שלוש תחנות מרכזיות בהידרדרות של עיתון "הארץ"

בתחילת השבוע הופיעה במשדרה של העיתונאית איילה חסון בתאגיד השידור 'כאן', הכותרת הבאה: "הארץ בשימוש הפרופגנדה האיראנית". הכותרת וכן אלפי האזכורים של העיתון בערוצי התקשורת של האויב האיראני המוזכרים בכתבה הרתיחו דוברים בולטים רבים בשמאל. הם התפייטו על העיתון האהוב עליהם ועל איכויותיו המקצועיות הגבוהות בעיניהם, הכחישו שהארץ הוא כלי בידי תעמולת האויב, כינו את חסון "חרפה לתאגיד" ואף דרשו את פיטוריה.

הויברציה בשמאל היתה כה חזקה עד שלמשך יומיים לפחות, נצח במונחים תקשורתיים, הרשתות החברתיות סירבו להרפות מהעניין. אבל היא גם הוכיחה באופן מאלף עד כמה, הנקודה שהעלתה חסון רגישה בעיני הארץ ואוהדיו.

אז האמנם הארץ הוא כלי בשימוש תעמולת האויב, או שאיילה חסון טופלת עליו אשמת שווא?

התשובה חד משמעית היא שאיילה חסון צודקת. מזה שנים רבות משמש הארץ כלי מרכזי בידי האויב, וגם מטעם עצמו, להצדקה והדהוד סחרירי האויב ולהפצת אנטישמיות בעולם.

הנה בקצרה, בשלוש נקודות בזמן, סיפור הפיכת הארץ מעיתון שמאל ציוני למכשיר תעמולה אוטואנטישמי ואנטי ציוני, בו עושה האויב שימוש קבוע ונרחב.

נקודת זמן ראשונה – שנת 2003 – הפרידה מהציונות

בספטמבר 2003, בעיצומה של האינתיפאדה השניה, התפרסם מכתב הטייסים הסרבנים בראשות תא"ל במיל. יפתח ספקטור ובו הצהירו הטייסים שיסרבו להפציץ מטרות טרור בעזה. עורך הארץ הותיק והסמכותי דאז, חנוך מרמרי, הכתיב קו מערכתי המתנגד לסרבנות הטייסים, והעיתון אף פרסם מאמר מערכת שכותרתו 'סרבנים בסרבל', ותקף את סירוב הטייסים.

זאת היתה תקופה מעניינת בהארץ, (הסיפור בהרחבה כאן) משום שאז הגיעה לנקודת הכרעה התגוששות בין שני מחנות אידאולוגיים במערכת העיתון: מחנה השמאל הציוני, בהובלת העורך מרמרי ועיתונאים כמו עמוס הראל וזאב שיף, ומחנה השמאל הפוסט ציוני, בהובלת עיתונאים כמו דיוויד לנדאו, גדעון לוי ועמירה הס.

את ההתגוששות על הובלת הקו המערכתי הכריע המו"ל והבעלים, עמוס שוקן. שלושה ימים לאחר מאמר המערכת שתקף את הטייסים הסרבנים, פרסם שוקן בעיתון מאמר פרי עטו ובו גיבה את סירוב הטייסים, תחת הכותרת "סירוב למען הדמוקרטיה". מרמרי הבין את הרמז, התפטר ובמקומו מונה לעורך הארץ דיוויד לנדאו, כאמור ממובילי הקו הפוסט ציוני של העיתון (הסיפור בהרחבה כאן). מאז, כידוע, כפי שנראה בעוד כמה שורות בנקודת הזמן הבאה, פנה העיתון באופן מובהק לקו פוסט ציוני ולפרקים אף אנטי ציוני.

כשנה מאוחר יותר, בשיחה איתי, ניתח מרמרי את משמעות ההחלטה המערכתית לבחור בקו של המחנה הפוסט ציוני. כך מרמרי:

"אחת המטרות העיקריות שלי בתור עורך ראשי, היתה להשאיר את העיתון במגרש ולא להורידו לשוליים. כיום 'הארץ' אינו במגרש, אלא הפך משחקן במגרש למשקיף מהמרפסת. וכשאתה משקיף מרוחק אתה לא בהכרח רואה טוב יותר את המהלכים המורכבים שבמשחק – ובוודאי משפיע פחות. עיתון לא יכול לחיות כשהוא בנתק מדרגים שלטוניים מולם הוא עובד ואותם הוא מסקר. העיתון תמיד היה בשמאל, אבל למרות זאת התמיד בדיאלוג קבוע עם ראשי המדינה, גם אם לפרקים היה דיאלוג ביקורתי מאד. הדבר הזה כבר לא קיים עוד היום".

נקודת זמן שניה – שנת 2017 – אירוע הקריקטורה

התקופה השנייה כוללת את השנים 2003 – 2023, ובהן היינו עדים לתהליך קבוע של התגברות העוינות, המשטמה וטפילת עלילות השווא של הארץ כלפי חברה ישראלית, ממשלות ישראל הנבחרות וכמובן צה"ל.

את השנים אלה, תחת העורכים דיוויד לנדאו, דוב אלפון ואלוף בן, היטיב לתאר דווקא אתר תוכן ניאו נאצי פופולרי בעריכת הפעיל האמריקני הניאו נאצי, ראש ה KKK לשעבר, דיוויד דיוק. ומעשה שהיה כך היה:

בספטמבר 2017 שיתף יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, קריקטורה שלעגה לג'ורג' סורוס, איל הון יהודי-הונגרי אנטי ציוני ומממן נדיב של של ארגונים אנטי ישראליים ואנטי ציוניים. הקריקטורה הציגה את סורוס כמושך נסתר בחוטים המניע תהליכים חברתיים שליליים ועל כן נחשבה לאנטישמית. בעקבות הביקורת מיהר יאיר נתניהו למחוק את השיתוף. אלא שהארץ זיהה הזדמנות להתנגח בנתניהו הבן ופרסם מאמר צדקני בו הביע זעזוע טהרני מהעובדה ש"תמונת בנו של ראש הממשלה מעטרת דף בית של אתר ניאו־נאצי בזכות קולאז׳ אנטישמי פרי מקלדתו, לקול צהלה מפרגנת של מנהיג ה-KKK לשעבר".

הארץ התכוון לכך שהכתבה בהארץ על שיתוף הקריקטורה הופיע באתרו הניאו נאצי של דיוק. אבל הסיפור חשף מצב חמור בהרבה מבחינת הארץ. חיפוש שערכנו אז באתר ההוא חשף 600 שיתופים של תכנים שהתפרסמו בהארץ. אותם מאות שיתופים כללו, בין השאר, שימוש בהארץ כדי "להוכיח" שהיהודים שולטים בתעשיית הפורנוגרפיה העולמית; העתקת טור של גדעון לוי על המצב בעזה; שימוש בהשוואה שנערכה בהארץ בין ישראל לגרמניה הנאצית; שימוש בהשוואה שערכה עמירה הס בין רצועת עזה למחנה הריכוז ברגן-בלזן; כתבה שהועתקה במלואה, כמות שהיא, על ארגון להב"ה; ועוד ועוד.

מאות אזכורים נוספים לפרסומים בהארץ, מצאנו אז גם באתר הניאו-נאציDaily Stormer . דומה שבבואנו להתמודד עם השאלה האמנם משרת הארץ את תעמולת אויבי ושונאי ישראל, נוכח נתונים אלה אין בכוחנו הדל להוסיף או לגרוע.

נקודת זמן שלישית – שנת 2023 – פרוץ מלחמת התקומה

בספטמבר 2023, שבועיים וחצי לפני טבח ה 7.10, פרסם עורך הארץ אלוף בן מאמר ששיקף את הגעתו של הארץ אל הקצה הרדיקלי ביותר של הפוסט ציונות. תחת הכותרת "יהודית ודמוקרטית? הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית", קרא עורך הארץ למחיקת הגדרתה היהודית של המדינה והחלפתה בהגדרה דמוקרטית אוניברסלית, שבהינתן תנאי הקיום בישראל משמעותה ההכרחית היא חיסול המפעל הציוני.

העגלה נוסעת אין עצור. ב־9.10, יומיים בלבד אחרי 7.10, נמצא ראוי לפרסום בהארץ מאמר מאת עמירה הס שכולו שיר שבח והלל לטבח הנאצי הברברי שביצע חמאס ברחבי העוטף, ושיר לעג ושמחה לאיד לתבוסת צה"ל באותו בוקר מר ונמהר.

משם והלאה, ממש עד ימינו אלה, מקפיד הארץ לאורך כל המלחמה להצטרף לכל סחריר תעמולה שמפריח האויב ואף להמציא כמה משל עצמו. כבר בתחילת המלחמה נקבע בהארץ שוב ושוב ושוב שישראל, שהוצגה כחברה גזענית ומשיחית, נושאת באחריות ואשמה לטבח בעוטף, בגלל מדיניותה הפושעת כלפי הפלסטינים. שוב ושוב גזר הארץ גזר גזירה שווה בין האלימות של חמאס ל"אלימות" ישראל וקבע שהן "מתועבות" ו"מפלצתיות" באותה מידה, במטרה להסיר אחריות מחמאס על פשעיו ב 7.10.

הארץ גם הפיץ שקר גמור שלפיו רוב הפלסטינים מתנגדים לטרור, שעה שכל הסקרים הצביעו על תמיכה גורפת ונלהבת של הפלסטינים בטרור בתצורתו המזוויעה והברברית ביותר, קבע ש"אין אנטישמיות בהפגנות נגד ישראל" בקמפוסים בארה"ב, והפיץ קונספירציה אנטישמית בוטה שלפיה ישראל שולטת בפוליטיקה האמריקנית.

לאורך כל המלחמה הפיץ הארץ את כל סחרירי התעמולה של האויב ואף אישר את נכונותם. ישראל רוצחת תינוקות, הבעיה האמיתית היא אלימות המתנחלים, (שהארץ אף הסית לרציחתם) שימוש חמאס בבתי חולים כבסיסי טרור הוא רק "טענה ישראלית", חמושים שנהרגים הם "אזרחים תמימים", ישראל מאבדת את תמיכת המערב, וכמובן – חיילי צה"ל מבצעים כל פשע מלחמה אפשרי, בדרך כלל בשיטה קבועה של שינוי הגדרת פשעים בינלאומיים, כדי שניתן יהיה להאשים בהם את ישראל: ג'נוסייד, הרעבה מכוונת, הצמאה מכוונת, ביזה, רצח אזרחים חסר אבחנה, הפצת מחלות באזרחי האויב. וכמובן, האשמה הקבועה בכישלונות המו"מ לעסקאות חטופים היא שוב ושוב רק ישראל.

על כל ההאשמות האלה נשענים שונאי ישראל רבים, המצטטים בהתלהבות את הפרסומים בהארץ כהוכחה לאמיתות הטענות האנטישמיות נגד ישראל.

*****

אירוע אחד, יומיים לאחר פרוץ מבצע 'עם כלביא' ביוני אשתקד, ממחיש את התשובה לשאלתה של איילה חסון בצורה קולעת:

העיתון 'טהרן טיימס', היוצא לאור באירן באנגלית, מכנה עצמו "קול המהפכה האסלאמית", ונחשב לקולם של הפלגים הקיצוניים ביותר באירן. יומיים לאחר פעולת הפתיחה הישראלית של 'עם כלביא', התפרסם בו מאמר רהב ושחץ תחת הכותרת "תגובת אירן וזכותה להרתעה גרעינית נוכח ישות ציונית מתפוררת".

בלב המאמר העלו דוברי משטר האייתולות מה שכינו "שאלה יסודית". והיא: "האם לישות הציונית יש חוסן הפנימי לשרוד עד 2040?"

בתשובה, הפנה המאמר למאמר של עורך 'הארץ' אלוף בן שפורסם ימים אחדים קודם לכן ושאל בדיוק את אותה שאלה. מתברר שדוברי האייתולות שאבו עידוד מהשאלה שהעלה עורך 'הארץ', ותיאור אותה "עדות פנימית מהעיתונות העברית, שזורה בפחד ובהודאה". ישראל לפי מסקנתם, היא "המשטר היחיד בעולם שבו המתנחלים עצמם דנים בפומבי כמה זמן עוד נותר לו. אין עוד מדינה בעולם שבה האזרחים שואלים בגלוי: "מתי תקרוס מדינתנו?" או "כמה זמן עוד נישאר על המפה?" אפילו במלחמות אזרחים עקובות מדם, הלבנונים, התימנים או האוקראינים לא שאלו שאלות קיומיות כאלה."

רק בהארץ שואלים. וכמובן שיש מי שקורא ושואב עידוד. איילה חסון צודקת.