קולות התבוסתנות ההרסניים של ימינו כבר היו כאן בעבר, ואסור לתת להם להשתלט על השיח
המערכה בלבנון נמשכת ואף מתרחבת אך נראה כי ישראל מהססת לפגוע בתשתיות אזרחיות ומתוך כך תתקשה לפרק את חיזבאללה מנשקו במהירות ועלולה להתבוסס בבוץ הלבנוני. קולות המחאה כנגד המלחמה בכלל וכנגד פעולה קרקעית בפרט כבר מתחילים להשמע. סקרים מתסיסים באשר לסוגיה הזו כבר משוגרים אל הטלפונים הסלולריים. טיעוני "ארבע האמהות" שגרמו לנו לברוח מלבנון במלחמה הראשונה חוזרים בשינוי אדרת.
לטובת הקוראים נזכיר. מבצע "שלום הגליל" שאמור היה להיות תחום בזמן ובעומק הפעולה בשטח. התרחב לכדי שנים של מלחמה ולכדי קילומטרים רבים. עוד ועוד לוחמים נהרגו או נפצעו בפעולות השונות בלבנון, ובלילה נורא בפברואר 1997 התנגשו זה בזה שני יסעורים של חיל האוויר בדרכם ללבנון מעל עמק החולה וכל 73 לוחמי צה"ל שהיו עליהם נספו. מאז הלילה ההוא התעצמה המחאה הציבורית נגד המשך המלחמה ונשמעה הקריאה לסגת מלבנון באופן חד צדדי. ארבע האמהות המפורסמות שאבו את כוחן מארגון שהוקם שנה לאחר פרוץ המלחמה "הורים נגד שתיקה" וקראו לעצמן בתחילה "ארבע אמהות – לצאת בשלום מלבנון". הן החלו לקיים כנסים והפגנות ברחבי הארץ ובתקשורת בארץ ובחו"ל הן זכו לתפוצה רחבה ולסיקור. מנגד היו שטענו שהן לא מבינות בבטחון, שהן מעמידות בסיכון את הלוחמים ושהן מעניקות כח לחיזבאללה ולאוכלוסיה בדרום לבנון לפעול נגד חיילי צה"ל, ויש אף מי שכינה אותן "ארבע סמרטוטות". אך לשווא. הקריאה של ארבע אמהות לנסיגה חד צדדית מלבנון נפלה על אוזניו של אהוד ברק, וברק הבטיח בשנת 1999 שאם יזכה לכהן כראש ממשלה – יוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה. וכך במאי 2000 יצא צה"ל מלבנון, במה שנראה היה כמו בריחה חפוזה. לא השלמנו את המשימה ובמקום זאת ברחנו, וזו בדיוק הסיבה שחזרנו אל הבוץ הלבנוני במלחמת לבנון השניה ולאחריה.
התמזל מזלם של אזרחי ישראל שחיזבאללה לא הצטרף מצפון אל הטבח בשמחת תורה שכן ייתכן שהיינו מתקשים לשרוד במערכה רחבה שכזו ביום ההוא. ההימנעות הזו נמשכה זמן קצר והשיגורים החלו להגיע מלבנון על טיליהם ועל כטב"מיהם. חודשים על גבי חודשים של מטחים בלתי פוסקים נחתו על צפון הארץ. לבסוף פסקה האש אך ללא הסכם שלום כלשהו עם ממשלת לבנון ומבלי שחיזבאללה פורק מנשקו, והיתה זו רק שאלה של זמן עד אשר נמצא את עצמנו שוב בעומק הבוץ במדינה שבירתה כונתה בעבר "פריז של המזרח התיכון". ואכן בימים אלה חיילי צה"ל לוחמים שוב בלבנון. הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון נשמעים נחושים להכריע את חיזבאללה. אם פעם התקשינו לפנות אוהל – כעת אנחנו מפנים מאות אלפי לבנונים אל מעבר לנהר הליטאני, וכעת מסתמן כגבול העתידי אליו שואפת ישראל להגיע לפחות מבחינת העדר אוכלוסיה לבנונית בכל השטח שמדרום לו.
אבל לצערנו נדמה שרוח הנכאים של "ארבע אימהות" עדיין בקרבנו. מזה מספר שבועות נשמעים קולות שמביעים ספק לגבי נחיצותה של הלחימה בלבנון, במיוחד באשר לפעולה הקרקעית. את אלטרנטיבה כמובן אין להם, העיקר להיכנע. הכרעת חיזבאללה והכרעת חמאס עוברות שתיהן דרך המערכה נגד איראן, והנה גם נגדה נשמעים קולות מחאה בלתי נתפסים. שוב ושוב נשמעות טענות מכוערות על כך שהמלחמה משרתת את הממשלה כאילו שניתן בכלל להעלות על הדעת שמקבלי ההחלטות אכזרים מספיק כדי לשלוח לוחמים אל פציעתם או אל מותם ובלבד שיוכלו להמשיך ולאחוז בכס השלטון. מי שמעלה בדעתו מחשבה שכזו – הוא הוא האכזר. שוב ושוב הם צווחים שהממשלה "מפקירה את הציבור" ושוב הם נושאים שלטים עליהם מתנוססת הסיסמא הנבובה שכל רגע במציאות הישראלית מוכיח את השקר שבה – "רק שלום יביא בטחון". המלחמה שבה אנו נתונים על כל זירותיה אינה מלחמה שאנחנו יכולים לבחור שלא להלחם בה, הפסד שלנו במערכה הזו הוא עניין קיומי. הקושי של העורף מובן וברור על כל היבטיו, מי שאינו מסוגל לעמוד בו בגבורה מוטב שלא ישמיע את קולו בפומבי על מנת שלא להחליש את אלה שמצליחים לזקוף קומה.
דוגמא טובה לתופעה הזו היא שירה גפן, בתו של יהונתן גפן ז"ל. גפן מרבה להביע טרוניה ברשתות החברתיות על הקושי של שגרת המלחמה. כאמור, אלטרנטיבה אינה מוצעת אבל הורדת המורל עד לכדי "עדר כלבים מובל לאסון" יש ויש. "נחזור הלומים או מתים", כותבת מי שניצחון אינו מהווה בכלל אופציה בעיניה. "מדינה שרועה חסרת אונים", היא כותבת על מי שזוכה להלחם לצד המעצמה הגדולה ביותר בעולם באופן שאינו נופל ממנה במאומה. "לבסוף כשנפתחה דלת הפלדה", היא מנבאת בחזונה האפוקליפטי לגבי מדינת ישראל: "היא שכחה איך ללכת, ולא זכרה מה עושים בחיים שאין בהם הרג". גפן יודעת היטב עד כמה תאבי חיים אנחנו ואיך רגע אחרי שמסתיימות כאן מלחמות אנחנו כבר עומדים בתור לקניות ממש לא נחוצות או בתור לטיסה לנופש שתיכננו בעודנו בממ"ד לצלילי נפץ היירוטים.
"לצאת לרחוב כנגד המלחמה הנוכחית זו החובה הגדולה ביותר שמוטלת על כל מי שמאמין שאין לנו מקום אחר מלבד ישראל", קוראים אנשי "המכון לחירות ואחריות" מאוניברסיטת רייכמן באוקסימורון אבסורדי, שכן מי שמאמין שאין לנו מקום אחר מלבד ישראל צריך לתמוך במלחמה על קיומנו.
אל המקהלה הזו הצטרפה אילנה דיין עם אחד המונולוגים העלובים שנשמעו אי פעם בתקשורת הישראלית, וסיפרה על סף בכי על בני משפחה פלסטינית שנהרגו על ידי "מסתערבים שריססו אותם". ברגע אחד של הגינות הודתה שהלוחמים ירו משום שהרגישו מאוימים אבל מיד הציעה לנו להסתכל בעיניהם העצובות של בני המשפחה שנותרו בחיים כי כך, לשיטתה, מנצחים וכך מקדשים את החיים. מה עם החיים שלנו היהודים? זה כבר פחות מטריד את הגברת דיין. שלא כמו ארבע האמהות שהיו בין אלה שהובילו אותנו לברוח מלבנון, ענו לאילנה דיין אמהות אחרות. אמהות ללוחמים שדרשו ממנה להתנצל בפני הלוחמים, אמהות שכמו אותן ארבע אמהות מגדלות לוחמים ולא עוצמות עין בלילות ארוכים. בזכות האמהות האלה, האחרות, ובזכות הלוחמים שהן מגדלות, אנחנו נעמוד מול האויבים מחוץ ומול הנרפים מבית.
