מחיר הזנחת התמרון הקרקעי

בעשורים האחרונים, הניסיון להימנע מתמרון קרקעי הפך מהחלטה טקטית לסימן ההיכר של החשיבה המערבית כולה. מה שהתחיל כלקח זהיר וכואב ממלחמות עבר, התפתח בהדרגה לרפלקס כמעט אוטומטי: העדפה מוחלטת של אש מנגד, הפעלת כוח מרחוק והסתמכות על עליונות מודיעינית וטכנולוגית – הכל כדי להימנע ממגע ישיר וחיכוך דם עם האויב. הבעיה היא שההעדפה הזו נותרה בעינה גם במצבים שבהם היה ברור שהיא אינה מספקת כדי להשיג הכרעה.

אפשר לכנות את התופעה הזו "מכאפוביה" (מלשון "מכה", מלחמה ביוונית) כלומר חרדה עמוקה, כמעט קיומית, ממעורבות קרקעית. הציבור האמריקאי למשל עדיין נושא את הצלקות המדממות של עיראק ואפגניסטן ורואה בתמרון קרקעי מוקצה מחמת מיאוס, חרדה מהסתבכות אינסופית ללא תאריך סיום, וממחיר דמים  חסר תוחלת. החרדה הזו מעצבת את המציאות הגיאופוליטית וגורמת לארה"ב וליתר מדינות המערב לאמץ במלואה את דוקטרינת "מעבר לאופק" (Over the Horizon), כלומר לנסות לפתור בעיות מורכבות באמצעות מל"טים, טילים מדויקים וכוחות מיוחדים הפועלים בחשכה. דבר זה גם בא לידי ביטוי במלחמה הנוכחית עם איראן: ארצות הברית נוטה להימנע מכל אפשרות של הפעלת כוח קרקעי ומעדיפה להישען על סנקציות כלכליות ותקיפות כירורגיות מהאוויר. השאלה שעולה אינה רק מה נכון לעשות כדי לעצור את האיום, אלא עד כמה עצם האפשרות של תמרון נבחנת ברצינות. כשהאויב מזהה שהיריב שלו חרד מחיכוך ישירה הוא מבין מהר מאוד איפה עובר הגבול, ומעביר את מרכז הכובד שלו אל המרחבים שהאש מנגד לא יכולה להכריע.

הפחד מתמרון בישראל

גם בישראל, למרות הדימוי ההתקפי והאתוס הצבאי הנועז, חלחלה ה"מכאפוביה" עמוק לתוך המערכת. 18 השנים ברצועת הביטחון בלבנון צרבו בזיכרון הלאומי ובקרב מקבלי ההחלטות רתיעה עמוקה מפני כניסה קרקעית ממושכת. הפחד מ"הבוץ הלבנוני" המשיך ללוות כל צומת החלטות מאז, ולעיתים קרובות הכתיב את גבולות הדיון האסטרטגי. במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 הדבר זעק לשמיים כשהדרג המדיני והצבאי ניסו במשך שבועות ארוכים "לנצח מהאוויר", תוך דחייה חוזרת ונשנית של מהלך קרקעי רחב, וכשהמהלך הזה אושר לבסוף, היו טענות שהוא נעשה בצורה מהוססת, מאוחרת מדי ולא ממוקדת שהותירו תוצאותיו שנויות במחלוקת.

בגזרת עזה, השיתוק הזה קיבל גיבוי טכנולוגי ואינטלקטואלי מתוחכם. המצאנו לעצמנו מציאות שבה אפשר לנהל את הסכסוך ב"שלט רחוק" ולחסוך את המחיר הכבד של שליטה בשטח. האסטרטגיה הישראלית נשענה במשך שנים על ניסיון לצמצם את החיכוך הישיר למינימום האפשרי ועל מדיניות של "סבבים" שנועדה לקנות זמן ושקט. מערכות כמו כיפת ברזל, המכשול התת-קרקעי החכם, והיכולות המודיעיניות הפנומנליות העניקו לנו יתרון הגנתי מוחץ. יכולנו לספוג מטחים ולענות בתקיפות מדויקות על מטרות מסומנות. מבצעים כמו "עמוד ענן" ו"שומר החומות" נוהלו כמעט לחלוטין באמצעות הפעלת עוצמה מנגד, ללא חייל אחד שחצה פיזית את הגדר.

אבל את התוצאות ראינו כולנו: ההרתעה נשחקה וצבא היבשה עצמו הלך והצטמק. מפקדים ולוחמים התרגלו למציאות שבה המשימה העיקרית היא הגנה, ושתמרון הוא מושג ששייך להיסטוריה. כך נוצר 'מעגל קסמים' הרסני: הדרג המדיני נמנע מאישור תמרון קרקעי בשל חוסר אמון ביכולת ההכרעה של צבא היבשה; ובהיעדר הפעלה מבצעית, הצבא לא תורגל ולא תוקצב מספיק למשימות מורכבות – מה שאולי העמיק עוד יותר את חוסר האמון בקרב מקבלי ההחלטות.

בזמן שאנחנו התפעלנו מהטכנולוגיה שתחסוך לנו את הצורך בדם וביזע, האויב בצד השני למד את המגבלות שלנו. מתחת לפני הקרקע התפתחו תשתיות ענק, ערים שלמות של מנהרות, מערכי פיקוד מבוצרים ועומק מבצעי שלא התרגש מפצצות של טונה מהשמיים. ככל שעברו השנים, הלך וגדל הפער בין "תמונת ניצחון" פוטוגנית של בניין קורס בעזה לבין פירוק ממשי של יכולות הלחימה של האויב. צברנו "חוב אסטרטגי", הרי שהעדפנו לשלם מחיר קטן בכל פעם כדי להימנע מהמחיר הגדול של טיפול שורש, בזמן שהריבית על החוב הלכה ותפחה.

רגע ההתפכחות

ההבדל בין ההתנהלות האמריקאית לישראלית נעוץ בנתון גיאוגרפי פשוט אחד: המרחק. עבור ארצות הברית, המלחמה היא אירוע משני שקורה מעבר לים. היא מגיעה לציבור דרך מסכים, תדרוכים וניתוחים באולפנים ממוזגים. חיי היומיום של האזרח בניו יורק או בטקסס אינם משתנים כשהצבא שלו נלחם. במצב כזה, פוליטיקאי יתקשה מאוד להצדיק אבדות בנפש.

בישראל, המרחק הזה אינו קיים. האיום נושף בעורף ויושב על הגדר. אזעקות, טילים, חדירות ואיום על יישובים הם חלק משגרת החיים. במציאות כזו, המשוואה משתנה לחלוטין: לא רק מה המחיר של פעולה קרקעית, אלא מהו המחיר הנורא והבלתי נסבל של הימנעות ממנה.

אירועי 7 באוקטובר היו רגע ההתפכחות האכזרי מכולם. הם הוכיחו בצורה המוחשית ביותר שתשתיות שנבנו והתעצמו במשך עשור לא מתפרקות בשידור חי מהאוויר, מתוחכם ככל שיהיה. המעבר לתמרון קרקעי רחב ועמוק לא נבע מתוך שינוי פתאומי בתיאוריות צבאיות או מרצון לכיבוש, אלא מתוך הכרה מפוכחת בכך שארגז הכלים שבו השתמשנו עד אז פשוט מיצה את עצמו. לא נותרה ברירה אלא לשלוח את המגפיים אל הקרקע.

פחד בריא הוא חלק לגיטימי וחשוב מהשיקול המבצעי. הוא מונע פזיזות, מחייב זהירות ומאלץ את המתכננים לחשוב על חלופות. אבל כאשר הפחד הופך להרגל קבוע, או גרוע מכך, לטאבו פוליטי שאסור לגעת בו, הוא משבש חשיבה בריאה ומתחיל לנהל את האסטרטגיה במקום שהיא תנהל אותו.

כאשר אפשרות מסוימת כמעט ואינה עולה לדיון, לא משום שנבחנה בקפידה ונפסלה מסיבות מקצועיות, אלא משום שהיא נחשבת ל"רעילה" מדי ציבורית, מרחב הפעולה שלנו מצטמצם. האויב אינו טיפש; הוא מזהה את ההיסוס, מבין את המגבלה ומנצל אותה כדי לבנות כוח במרחבים המוגנים שייצרנו עבורו במו ידינו.

השינוי הדרמטי בדעת הקהל הישראלית בשנה האחרונה משקף בדיוק את התהליך הזה. בשנת 2000, רוב הציבור תמך ביציאה מלבנון מתוך תחושה מובנת שניזונה בחלקה מתנועת "ארבע אמהות" שהמחיר היומיומי של נוכחות קרקעית אינו מצדיק את עצמו. לאורך השנים התברר שהנסיגות וההתאפקות לא הביאו לשקט המיוחל, אלא אפשרו לאיומים להתבסס ולהפוך למפלצות של ממש. חיזבאללה וחמאס בנו יכולות שלא היו נעלמות מעצמן בשום תרחיש. כיום, הציבור הישראלי מבין שהימנעות מתמרון אינה מבטלת את המחיר, היא רק דוחה אותו למועד מאוחר יותר, שבו התשלום יהיה בריבית דריבית. הפער בין שתי התקופות אינו נובע מאובדן הרגישות לחיי אדם, אלא מהערכת מצב שונה ומפוכחת יותר. השאלה אינה אם צריך להפעיל כוח קרקעי בכל הזדמנות ובכל מחיר, אלא אם אנחנו מסוגלים לשקול את הכלי הזה באובייקטיביות, מבלי שהדיון יוכרע מראש על ידי טראומות עבר, חששות ממחירים כבדים או פחדים פוליטיים.

יצחק מנסדרוף הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA).