ח'אמינאי שש פעמים בידי הסאואכ, עבר חקירות, תקופות מאסר ובידוד, ולבסוף גם הגליה לאזורים מרוחקים בפריפריה האיראנית (Ervand Abrahamian, Iran Between Two Revolutions 282–284; Wilfried Buchta, Who Rules Iran?, 33–35). אלה לא היו מעצרים של מנהיג כריזמטי, אלא של פעיל עיקש, כזה שאינו בולט דיו כדי להפוך לסמל, אך גם לא שולי עד כדי שיתעלמו ממנו.

התנסות זו עיצבה בו תודעה שלטונית ייחודית. ח'אמינאי לא למד את טבעו של הכוח מתוך ספרי הלכה, אלא מתוך תאי חקירה, מתוך הבנה חדה של יחסי אדון–נשלט, ומתוך ההכרה שמי שאינו נטמע במנגנון – נמחץ על ידו. הוא למד לזהות מוקדם סכנות, לחשוש מהתארגנות עצמאית, ולראות בכל חריגה סימן להתפוררות אפשרית. זהו רזומה שאינו מייצר כריזמה, אך מייצר שליט שמבין לעומק כיצד פועלת מערכת של דיכוי, וכיצד ניתן לשרוד בתוכה לאורך זמן. במובן זה, ח'אמינאי כבש את עמדת ההנהגה העליונה כתוצר מובהק של שוליים, של רדיפה ושל זהירות קיומית. דווקא עבר זה – דל, חסר־זוהר, רווי־פחד – הכשיר אותו להיות האדריכל של רפובליקה שעתה הטילה יהבה על מנגנון מתמיד של שליטה, ופחות על התלהבות מהפכנית. מאותו רגע החלה איראן להשתנות בתהליך איטי, שיטתי ועיקש, לעבר משטר שמחליף את הכריזמה במנגנון, ואת ההתפרצות המהפכנית בשלטון צללים ממוסד, כזה שגם אבות המהפכה עצמם לא חזו עד תום (לח'מנאי לא חסרו יריבים בראשית דרכו. אנשי דת בכירים קבעו כי אין בידיו הסמכות ההלכתית הנדרשת לפסוק הלכה, וכי אינו ראוי לעמוד בראש הרפובליקה האסלאמית. אלא שהתנגדות זו נמחצה תחת לחץ האירועים והצורך הדחוף ביציבות שלטונית. הבולט והמשמעותי במתנגדיו היה איתאללה חוסין־עלי מונתזרי, מגדולי חכמי ההלכה של הדור, אשר כבר בשנת 1985 סומן כיורשו המיועד של המנהיג העליון. ואולם, יחסיו עם ח'ומייני עלו על שרטון על רקע ביקורתו הגלויה על הוצאות להורג, דיכוי פוליטי ופער הולך וגדל בין רוח המהפכה למעשיה. מונתזרי הודח ממעמדו, הושם במעצר־בית ממושך, ונותר מודר עד יום מותו בשנת 2009).

מותו של ח׳וֹמֵינִי סימן את קיצו של פרק מכונן בתולדות המהפכה. הסתלקותו של המנהיג הכריזמטי, שהרעיד את רחובות טהרן בפברואר 1979, הותירה חלל פוליטי, אך גם רגשי, רוחני וטקסי. מכאן ואילך נדרשה המהפכה לשרוד באמצעות מוסדות שלטון, מנגנוני משמעת ולגיטימציה מוסדית – תהליך שעתיד היה לעצב את דמות ההנהגה החדשה.

עלי חוסייני ח'אמינאי, דרשן מחוספס, היה אחת הדמויות הקרובות לח'ומיני, אם כי לא מתלמידיו הרוחניים המובהקים. בתפקידיו בלשכת המנהיג ושליחותו לחזיתות המלחמה הוא אולי לא בלט בלמדנותו, אך היטיב ליצור רשת קשרים ולתחזקם, להפעיל שיקול פוליטי ולהוות צינור נאמן בין לשכת האימאם לחזיתות הקרב ולמשרדי השלטון. דווקא במעמדו אז, כחוג'ת אל-אסלאם (דרגה מכובדת, אך לא מהשורה הראשונה בהיררכיה השיעית), הצליח לחצות שכבות של מוסדות ואנשי מפתח, ולמצב עצמו כמי שמבין את המהפכה לעומקה, גם אם לא היה ממנסחי עיקריה. ח'ומיני כבש את ההמונים בכריזמה ובחזון דתי שהצית התלהבות רגשית; ח'אמינאי, לעומת זאת, פעל כמי שמבקש לנהל את אותה התלהבות, למסגר אותה בתמונת הנאמנות לשלטון ולהכפיף אותה למוסדות המהפכה.

ועדיין, בעת מינויו לא נשא ח'אמינאי את דרגת 'מקור לחיקוי' (מַרְגַ'ע־י תַקְלִיד) – הסמכות ההלכתית הגבוהה ביותר במערכת השיעית, דמות שאחרים נדרשים ללכת בדרכה ההלכתית והאידיאולוגית. העובדה שאדם שאינו בעל שיעור־קומה תיאולוגי מובהק עמד בראשה של המערכת, הייתה חסרת־תקדים וחייבה הצדקה הלכתית מאולצת. סמכותו לא התגבשה מאליה, וודאי לא בזעקות רחוב, אלא ב"כפייה רכה" באמצעות מערכי תעמולה, טקסים וחינוך מתמיד, עד שדמותו הוטבעה בתודעת הציבור כמי שאין עוררין לגביו. כך היה ל"מנהיג העליון" בפועל, אך לעולם לא ל'מקור לחיקוי' על פי כללי ההלכה השיעית.

העשור שלאחר מותו של ח'ומיני סימן את המעבר מרוח מהפכנית לסדר מוסדי. זה היה השלב שבו הרפובליקה האסלאמית הקימה לעצמה גרסה שנייה: לא סוחפת, אך מתמידה. לא מלהיבה, אך מאוד נוכחת. הכריזמה פינתה את מקומה למוסדות, האידיאולוגיה למנגנוני פיקוח, והמהפכנים הפכו טכנוקרטים חדורי־שליחות מהפכנית. במקום מהפכה המבקשת לשנות את פני העולם, התגבשה רפובליקה שביקשה בראש ובראשונה להבטיח את המשך קיומה: בירוקרטיה שקדנית, פיקוח הדוק ושימור פרנסי־המהפכה תפסו את מקומם של חזון אוניברסלי ולהט מהפכני. תקופת מעבר זו, תחילת שנות התשעים, הייתה תזזיתית אך מכרעת. הרפובליקה האסלאמית הפכה למערכת, שהתמחתה בייצור כוח, תוך הטלת מורא על יריביה ובניית סדר שבו השתיקה הפכה למדיניות, והפחד היה למטבע לגיטימיות.

המנהיג שאינו נביא: ח'אמינאי והנדסת השלטון

לאחר מותו של ח'ומיני נותרה הרפובליקה האסלאמית לראשונה ללא האב המייסד, ללא חזון מאחד וללא הדמות שגילמה את הטלטלה ההיסטורית שממנה נולדה. בהיעדר סמכות כריזמטית אחת, ניצבה המערכת בפני צורך דחוף להכריע את כיוון התפתחותה. הבחירה בעלי ח'אמינאי ל'מנהיג העליון' חייבה שינוי תקדימי בחוקת הרפובליקה. הוא לא נבחר בזכות גדולתו הרוחנית, אלא דווקא בשל פרופיל שאפשר נגישות חוצת-מחנות: מוצא חצי-אזרי, עבר דתי שאינו מזהיר, היעדר כריזמה אישית. מכלול תכונות זה הפך אותו, בעיני רבים, למועמד שנולד מתוקף פשרה — דמות שניתן לעצב סביבה סדר חדש, פחות נבואי ויותר מוסדי.

אחת התופעות הפחות מדוברות, אך רוויות המשמעות בפוליטיקה האיראנית המהפכנית, היא המתח התרבותי הסמוי שבין הזהות הפרסית־שיעית לבין הרקע האזרי של לא מעט מבכירי המשטר. ח'אמינאי, שנולד וגדל במַשְהַד למשפחה ממוצא אזרי־טורקי שמקורה בכפר חַמְנֵה שבמחוז אזרבייג'ן המזרחית, היה דוגמה מובהקת לכך. מוצאו העניק לו שם משפחה שמסמן זהות אזורית מובהקת – חַ'אמֶנֶהאִי – אך לא היקנה לו מלכתחילה שייכות טבעית לאליטה הדתית והשלטונית, שמרכזה התרבותי והלשוני נמצא בקום ובטהרן (Mehdi Khalaji, The Last Marja: Sistani and the End of Traditional Religious Authority in Shiism, Policy Focus 59; idem, Ali Khamenei’s Political Evolution in Iran, Policy Focus 179, 2021).

האזרים הם הקבוצה האתנית השנייה בגודלה באיראן, ומהווים נדבך חיוני בפסיפס הדמוגרפי של המדינה. הם מוסלמים שיעים, אך דוברים טורקית־אזרית ושמרו לאורך הדורות על תרבות מקומית עשירה, שונה ואף גאה בעצמה. ערי צפון־המערב כמו תַבְּרִיז, אוּרֻמִיֵּה ואַרְדַבִּיל היו מוקדים לחדשנות פוליטית, לגלי מחאה וליצירה אינטלקטואלית. אזרים מלאו תפקידים מרכזיים בהיסטוריה האיראנית – ממשוררים גדולים, כמו שַאהְרִיַאר, ועד דמויות מפתח פוליטיות, כמו כמִיר חֻסֵין מֻסַאוִי, שכיהן כראש ממשלת איראן בשנות ה־80, והיה מועמד מוביל לנשיאות ב־2009 (המועמד המרכזי של המחנה הרפורמיסטי. לאחר הכרזת ניצחונו של מחמוד אחמדינז'אד טען לזיופים וקרא למחאה אזרחית רחבה. הוא הפך לסמל "התנועה הירוקה", ובעקבות דיכוי המחאה הושם במעצר בית ממושך, שבו הוא מצוי עד היום) עם זאת, האזריות נשאה עמה תמיד גוון של "זרות מוכלת": נאמנה, אך לא נטמעת לגמרי. המרכז הפרסי בקום וטהרן, ייחס לה זהות מוערכת, אך גם מבודדת, ולעיתים אף מושא לבדיחות פולקלוריסטיות, או זלזול מרומז כלפי "הטורקים" (Brenda Shaffer, Borders and Brethren: Iran and the Challenge of Azerbaijani Identity; Touraj Atabaki, Azerbaijan: Ethnicity and the Struggle for Power in Iran ; Ervand Abrahamian, Iran Between Two Revolutions; Willem Floor, Azerbaijan: Ethnohistory and Culture).

בהקשר זה, ניתן להבין את דמותו של ח'מינאי כמי שפועל מתוך מרחב ביניים תרבותי: אינו חיצוני לממסד, אך גם אינו נטוע בו כבן בית מובהק. ייתכן שעל רקע זה פיתח רגישות־יתר לשימוש בשפה הפרסית דווקא ובניית מנגנון סמכות שבו כל קול חריג נתפס כסכנה, הן פוליטית והן תרבותית. על אף זאת הוא לא התנכר לשורשיו. במהלך ביקוריו באזרבייג׳אן האיראנית נשא לעיתים נאומים בטורקית אזרית, כביטוי לגאווה אתנית מושרשת וככלי תקשורתי להישמע קרוב ועממי. שילוב זה, של זהות היקפית המבקשת למרכז את עצמה, ליווה את דרכו בצמרת ההנהגה של הרפובליקה, והעניק למעמדו נופך מורכב יותר מן הדימוי המונוליטי של "המנהיג העליון".

דמותו של עלי ח׳אמינאי מצטיירת כשילוב של שאפתנות, חשדנות וצמא מתמיד לכוח. בניגוד לקודמו, רוחאללה ח׳ומייני, שראה בעליונותו דבר מובן מאליו ולא נזקק לאישורה המתמיד של הסביבה, הנהגתו של ח׳אמינאי נשענה במידה רבה על צורך עמוק בהאדרה, בהכרה ובשבח פומבי. אותה תלות באישור חיצוני הייתה גם לנקודת התורפה המרכזית שלו.

מאפיין זה מסביר את יחסו הדואלי לסביבתו. כלפי כפופים לו הוא עשוי להפגין רוך, סבלנות ואף ענווה מדומה, כל עוד הם מפגינים נאמנות מוחלטת ומכירים בעליונותו. לעומת זאת, ביקורת או התנגדות מצד דמויות הנתפסות כשוות-מעמד מעוררות בו טינה מתמשכת ותגובות חריפות. מכאן נובעת רתיעתו העקבית מכל מוקד כוח עצמאי או מפופולריות מתחרה, וכן העוינות שפיתח לאורך השנים כלפי דמויות בולטות כגון מיר חוסיין מוסאווי ואכבר-האשמי רפסנג'אני. בסיכומו של דבר, הוא אינו סובל שותפות אמיתית או עליונות של אחרים, ותפיסת הנהגתו נשענת על צורך מתמיד לאשרר את מעמדו הייחודי, הן פוליטית והן רגשית וסמלית (שאהפור שהבאזי, 'האידיאולוגיה והפסיכולוגיה של מנהיגי הרפובליקה האסלאמית', רדיו זמאנה, 5 ביוני 2023).

ח'אמינאי הבין שאין ביכולתו לרשת את הסמכות הדתית של ח'ומיני. הוא לא היה מלהיב, אך היה שיטתי; לא סחף קהלים, אך ידע למפות את שדות הכוח ולהשתיל בהם שליחים. הוא שימן את מנגנוני המדינה ולפת בצווארה, תוך בניית קואליציית שליטה של גופי ביטחון, מועצות דתיות ומערכת חדשה של לויאליות.

כך החל תהליך שהתאפיין במחקר ביצירתה של "הרפובליקה השנייה" של איראן – מונח שטבע החוקר מַהְדִי מֻחַמַדִי מהמרכז לחקר איראן בטהרן. במאמרו ביקש מֻחַמַדִי לתאר את המעבר ממשטר שנישא על גבי רעיון חובק-כל אלי משטר שמבקש לשרוד את המציאות באמצעים מוסדיים, רגולטוריים וטכניים (מַהְדִי מֻחַמַּדִי, 'הרפובליקה השנייה וצאצאיה' איראן אל-יום, 2007). הרפובליקה של ח'אמינאי התגבשה כמערכת סבוכה של פיקוח ושליטה, פחות נראית לעין ויותר נוכחת בכל מרחב. דמותה כמו נשלפה מתוך העולמות הספרותיים של מַקְסִים גוֹרְקִי, הסופר הרוסי שתיאר ביצירתו האפית "חייו של קְלִים סַאמְגִין (1925–1936)" את התהוותם של מנגנוני מחתרת, תאי שליטה קונספירטיביים ו"גיבורים אפורים" ומראה כיצד יצורים נטולי כריזמה אך רוויי משמעת מחליפים את הסערה הרעיונית במכניקה של שליטה.

חוקר נוסף שהעמיק בתהליך הזה הוא סַעִיד גוֹלְקָאר, שעמד על תופעת התרחבות הבסיג' כזרוע משטרתית־חינוכית, ועל הפיכתה של החברה האיראנית ל"חברה שבויה". גוֹלְקָאר תאר את המערכת כולה כמעין "שלטון צללים" (deep state), שבו משמרות המהפכה, גופי פיקוח אידיאולוגיים, מערכות רווחה צבאיות, ומערכי סייבר סמויים מעצבים בפועל את גבולות החשיבה והפעולה של החברה האיראנית (Saeid Golkar, Captive Society: The Basij Militia and Social Control in Iran, P. 3–5, 195–205).

כדי לפענח את מהות שלטונו של ח'אמינאי, ניתן להציע מושג חלופי בשם "הרשת השחורה", כלומר מערך הסמכויות הסמוי המגדיר את פעולתה של הרפובליקה השנייה. מאחורי המושג מסתתר התהליך שבו נרקמה באיראן מערכת נאמנויות חוצת־מוסדות, שאינה נשענת על חוק ובחירות, אלא על מינויים שקטים, שליטה בתקציבים, פיקוח ערכי, והשגחה בלתי נראית. על כן היא "שחורה", כי איננה רשמית; בה בעת היא גם "רשת", שכן היא פועלת בו־זמנית במערכת המשפט, הצבא, הדת, החינוך, התקשורת והכלכלה. ח'אמינאי היה לראש הרשת הזו, פחות כמנהיג ויותר כמתאם-על בסבך הכוחות.

מנגנון זה פעל בכמה מישורים משלימים: שליטה הדוקה במינויים, הכוונה שיטתית של הידע והתרבות, ועיצוב דפוס של משילות שקטה אך חודרת. ח'אמינאי ריכז בידיו סמכויות רחבות לאישור ולמינוי עשרות בעלי תפקידים – מראשי הרדיו והטלוויזיה ומפקדי משמרות המהפכה, מפקחים במערכת החינוך ותובעים בכירים – כאשר שיקול הנאמנות גבר, לא אחת, על שיקול הכשירות. כך נבנתה שכבה של פקידות דתית־אידיאולוגית, מעין רשת של נציגים נאמנים, שתפקידה העיקרי היה הבטחת יציבות ושימור הסדר הקיים. במקביל, עוצב שיח ציבורי ממושמע באמצעות משרד ההכוונה האסלאמית, לשכת המנהיג העליון ומוקדי השפעה באקדמיה, שבמסגרתם סוננו ספרים, יצירות, קורסים ותכנים תקשורתיים לפי עיקרון "מה שמועיל למשטר". חשיבה ביקורתית צומצמה, אינטלקטואלים הודרו או הושתקו, והתרבות – אמצעי ביטוי מרכזי – הוסבה לכלי פיקוח ובקרה. כל אלה השתלבו בסגנון שלטון שאינו רועש או ראוותני, אך מחלחל לעומק המערכת. משילות שבה הציות הפך אקלים מתמשך, ובמסגרתה הוחלפה השאלה "מה נכון?" בשאלה "מה מועיל למשטר?".

שלושת המישורים הללו לא פעלו בחלל ריק. הם הזינו בהדדיות זה את זה בנבכי מעגל שליטה סגור. נאמני המשטר שמונו לעמדות מפתח עיצבו את המרחב התרבותי, שעיצב בתורו תודעה ציבורית שקטה וצייתנית אשר אפשרה לשלטון "שקט תעשייתי". האיום על הרפובליקה לא יוחס רק למחאות רחוב, כי אם למושגים כמו שיח, פלורליזם, יצירה והתאגדות אזרחית. אלו נתפסו כאיומים חמורים יותר מאופוזיציה גלויה. זו הייתה אפוא תמונת הרקע בשלטון הצללים: פחות התלקחות ויותר איטום שיטתי; פחות חיילים ברחובות ויותר מודיעים באולפן, חכמי דת בלשכת המנהל, ונציגי המנהיג בתוך ישיבות מועצת העיר. זה היה הניצחון השקט של ח'אמינאי שהיה הראשון להבין, שלמהפכה יש סוף, אך לרשתות שליטה אין תאריך תפוגה.

2. עַלִי־אַכְּבַּר הַאשֶמִי-רַפְסַנְגַ'אנִי – האדריכל השקט של 'הרפובליקה השנייה'

בצמוד לח'אמינאי, ניצב אז עַלִי-אַכְּבַּר הַאשֶמִי־רַפְסַנְגַ'אנִי, ששימש כנשיא הרפובליקה בשתי קדנציות, משנת 1989 ועד לשנת 1997. רפסנג'אני היה לאיש סודו הקרוב של ח'ומיני ונמנה עם אבות המהפכה. בדומה לח'אמניאי, יוקרתו של רפסנג'אני לא נבעה מדרגתו הדתית – שכן הוא נותר בגדר חוגַ'ת אל־אִסלאם, ולא הגיע למעמד אייתוללה בכיר – אלא שיוקרתו נבעה מייחודו הפוליטי. הקרבה היתרה לח'ומיני, האב המייסד, נוכחותו המתמדת לצידו בגלות ובשובו לאיראן, ומיקומו המרכזי במנגנוני המדינה החדשה, הפכו אותו לאיש בעל השפעה. במלחמת איראן–עיראק מינה אותו ח'ומיני לראש 'מועצת ההגנה העליונה', ובכך הפך רפסנג'אני לאדריכל המלחמה בהיבט האזרחי והפוליטי. יוקרתו גברה במיוחד בשנת 1988, כאשר היה בין הראשונים שהבינו כי המשך המלחמה מול עיראק יביא לחורבן פנימי. הוא היה זה שהכין את הקרקע להחלטה הדרמטית של ח'ומיני, לקבל את החלטה 598 של מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת להפסקת האש בין איראן לעיראק (Mehdi Khalaji, The Shadow of God and the Hidden Imam:, 25–30, 40–45). רפסנג'אני נתפס בעיני הציבור והממסד אז כמי שמעז לומר את האמת המרה ולהוביל את איראן אל הפסקת אש כואבת, אך הכרחית.

רפסנג'אני לא נודע כהוגה רעיונות מקוריים, אלא כאדריכל הביצוע של המהפכה. הוא לא ניסח משנה מהפכנית חדשה, אך היטיב להוליך את עקרונותיה אל עולם המעשה, אל הכלכלה, המִנהל והמדיניות. במידה רבה היה זה רפסנג'אני שתרגם את האידיאולוגיה לשפת התשתיות, התקציבים והמוסדות, מתוך הבנה שהמהפכה יכולה לשרוד רק אם תעטה על עצמה את חליפת הניהול והפרקטיקה.

ברית השלטון בין ח'אמינאי לרפסנג'אני נולדה מתוך אינטרס הדדי. הראשון תפס את מקומו כמי שמסמל את ההמשכיות ההלכתית, גם אם בפועל לא ניחן במוניטין רוחני רחב, ולא הצטיין בהגות מעמיקה. השני, רפסנג'אני, היה איש המעשה, שנשא על כתפיו את המשימה להחזיק מדינה מדממת על רגליה. בפועל, דווקא הסמכות הרוחנית נזקקה לאנרגיה המוסדית, הטכנית והפוליטית של בן־בריתו כדי לשרוד (רפסנג'אני נפטר ב־8 בינואר 2017 בטהרן. למחרת, בראיון לרויטרס, ציין החוקר עבאס מילאני: "על רקע מה שמתרחש בארצות הברית והאפשרות לאי־יציבות במדיניות האמריקאית, יש צורך בקול של תבונה ופרגמטיזם בעל משקל. הוא היה הקול הזה").

ברוח התקופה, רפסנג'אני פתח בזהירות את איראן לעולם, חתר לשיקום כלכלי, והניח את הבסיס להפרטה מדודה. תחתיו נולדו שווקים חצי־פרטיים, נחתמו עסקאות עם סין ומלזיה, ונוסדה 'מנהלת השיקום' (סְתַאד בָּאזְסָאזִי) (Kevan Harris, A Social Revolution, 87–95). גוף ממשלתי למחצה, שהפך במהרה לאימפריה כלכלית המקושרת למקורבי המשטר.

במהרה, הפך רפסנג'אני לשם נרדף לשחיתות כלכלית. הוא ובני משפחתו שלטו ברשת רחבה של תאגידים, קרקעות וחברות ביטוח, נפט, תעופה ובנייה. בעיתונות האיראנית הוא כונה לעתים "אייתוללה רַאנְתּ", רמז ציני לחיבור המסוכן בין סמכות דתית, כוח פוליטי והטבות כלכליות. המילה 'רַאנְתּ' בפרסית מציינת רנטה, כלומר הכנסה או רווח שאינם נובעים מייצור, השקעה או עבודה, אלא מהקצאות שלטוניות, רישוי נכסים ועסקים למקורבים או גישה למשאבים ציבוריים. באיראן, מדובר לרוב בהטבה כלכלית הניתנת בזכות קשרים פוליטיים, לרוב תוך שחיתות שלטונית גלויה או מוסווית.

לצד השחיתות, שורטטה גם אסטרטגיה של ממש. רפסנג'אני הבין כי בהעדר תשתית כלכלית יציבה ועלית טכנוקרטית מסודרת, לא ניתן להחזיק משטר לאורך זמן. לפיכך, טפח בהתמדה דור של דמויות מפתח לעתיד שנשאו את רעיונותיו קדימה: חַסַן רוּחַאנִי, מוֹחַמַּד גַ'וַאד זַרִיף, עַלִי לַארִיגַ'אנִי, מוֹחַמַּד רֵזָא ערַאקִי, מוֹחַמַּד הַאשֶם עַבָּאסִי – כולם החלו את דרכם במסדרונות שבהם שלט רפסנג'׳אני, ולימים ישרתו את המדינה במשרות ציבוריות בכירות ביותר. הללו לא היו מהפכנים נלהבים, אלא מהנדסי המשכיות. ניתן לומר, שבעידן הפוסט־מהפכני רפסנג'אני לא ניסה לרסן את המשטר, אלא ניסה למתן את תנודותיו. תחת ממשלו קיבלה הרפובליקה אופי מדינתי מובהק יותר ופחות מהפכני, אך מבלי לזנוח את שני הממדים גם יחד (Ervand Abrahamian, A History of Modern Iran, 181–190; Farideh Farhi, Post-Revolutionary Iran, 25–48).

שנות הרפובליקה השנייה נשענו על ברית חרישית, אך מכרעת, בין שני האישים הללו. ח'אמינאי, המנהיג העליון, שראה ביציבות ערך עליון, גם במחיר דלדול הלהט המהפכני; ורפסנג'אני, הנשיא שביקש לנהל את המדינה כגוף חי, מתפקד ומתקדם. כאמור, השניים לא פעלו מתוך קרבה אישית או השקפת עולם משותפת, אך נזקקו זה לזה. ככל שהרפובליקה האסלאמית הלכה והתמסדה, התבררה אותה ברית כציר נדיר, יעיל ובלתי־ניתן לשחזור. מאז לא נרשם ברפובליקה האסלאמית שילוב כה מהודק בין המנהיג העליון לבין נשיא פרגמטי, שאִפשר להחזיק בעת ובעונה אחת את שני קצוות החבל. זו הייתה ברית בין הכוח לבין הרוח, בין המסגרת לבין התוכן, בין השגחה להפעלה אפקטיבית של מוסדות. רפסנג'אני, שהוסיף להשפיע מאחורי הקלעים גם לאחר תום כהונתו הנשיאותית בשנת 1997, שמר על מעמדו כמחולל פשרות ומעצב מגמות עד למותו בשנת 2017.

ברבות השנים נתפסה הרפובליקה השנייה כשלב מובחן בתולדות המשטר, רגע של איזון מחושב שבו עוצב מודל שמרני–מהפכני המסוגל להתמיד לאורך זמן. לא היה זה איזון שנשען על כריזמה רעיונית או על פתיחות פוליטית, אלא על פרגמטיות מוסדית מפוכחת, כזו היודעת לתרגם אידיאולוגיה מופשטת לשגרת שלטון יום־יומית.

בכהונתו השנייה של רפסנג'אני, בשנים 1993–1997, הסתמנה נקודת מפנה ברורה. ח'אמינאי זיהה בנשיאות מוקד סמכות עצמאי מדי, והחל לצמצם את חופש פעולתו של הנשיא באמצעות שליטה במינויים, חסימת יוזמות והרחבת מעורבותם של מוסדות הכפופים ישירות ללשכתו. כך התבהר דפוס שלטוני עמוק יותר, שלפיו הנשיאות חדלה להיות שותפה מאוזנת, והפכה למוסד כפוף, זמני ושביר, בתוך מערכת שלטון שמרכזה האחד והיחיד מצוי בלשכת המנהיג העליון. דפוס זה היה למבשר גורל שחזר על עצמו אצל הנשיאים שבאו לאחר מכן (מאבקי הכוח בין ח'אמינאי לרפסנג'אני היו מושא מחקר אקסטנסיבי. המחקר הבולט בהקשר זה הוא של אלקס וטנקה. ראו: Alex Vatanka, The Battle of the Ayatollahs in Iran).

הבחירות בשנת 2005 חיזקו מגמה זו. ניסיונו של רפסנג'אני לשוב לתפקיד הסתיים בתבוסה למחמוד אחמדינז'אד, שנהנה מתמיכה מלאה של המנהיג העליון. ניצחון זה סימן לא רק חילופי שלטון, אלא גם התקבעות של מודל הנשיאות הכפופה, הנשענת על נאמנות, ולא על עצמאות פוליטית.

3. הרשת השחורה: האימפריה הכלכלית הסמויה של משמרות המהפכה

בשנותיה הראשונות של הרפובליקה האסלאמית, משמרות המהפכה שימשו כצבא נאמנים, אגרוף ברזל אידיאולוגי שתפקידו לשמור על הגחלת. אך בשנות התשעים חלה תפנית. הלוחמים פשטו את המדים ועלו על חליפות, והארגון החל לשנות את פניו, מזרוע ביטחונית לאימפריה פוליטית וכלכלית חובקת־כל. עבור ח'אמינאי הם היו הימור בטוח: מושחתים פחות מהפקידות האזרחית, נאמנים יותר מהממסד הדתי וצייתנים בהרבה מהסטודנטים המרדנים.

גולת הכותרת הייתה הקמת חותם הנביאים (חַאתֶם אֶל־אַנְבִּיאָא) – תאגיד ענק ששמו הרוחני תוארו של הנביא מוחמד, נועד להעניק גושפנקה דתית למיזמי נדל"ן ותשתית ארציים. מה שהחל כזרוע הנדסית בסיום המלחמה עם עיראק, הפך למפלצת כלכלית החולשת על עשרות מיליארדי דולרים בתחומי האנרגיה, הכרייה והתקשורת. בכך, הפכו משמרות המהפכה מהמגנים של הסדר הקיים – לבעלים הרשמיים שלו.

כך צמחה סביב חותם הנביאים רשת סבוכה של מאות חברות־בת. מרביתן נוהלו בידי יוצאי המשמרות שהיו בעלי קשרים הדוקים עם הממסד הדתי־ביטחוני. התוצאה הייתה מונופול חסין־תחרות, הפטור ממכרזים ונהנה מגישה ישירה לעורקי השלטון. אלא שחשיבותו האמיתית לא הייתה רק בגודלו, אלא בתפקידו – חוליה מרכזית במחזור סגור של כוח: הכנסותיו לרוב לא חזרו לקופת המדינה, אלא זרמו אל 'הרשת השחורה', לצורך מימון מיליציות, מנגנוני תעמולה ומוסדות דת. במעגל הסגור הזה, הכלכלה הזינה את השליטה, והשליטה הבטיחה את שרידות המשטר.

זרועות חותם הנביאים נשלחו הרבה מעבר לגבולות איראן. ההון שנצבר מימן תשתיות ופרויקטים בלבנון, בעיראק, בסוריה ובתימן. כך למשל, חברות־בת של התאגיד שיקמו דרכים ושדות תעופה בשליטת המשטר הסורי והקימו מערכות תקשורת בפרברי ביירות. חותם הנביאים אמנם פיתחה אזורים נחשלים ברחבי הרפובליקה האסלאמית ומחוצה לה, אך גם העמיקה את אחיזתה בכלכלה, בחברה ובמרחב הפיזי. כך הפכה פעילות ההנדסה למנגנון שליטה מתוחכם, שיצר תלות תקציבית מוחלטת והטמיע את נוכחותם של משמרות המהפכה בלב החיים האזרחיים.

בתוך כך נולד מעמד חדש: 'בני המשמרות'. אלו היו הדור השני של המהפכה, מקורבים ובני משפחה של בכירי משמרות המהפכה, שצמחו בתוך מוסדותיה והתברגו בעמדות מפתח. הם נשאו דרגות, שלטו בתקציבים, החזיקו בחסינות מעשית מפני פיקוח ציבורי ונהנו מגישה בלתי־מוגבלת למרכזי קבלת ההחלטות. שמות כמו סַעִיד מוֹחַמַּד, לשעבר מפקד חותם הנביאים שהיה מועמד לנשיאות; חֻסֵין טָאאֶבּ, ראש מנגנון המודיעין של משמרות המהפכה ומֻחַמַּד אֶסְלַאמִי, שכיהן כמפקד הסוכנות לאנרגיה אטומית, היו הפנים של האריסטוקרטיה החדשה הזו. שכבה זו החזיקה בכוח חוצה־מערכות והביעה נאמנות בלתי־מסויגת למנהיג העליון. התופעה לא נעלמה מעיני התקשורת העולמית. כותרות כמו "האימפריה הבלתי־נראית של הרפובליקה האסלאמית" או "כלכלה מקבילה מוחלטת", סיקרו מערכת תאגידית אדירה הנשענת על משאבי הציבור, אך פועלת ללא כל שקיפות או ביקורת.

כך התגבשה מדינה בתוך מדינה, שכבת כוח החיה בתוך איראן, אך אינה כפופה לחוקיה. היא שלטה בכלכלה, אחזה בסוגרי הביטחון ושלטה בתקשורת דרך ערוצים "חצי־פרטיים". כתוצאה מכך, חלקים ניכרים של הציבור נדחקו לשוליים. צעירים, נשים ובני מיעוטים גילו כיצד החזון המהפכני נבלע בתוך מנגנני כוח המתיימרים לדבר בשמו. במקום אחדות, צדק ושוויון חלחלו אל החברה האיראנית פחד, חשדנות וייאוש פוליטי עמוק.

4. טיהור תרבותי: מנגנוני הפיקוח והסינון של האקדמיה והיצירה

דמיינו גבר נוסע לבדו ברכב, חוצה את הנופים המאובקים והצחיחים של שולי טהרן. אין לו יעד, אין לו הצהרה פוליטית, ואין לו זעקה. הוא עוצר פעם אחר פעם ליד זרים מוחלטים ושואל אותם שאלה אחת, פשוטה ומצמררת: "האם תסכים לקבור אותי אחרי שאשים קץ לחיי?". בשנת 1997, כשהסרט 'טעם הדובדבן' של עַבָּאס כִּיאָרוֹסְתַמִי, עלה לאקרנים, הוא לא רק הציג עלילה מינימליסטית; הוא שיקף באופן מדויק את התודעה בה חי האזרח האיראני.

בקול נמוך, בקצב איטי, ובלא זעקה, סיסמה או כתב אישום, פורשׂ כיארוסתמי, אחד היוצרים המזוהים ביותר עם הקולנוע האיראני החדש, עלילה שכמעט ונעדרת התפתחות דרמטית. אך דווקא בפשטות הזו טמון כוחו החתרני של הסרט. 'טעם הדובדבן' לא הציע ביקורת ישירה על המשטר, אך העז להעמיד במרכזו אדם בודד, ספקן ומהסס, שמחשבתו נעה מחוץ למסגרת שהמדינה מבקשת להכתיב.

במציאות האיראנית של שנות התשעים, עצם ההצגה של תודעה אינדיבידואלית שאינה נגזרת מן האידיאולוגיה ואינה מתכנסת אל פתרון "נכון", הייתה חריגה. בכך לכד הסרט, מבלי לומר זאת במפורש, את הרגע ההיסטורי שבו עברה הרפובליקה האסלאמית לשלב חדש: עידן שבו המדינה החלה לפקח בקפדנות לא רק על המעשים, אלא על עצם גבולות המחשבה המותרת.

זהו קולנוע שנע בדיוק על קו התפר בין המותר לאסור – מרחב שבו הדימוי, ולא ההצהרה, נושא את המטען הפוליטי. עבור הצופה האיראני, החוויה הייתה קיומית, ועיקרה בהזדהות שקטה עם דמות שאינה יודעת כיצד לחיות בתוך עולם, שבו אפילו הספק נתפס כאיום. מתוך המקום הזה נחשף אופייה של הרפובליקה השנייה כמנגנון מתוחכם של סינון והכוונה; מערכת סמויה של פיקוח תרבותי וחינוכי, שהושגה באמצעות חקיקה בוטה וארגז כלים משוכלל של משטר תודעתי (Hamid Naficy, A Social History of Iranian Cinema, vol. 4 , 119–124. ).

בעוד שתאגיד חותם הנביאים תפקד כקבלן המהפכני של התשתיות והבטון, בתחום התודעה הופקדה המלאכה בידי 'המועצה העליונה למהפכה התרבותית' (שׁוּרָא־י עָאלִי־י אֶנְקלָאבּ־י פַרְהַנְגִי). בהנחייתו הישירה של ח'אמנהאי, הפכה המועצה לסמכות העליונה להגדרת 'ערכי המהפכה' בכל תחומי התרבות, ההשכלה והתקשורת. בשנים 1993–1997 אישרה המועצה שורת תקנות מחייבות כלפי האוניברסיטאות, איגודי הסופרים ומועצות הקולנוע. היה זה מהלך של הידוק פיקוח, שבוצע בשיתוף פעולה עם הזרועות הביטחוניות של משמרות המהפכה והבסיג'.

אחד הביטויים החדים ביותר לכך היה מבצע 'טיהור תרבותי' בקמפוסים, במסגרתו נכחו יחידות בסיג' במוסדות ההשכלה הגבוהה. תפקידם היה לאכוף קוד לבוש, לנטר מרצים שהרצאותיהם חרגו מן הקו האידיאולוגי, לדווח על סטודנטים סוררים ולתעד כל חריגה משיח "הולם" עלפי המהפכה וערכיה. הדיווחים שסיפקו תאי הבסיג' שימשו בסיס להדחת מרצים, לסגירת קורסים ואף להשעיית סטודנטים. כך למשל, הוחלו מגבלות תנועה על סטודנטיות במעונות, כולל דרישה לליווי ואישור חציית קמפוס בשעות הלילה.

קוד לבוש מחמיר הוחל גם בכיתות למדעים מדויקים, לרבות פיזיקה והנדסה, והסטודנטים נדרשו לעבור דרך מסננת של נציגי בסיג' שהוצבו בכניסה למעבדות. במדעי הרוח, תחומים כמו סוציולוגיה, פסיכולוגיה ולימודי מגדר עברו סינון קפדני, כך שתוכניות הלימודים נבחנו מראש, והמרצים נדרשו לאשר את חומרי ההוראה שלהם. השימוש בטקסטים מערביים, שנתפסו חתרניים, נאסר לחלוטין, ובהם כתבים פרי עטם של מלומדים כמו ז'אק דרידה, סימון דה־בובואר ומישל פוקו. באופן אירוני, האחרון היה זה שרק לפני שנים ספורות התפעם מהמהפכה בראשית דרכה.

בשנים 1993–1996 פוטרו או נאלצו לפרוש כ־327 מרצים במדעי הרוח, המשפטים והאומנויות, באוניברסיטאות היוקרה של טהרן, אֶסְפַהָאן ותבריז. רבים מהם לא היו פעילים פוליטיים במובן המוקבל. חטאם היחיד היה שהעזו לחשוב אחרת.

הפגיעה בחוקרות ובנשות האקדמיה הייתה דרמטית במיוחד. בשנת 1995, נסגרה המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת אל־זהרא בטהרן, לאחר שחוקרות המחלקה ביקשו להחיל קורסים בנושאי תודעה מגדרית והשפעת מלחמת איראן–עיראק על נשים. במקרה אחר, ד"ר משהד נסירי, פסיכולוגית שהתמחתה בטראומה, הודחה מתפקידה כמרצה אורחת בטענה של 'פגיעה בערכי המשפחה' לאחר שניתחה את השלכות הדיכוי המיני. חוקרת הספרות פארַנַכֶּה טאבַּנְדֶה, מהמכללה לאומנויות באוניברסיטת אזאד בטהראן, פוטרה גם היא לאחר שפרסמה מאמר, בו ניתחה את דמות האישה בקוראן מפרספקטיבה פמיניסטית.

חוקרות בולטות אחרות, כמו שַׁבַּאנֶה שַהְרְבַּאנִי, שהתמחתה בשיח פמיניסטי באיראן המוקדמת, או רוּכְּסַאר סַפַּרִי, פוטרו או הועברו לאוניברסיטאות מחוץ לטהרן. רובן לא קיבלו מעולם נימוק רשמי להחלטה, פרט לכך ש"דיווח פנימי" של תא בַּסִיג' המליץ שלא להאריך את העסקתן. דור של צעירות שנכנס לאקדמיה מתוך תשוקה לידע, מצא את עצמו נדחק הצידה.

ההדרה לא כֻּוְּנָה כלפי נשים באשר הן, אלא כלפי נשים משכילות ומדעניות, שבכוחן לעצב שיח אלטרנטיבי ולחלץ את המרחב הציבורי מהגדרותיו המצומצמות. במובן זה, אישה חוקרת נתפסה כסוכנת ידע, שבכוחה לפרש, לחנך, ללמד וליצור שפה. בעיני סוכני המשטר אישה כזו סיכנה את מונופול המדינה לא רק על מוסדות, אלא על גבולות הדמיון הקולקטיבי.

כך עוצבה מציאות של 'כיבוש הדמיון': שעבוד המחשבה החופשית לגבולות המותר בשם המהפכה. הפיקוח האידיאולוגי לא הסתפק עוד בתפקידו כבלם נגד חריגות, אלא הפך למנגנון שנועד למנוע מראש את עצם התגבשותה של חשיבה ביקורתית. בתוך המרחב הסגור הזה, דבריה של שירין עבאדי, מי שלימדה משפטים באוניברסיטת טהרן לפני שהפכה לקול של התנגדות, נשמעו כמעט צו־מחתרתי: "עשו כמיטב יכולתכם והשיגו השכלה… אלוהים ברא את כולנו שווים" (מתוך נאומה לרגל קבלת פרס נובל).

בד-בבד, הופעלו אותם מנגנוני פיקוח גם על הקולנוע. המועצה העליונה חברה ל'מועצת הקולנוע' (שׁוּרָא־יֵ סִינַמָה) ולתאי הבַּסִיג' התרבותיים, במטרה לשרטט גבולות גם על המסך האיראני. סרטים שעסקו ביחסים בין־מעמדיים, באמנציפציה נשית או בהבעת ספק דתי סווגו כבעייתיים עוד בשלב העלאת הרעיון. יוצריהם נדרשו לשכתב תסריטים בטרם שלב הצילומים, וחלקם נכנסו ל'רשימות השהייה', שנשלחו אל גופי ההפקה. גם במקרים אלה, תאי הבסיג' לא הסתפקו בפיקוח אידיאולוגי, אלא תיעדו הקרנות, שלחו דוחות פנימיים ולעיתים אף המליצו על שלילת רישיון הפצה.

באופן פרדוקסלי, ואולי דווקא בשל אותן הגבלות, הקולנוע האיראני של שנות התשעים חווה פריחה יוצאת־דופן. היוצרים למדו לתמרן בתוך הפיקוח, לדבר מתוכו ולמתוח את הגבולות עד לנקודת הסתירה. דוגמה מובהקת לכך הייתה סרטו של מוחסן מחמלבאף, 'סלאם קולנוע' (1995) – יומן מסע חריף החושף את יחסי הכוח וההשפלה שבין במאי לשחקניו. הקרנת הסרט בפסטיבל קאן עוררה מבוכה עמוקה בטהרן. מחמלבאף, שזנח את השיח המהפכני־דתי לטובת חקירה קולנועית של התודעה, מצא עצמו במוקד של מתקפה, כאשר תאי הבסיג' באוניברסיטאות דרשו לחקור את מניעיו.

יוצר נוסף שקרא תיגר על השלטון באופן מתוחכם היה גַ'עְפַר פַּנָאהִי, אחד הבמאים הבולטים של סוף המאה העשרים. בסרטו 'הַמַּרְאָה' (אָאִינֶה,1997), הוא ביצע מהלך שנחשב אז למהפכני ושבר את "הקיר הרביעי", המפריד בין הדמויות לצופים. פַּנָאהִי עשה זאת באופן רדיקלי. באמצע הסרט, השחקנית, ילדה בגיל בית־ספר, עצרה לפתע את הצילומים, הסירה את החיג'אב, פנתה אל צוות ההפקה ויצאה מן הפריים. ברגע חד ובלתי־צפוי, הילדה בסרט חדלה מלשמש ייצוג קולנועי והייתה היא עצמה. מהלך זה לא רק שבר את גבולות הז'אנר, אלא הביע ביקורת נוקבת על תרבות של שליטה, על מגבלות הצנזורה ועל מקומן של נשים בחברה ובקולנוע. פנהאי, שחשף את הסדקים במעטפת הכזב, עורר סערה ציבורית. תאי הבסיג' גינו את הסרט, והוא הוקע כפוגע בערכים ובייצוג הנשי. אקט זה הפך את הסרט לאבן־דרך בקולנוע האיראני הפוליטי.

הצנזורה אילצה את הקולנוע האיראני להמציא לעצמו שפה חדשה: מרומזת, דחוסה, רווית־שתיקות, הנשענת על מבטים ועל אירוניה מובלעת. את רשמיהם על השפה הקולנועית, היטיבו לבטא מחקרים ביקורתיים על הקולנוע האיראני לאחר המהפכה, בקביעתם כי הדיאלוג האמיתי בין היוצר לבין מה שאינו יכול לומר, אינו מתרחש בתוך התסריט, אלא בשוליו. השתיקה, הרמיזה ושינויים צורניים מייצרים משמעות חתרנית מתוך אותן מגבלות עצמן.

בניגוד לסערה שאפיינה את המהפכה בימיה הראשונים, 'הרפובליקה השנייה' כבר לא נזקקה למפגני כוח רועשים כדי לעצב את התודעה. במקום צנזורה גלויה לעין, הופעלה מערכת של 'גֻזִינֵש', מונח פרסי שמתאר אמצעי סינון שקטים, המייתר את הצורך באיסורים פומביים.

דוגמה מובהקת לפרקטיקה זו, הייתה ההתמודדות עם 'פסוקי השטן' של סלמאן רושדי. עבור המשטר, הבעיה בספר לא הייתה רק תוכנו, אלא עצם העובדה שהציג את הנבואה והמסורת כתוצרים אנושיים החשופים לספק ולפרשנות. הרומן ערער על הנחת היסוד של הרפובליקה, ובכך חצה קו אדום. אף שתורגם לפרסית, הספר מעולם לא ראה אור באיראן, כיוון שלא זכה לרישיון הפצה, וכל אזכור שלו בתקשורת נאסר. באירוניה מרה, 'פסוקי השטן' הפך לאובייקט של אחד האיומים הדרמטיים שניפקה הרפובליקה האסלאמית. בשנת 1989, בעקבות פרסומו במערב, ניפק ח'ומיני פַּתוַוה הקוראת להוציא את רושדי להורג. בקביעת תקדים לפיו ערעור תודעתי על סמלי הקודש ייענה בענישה מוחלטת – הוטמע ושוכלל מנגנון שקט של סינון ופיקוח מקדים.

5. השתקה כמדיניות: מיעוטים, זהות ופחד בשנות התשעים

אחת מתופעות הלוואי של התבססות הרפובליקה השנייה הייתה הקצנה שיטתית של הפיקוח התרבותי, במיוחד כלפי מיעוטים אתניים ודתיים. המשטר ביקש לעצב אחידות רעיונית. כל חריגה לשונית, אתנית או דתית סומנה כאיום על לכידותו. מה שהחל כפיקוח, הפך עם השנים לניסיון מחיקה מתמשך של קולות המיעוט. השימוש הציבורי בשפות שאינן פרסית הוגבל בחריפות, לא רק במוסדות החינוך, אלא גם בעיתונות ובשידורי הרדיו. בקרב הכורדים, המהווים כעשירית מהאוכלוסייה, ההגבלות הכבידו על מרקם החיים. עיתונאים כורדים סולקו מהמערכות, בעוון פרסום תכנים "פוליטיים במסווה תרבותי", ומורים שהקימו כיתות ללימוד שפת האם פוטרו, ולעיתים נעצרו. בין השנים 1989 ל־1997 נסגרו או הושעו מעל 45 עיתונים וכתבי־עת מקומיים דוברי כורדית.

בדרום־מזרח איראן, במחוזות סיסתאן ובלוצ'סתאן, הפכה קהילת הבלוצ'ים, קהילה סונית ברובה ודוברת בלוצ'ית, למוקד קבוע של חשדנות שלטונית. הבלוצ'ים היוו כחמישת מכלל אוכלוסיית המדינה, אך בשל היותם קבוצה אתנית־דתית מגובשת, המרוכזת באזור מובחן גיאוגרפי וחולקת מסורת מקומית, ראה בהם המשטר אתגר אתני־תרבותי. קל וחומר בשל "עוון" השייכותם לזרם הסוני.

המערכה להשתקת הקול הבלוצ'י הגיעה לשיאה בשנת 1993, עם סגירתו של עיתון הדגל המקומי, 'נַגְ'את-יֵ בָּלוּץ", שפעל ברציפות מאז ימי המהפכה. הנימוק הרשמי שניתן לסגירה היה "ערבוב דתי־לאומני המסכן את הסדר הציבורי". שם העיתון עצמו נשא אמירה חתרנית: 'נג'את' – שמשמעו גאולה או הצלה. הרמיזה לגאולה קהילתית, נתפסה בעיני השלטון תשתית למחשבה בדלנית.

לאחר סגירת העיתון, המשיך המשטר במלאכת המחיקה: כתבי עת מקומיים אוחדו עם עיתונים בערבית, שפה הזרה לבלוצ'ים, או הוכפפו לפיקוח ישיר של אנשי דת שיעים מהעיר קום. היה זה מהלך של כפייה תרבותית, שנועד לשלול מהקהילה את הזכות לנהל את חייה הדתיים במונחיה שלה.

אחד הקולות הבולטים שהושתקו היה האינטלקטואל הבלוצ'י ד"ר חמיד אלְמַזַרִי. בספרו 'הסוני והמדינה' (1992), שירטט אלמזרי את דמותו של הסוני האיראני כבן נאמן למולדתו, אך גם כמי ששומר על זהות עצמאית. המחיר לא איחר לבוא: בשנת 1995 נעצר אלמזרי בידי משרד המודיעין באשמת "עידוד הפרדה אתנית במסווה של ביקורת אקדמית", ונעלם למשך שבועות. בראיון לעיתון פקיסטני לאחר שחרורו סיכם את החוויה במשפט שהפך למניפסט: "לא רצו שאכתוב. רצו שאהיה דתי, אבל בשתיקה. הסוני הטוב הוא מי שמתפלל, לא מי ששואל".

מילותיו של אלמזרי הפכו לסיסמת קיר בזַאהֶדָאן, בירת האזור, והדהדו בעוצמה עשורים לאחר מכן "ביום שישי המדמם", ביום 30.9.2022, פתחו כוחות משמרות המהפכה באש קטלנית לעבר מתפללים שיצאו מתפילת יום השישי במסגד מַכִּי, המרכז הרוחני של הקהילה הסונית בעיר. על פי דיווח של אמנסטי, באותן מאורעות נרצחו 82 בני אדם, רבים מהם היו ילדים ונערים. מסגד מַכִּי – שנחשב ל"אל־אזהר של הבלוצ'ים" – הפך לסמל מדמם של דיכוי דתי־ממסדי.

אם עבור המיעוט הסוני המאבק היה על הזכות להשמיע קול, הרי שעבור הקהילה הבהאית המאבק היה על עצם הזכות להתקיים. הקהילה הקטנה, המונה כמאה אלף איש בלבד, הוצאה מחוץ לחוק ובעשור הראשון למהפכה נאסרו כ-220 מבנייה באשמת פעילות "אנטי־מהפכנית". האוניברסיטאות דרשו מבני הקהילה תעודת זהות דתית רשמית כתנאי קבלה, ובכך הדירו אותם לחלוטין ממוסדות הלימוד. ניסיון להקים מסגרת לימודים עצמאית, בשם 'המכון להשכלה גבוהה של הבהאים', זכה לתגובת־נגד חריפה. בשנת 1996 פשטו כוחות הביטחון על עשרות בתים פרטיים ששימשו כיתות, החרימו ציוד ועצרו את מרצי המכון. אחד מהם, ד"ר ראהִים יַזְדַנְפַר, תיאר את המעצר במילים הבאות: "אמרתי להם, אני מלמד כימיה, לא פוליטיקה. הם השיבו: "לא אתה ולא הכימיה שלך שייכים למהפכה הזאת"".

לא היה זה רק ניסיון לריסן קולות, אלא מחיקה טוטאלית של זהויות. הכורדי, הבלוצ'י והבהאי אולצו לטשטש את זהותם תחת מטריית האומה. וכך, בעשור הראשון של המהפכה עברה הרפובליקה האסלאמית מגוף מהפכני למערך בירוקרטי ממשטר, מרסן ומפקח. אך בקרב בני הדור השני למהפכה – צעירים עירוניים וסטודנטים שגדלו על סיסמאות אך נתקלו בקירות חסומים – צמחה דרישה שקטה לשפה אחרת, לריווח תרבותי. רבים ממובילי הקמפיין של הנשיא מוחמד ח'אתמי בשנת 1997 דיברו לראשונה בשפת 'זכויות אזרחיות' בתוך הרפובליקה, ומתוך השתיקה והמשמעת החלה לנבוט תביעה חדשה לרפורמה רכה המותירה מרחב נשימה. הפרק הבא יתמקד בניצני הדור שביקש להיאחז בתקווה לשינוי מתוככי המערכת עצמה.

הספר "עלייתו ונפילתו של משטר האייתוללות" מאת פרופסור עוזי רבי יצא לאור בהוצאת סלע מאיר. לרכישת הספר בהנחה של 15% למנויי מידה.