המהפך הציוני של סמולנסקין: פרק מספר

יוצר תורת הלאומיות הרוחנית בסגנונה הגלותי הוא פרץ סמולנסקין. יותר מכל בני דורו התעמק סמולנסקין בשאלת עַם ישראל, חקר והגה בה והשתדל לתפוס אותה תפיסה היסטורית. ידיעותיו והשקפותיו ההיסטוריות היו אומנם לקויות וחוקר היסטורי לא היה; אבל סמולנסקין ביקש לעשות את חשבון הנפש של האומה, השתדל לעמוד על סוד עברה ולצפות בעתידה. קרוב היה יותר מהס לחיי ישראל, והיטיב ממנו להרגיש את מהותם ואת אופיים. בעין בהירה היטיב לראות הרבה דברים בחיי ישראל במציאותם הממשית, והשקפותיו הלאומיות עולות בהרבה על תפיסותיו המעורפלות של הס.

ראשית תורתו הלאומית של סמולנסקין אינה תורת גאולה אלא תורה של לאומיות גלותית. הוא אינו ציוני כהס. אך גם בו, אפילו בתקופתו הראשונה, תקופת הלאומיות הרוחנית, פועלת הרגשת הגלות בצורה פנימית וכמוסה, ומראשיתו הוא מגן בהתלהבות רבה על התקווה המשיחית הגלומה באמנציפציה ומביע אמונה באפשרות הגשמתה. אחרי כן היה סמולנסקין אחד מיוצריה של חיבת־ציון, עם ליליינבלום ופינסקר. אבל תורתו הלאומית של סמולנסקין בתקופתו הראשונה היא רוחנית־גלותית. סמולנסקין הוא שיצר את תורת "האומה הרוחנית" ("עם הרוח") ששמעון דובנוב, אבי רעיון האוטונומיזם, פיתח אחר כך על פי דרכו. את רעיונותיו הלאומיים הציג סמולנסקין במאמרו "עם עולם" ובמאמר־המילואים שלו "עת לעשות", ובייחוד בחיבורו עת לטעת, שהוא המעולה בכל חיבוריו הפובליציסטיים.

שאלת קיום היהדות הבעיה החדשה שסמולנסקין דן בה היא שאלת קיום היהדות, השאלה הקלאסית של הלאומיות הרוחנית שהס עוד אינו יודע על קיומה. אומנם בלב רבים מבני הדור קיימת הייתה הדאגה לעתידה של האומה הישראלית. אבל סמולנסקין הוא שהעלה עניין זה על הפרק ועשה אותו לשאלת הזמן: הוא שעשה את שאלת קיום היהדות שאלה מרכזית וממנה ניגש לדון על כל עולם המחשבה והמעשה של דור ההשכלה והרפורמציה היהודי. מה לעשות ובמה לקדם את פני סכנת הטמיעה הצפויה לישראל? זאת היא השאלה הגדולה שעליה החל סמולנסקין להרעיש את הלבבות. סכנה זו נשקפת לישראל בזמן הזה, בשעה שהגבולות התרבותיים והדתיים המבדילים בין ישראל לעמים הולכים ונהרסים. בכל הארצות היהודים עומדים לסגל להם את לשונות הגויים ולאמץ את אורחות חייהם; בארצות רבות נפרצו חומות הדת; תקוות הגאולה הולכת ונכרתת מלב רבים; "ומי זה לידינו יתקע, אם לא בדור שלישי לא יזכרו בשם ישראל עוד, והדור הרביעי ישכח גם רֶחם ממנו חצב". וגם אם לא ישכחו בני ישראל את מוצאם, הלא אין ספק שעומדים הם להיפרד לארצות הגלות השונות ולהיקרע לשבטים שונים "קריעת עולמים" (עם עולם, פרק ו, "חברת כל ישראל חברים"). ולפיכך חובה מוטלת על כל איש האוהב את עמו לעמוד בפרץ ולבקש תרופה למחלת האומה. כי "ישראל חולה הוא, חולה מאוד, הוא הוכה בחולאים רעים ונאמנים לא רק מידי שונאיו, כי אם גם בית מאהביו, הוא הוכה בלי חמלה מכף רגלו ועד קודקודו — וארוכה נאמנה דרושה לו לבל ימות ואבד שמו" (עת לטעת, ספר א, פרק ו, "מה ישועתנו?" ומעין זה במקומות רבים במאמריו). במה אפשר לקדם פני הרעה הזאת?

לאומיות, השכלה, תיקונים בדת

בספרו עם עולם מנסה סמולנסקין ניסיון ראשון לסדר את השקפותיו על הלאומיות הישראלית.

בספר זה הוא דן בשאלת "התיקונים" שהוא כולל בה את שאלת התיקונים החברתיים ואת שאלת התיקונים הדתיים, או כמו שהוא קורא להם, תיקונים חיצוניים ותיקונים פנימיים. סמולנסקין הוא משכיל והוא מטיף לאידיאלים של ההשכלה. התיקונים החיצוניים נוגעים ליחס העם היהודי אל העמים האחרים. צריך "ללמד איש ואיש דעת דרכי הארץ אשר ישב בה ושפת עמה, למען יהיה לכלי חפץ לה, להקריב לבו אל העמים שכניו" וכו'. צריך ללמד את בני ישראל חוכמה, מלאכה, מסחר "בכבוד ויושר", עבודת אדמה; יש לשתול בליבם את הרצון להיות חרוצים ולהיטיב עם ארץ מגוריהם למען לא יהיו "אוכלים מטוב הארץ ואינם עושים דבר לטובתה"; צריך שהיהודים יצאו "מחורי עפר" שנחבאו בהם, ויהיו "לאנשים", למען יראו בני הארץ כי "עם חפץ" הם ולא יבוזו להם (פרק ה). כמו כן יש ללמדם להוקיר את החופש שניתן להם בארצות שבהן נשתחררו, כדי שלא יבעטו בו, ובארצות שבהן לא זכו לחופש — ללמדם לשאוף אליו ולהגיע אל מימושו (פרק ו).

השקפתו מחדשת לגבי התיקונים הפנימיים. הוא חפץ להעמיד את התיקונים על עיקר חדש: על עיקר דתי־לאומי, כדי להדוף את תורת המתקנים מגרמניה (הרפורמים) שהרבו התבוללות בתיקוניהם. מודה הוא בצורך להקל מעל העם את עול החוקים שאינם מתאימים לרוח הזמן, וכן גם בצורך לשנות את סדרי העבודה בבתי התפילה ולייפותם (פרק ט, "תיקונים פנימיים", השווה גם טו, "משפט התיקונים"). אבל דוחה הוא את עיקרון ההתבוללות בתוך עם הארץ שברפורמציה הגרמנית שכוונתה הייתה לתקן ולחזק את היהדות ולמעשה הזיקה, ומבליט את פגיעתה בתקוות הגאולה. סמולנסקין מבאר את נטיית הטמיעה של יהודי גרמניה (זאת היא אחת מטעויותיו המשונות: שהוא חושב את היהדות הגרמנית ללהוטה אחרי הטמיעה יותר מיהודי שאר ארצות המערב) על בסיס שני גורמים: על ידי השפעת תורת ההומניזם של מנדלסון ולסינג ("אהבת העם היא בעיניהם כמנוגדת לתורת אהבת כל בני אדם") ועל ידי העובדה שנאלצו להילחם מלחמה ארוכה על זכויותיהם (לא כיהודי צרפת, הולנד וכו') ובמסגרתה נאלצו להתגונן מפני שונאיהם שהיו מבקרים אותם על תקוות הגאולה (פרק יד ואילך, בייחוד פרק טו, וכן ב"עת לעשות", פרק ב). סמולנסקין מבקש לשלול את הטענה שטובת היהודים במלחמתם למען האמנציפציה מחייבת את התכחשותם לקיומם הלאומי־אתני בכלל ולתקוות הגאולה מן הגלות בפרט. לתכלית זו הוא עומד על שאלת מהות היהדות ועל שאלת גורלה ההיסטורי ומשתדל לברר את אופיו המיוחד של עם ישראל.

עם הרוח

עם ישראל הוא, לפי תפיסת סמולנסקין, "עם הרוח", וקיומו הלאומי אינו תלוי בחיי ארץ ומדינה ובדיבור בלשון לאומית חיה. סמולנסקין מקבל בעצם את עיקר תורתה של ההתבוללות: אין עוד קשר ממשי בין היהודים לארץ לאומית מיוחדת; היהודים אינם שואפים למדינה מיוחדת, אלא הם מעורים בתרבות הארץ שבה הם יושבים ובלשונה. אלא שהוא מטה את התורה הזאת הטיה לאומית בכך שהוא מעלה את הלאומיות היהודית לעולם "רוחני" נאצל. לאומיות ללא ארץ וללא מדינה וללא לשון דיבור, ודאי שלא תצא ניזוקה מהתאחדות אזרחית שלמה עם העמים. סמולנסקין מקבל גם את תורת התעודה של רבני המערב ועושה גם אותה יסוד לתורתו הלאומית (עם עולם, פרק י; עת לעשות, פרק ד). הכוח הפנימי המעמיד את האומה הישראלית הוא תורתה הדתית שהוטל עליו ללמדה לכל אומות העולם, הארץ והמדינה היו רק צורות חיים זמניות לישראל. גם אחרי שגלה העם מארצו הוסיף להתקיים בכוח התורה והאמונה, ולא חדל להיות עם בין העמים. החורבן והגלות לא יכלו לשים קץ לקיומו של עם הרוח. וגם בעתיד יהיה עם ישראל נבדל משאר העמים ברוח, כי את תעודתו הדתית לא יוכל למלא בשלמות, ולפיכך יחיה חיים לאומיים רוחניים עד עולם.

מתוך השקפתו זו יוצא סמולנסקין להגן על התקווה המשיחית ועל הלשון העברית.

תקוות הגאולה נחוצה לעם כדי לקיימו ולחזק את אחדותו. ותקווה זו אין בה כדי לשמש טעם למנוע זכויות אזרח מן היהודים, מאחר שאין עימה רצון "למפעל ולמעשה" והיא לא תעורר את היהודים למרוד ולמצוא את מבוקשם "ביד רמה", ואינה אלא אמונה דתית דוגמת האמונה בתחיית המתים וכו' (עם עולם, פרק טו; עת לעשות, פרק ה). וכך גם בלשון העברית, כמו התורה והתקווה המשיחית גם הלשון העברית אינה אלא ערך רוחני. שפת ישראל שפתו היא "אך ברוח", ולא יעלה על לב איש לעשותה "לשפה אשר ידברו בה". היא אחד "מעמודי עולם לעם עולם", בהיותה שפת התורה. ושונה עם ישראל מעמים אחרים היוצאים למלחמה בעד ממלכתם ושפתם, כגון הפולנים, הצ'כים ועוד. "היהודי נאמן למולדתו, שהוא גר בה, ולשפת מולדתו, ותקוות הגאולה ואהבת השפה העברית אינן לו אלא 'חיי נשמות'" )עת לעשות, פרק ב). ומכיוון שאך "ברוח יבדל ישראל מן כל העמים", ברור שאין מהותו הלאומית יכולה לשמש חסם לאמנציפציה.

אם כן: ישראל הוא אומה רוחנית. ובגלל האופי הרוחני של מהותו הלאומית יכול הוא להיות אזרח נאמן בכל ארץ ומדינה, ואין השחרור מטיל עליו באמת חובת התכחשות ללאומיותו. אולם קיומו של ישראל בתור עם הרוח עומד לא על התורה בלבד, אלא גם על תקוות גאולתו ועל שפתו הרוחנית. הרפורמה המתכחשת ללאומיות הישראלית מעמידה אפוא את קיום ישראל ואמונתו בסכנה. ואילו הרפורמה האמיתית, שתכליתה לשמור על קיום האומה, צריכה להתבסס על הרעיון הלאומי־רוחני. את היהדות יש להעמיד על היסודות שבהם קיום האומה תלוי, ורק את אלה יש להטיל כחובה על כל אדם מישראל. לפי סמולנסקין, יסודות אלה הם: התורה והאמונה באל אחד, תקוות הגאולה, השפה העברית ללימוד התורה ולחוכמת ישראל. את שמירת החוקים והמצוות הוא חושב לעניין פרטי. כל מי שאינו הורס יסוד מן היסודות שעליהם עומדת "אחדות העם" — הוא חלק מישראל (עת לעשות, פרק ה(.

הטעמת הגורם הלאומי

בעם עולם ובעת לעשות סמולנסקין אומנם דן בהתבוללות כבתהליך המתרחש בזמן הווה, אבל יותר מכך הוא רואה בו סכנה לעתיד הקרוב. סמולנסקין מתנגד לשלילת הלאומיות הישראלית וחושב אותה "לשווא וכזב" (עם עולם, טו), אבל אין הוא מרבה להתייחס אליה, אלא הוא מתמקד בתקוות הגאולה. בינתיים הסתכל סמולנסקין בחיי היהדות הרוסית וראה את ההתבוללות המתגברת והולכת. בשנת תרל"ד (1874) נתחייבו יהודי רוסיה בחובת גיוס לצבא, והמונים־המונים מישראל התחילו שולחים את בניהם לבתי הספר הרוסיים כדי שיזכו בפטור. נחשול של התבוללות עמד להציף את רוב מניינה ובניינה של האומה. מה סיבת ההרס הזה? איך לעורר את לב העם על הסכנה? לקרוא בשם "אחדות ישראל"? "קיום האומה"? אבל נדמה שאוזן הדור אטומה ואינה מסוגלת לשמוע קריאה זו, וגם לו שמעה, ספק אם הדור מסוגל להבין פירושה. ההשכלה ניצחה, וההשכלה מתנכרת לאומה העברית. וסמולנסקין מסתער על ההשכלה, על "ההשכלה הברלינית", וקורא עליה את קריאת ה"אני מאשים" הגדולה בספרו עת לטעת, שהחל לפרסם בהשחר בשנת תרל"ה.

גם בספרו זה של סמולנסקין אנו מוצאים את חסרונותיו הרגילים: שטף דברים ללא צורך, העדר הרצאה מסודרת, ידיעות לקויות ומקריות. השקפותיו מיוסדות כמעט כולן על ידיעות היסטוריות מוטעות. אבל בדבריו פועם רגש נלהב, ומורגש בהם כוח של מחשבה נמרצת, אם גם רדופה ומבוהלת. רעיון יסודי חדש פורץ לו כאן דרך: הכוח הראשוני המקיים את ישראל הוא הרגש הלאומי או הרצון לקיים את האומה באחדותה. את השקפתו זו מרכיב סמולנסקין על דעתו הישנה שהתורה קיימה את ישראל, היא התורה, היא התעודה להפוך לעמים "שפה ברורה לקרוא כלם בשם אלוה אחד", היא "הרוח אשר תחיה לעולם", כי אין לרוח כיליון (עת לטעת, ספר ראשון, פרק ד: "מה כוחנו"). סמולנסקין משתמש בשני רעיונות אלה בערבוביה, וכמעט שאינו מרגיש בשניותם. בכל אופן אנו מוצאים אצלו כאן את הדעה שלא מוסדות הדת כשהם לעצמם "הקימוּנו על רגלינו והחיונו כיום הזה", אלא "רגש יותר נעלה ויותר חזק, הלא הוא הרגש כי עם אנחנו" (ספר א, סוף פרק ב: "מה אנו"). האחדות הלאומית נחשבה תכלית עליונה בעיני העם, והדת נחשבה רק אמצעי לקיים את האומה. האמונה ניתנה לישראל "רק כברית העם", ואף על פי שלא הפרידו לפנים כלל בין עם ישראל ובין אמונת ישראל, ידעו כי "חבלי הדת הם רק כטפל למוסרות הלאום, כי ברית הלאום היא העיקר והדת אך תחזק את הברית הזאת". ולפיכך החזיקו בגלותם בחוקי הדת, מפני שידעו שעל ידי כך תתקיים האומה. ומפני זה החזיקו בחוקים גם אנשים חוקרים וחכמים כרב סעדיה גאון ורבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא והרמב"ם: "אמונת רוחם את ברית עמם היא נתנה בליבם להחזיק בכל אלה בכל כוחם" (ספר שני, פרק ס: "מלחמת עולם ").

תפיסה זו נעשתה תפיסה רווחת ומקובלת, נוסח קבוע של המחשבה הלאומית. סמולנסקין מטעים שאחדות ישראל, ראשית כוחו בגלותו, עומדת על "רגש האחור", "על רגש הלאומי", על ההכרה הישראלית־הלאומית. "באר התורה" הייתה מקור חיי ישראל, אבל הכוח אשר נתן לו די אומץ "לשתות מהמקור הזה ולחיות" בא "מאת הדעה הנעלה והנשגבה כי עם אנחנו, עם הרוח". הרגש הלאומי הוא הפועל גם עתה אף בלב אלה המתכחשים לאומה הישראלית. הרגש הלאומי מקשר אותם גם אחרי שנכרתה אמונה מליבם אל עם ישראל "מבלי אשר ידעו בנפשם, כי כן היא". ולפיכך חובה על כל אדם מישראל בזמן הזה בייחוד לחזק את ההכרה הלאומית, כי "רק היא תיתן לנו חיים ארוכים". ולפיכך גם אילו אמת היה הדבר שהשם "עם" יהיה לישראל למחיתה, ושבעבורו ישנאו אותו העמים, גם אז היה "עלינו לשאת ולסבול כל אשר נטל עלינו" ולסבול גידופים "בעבור תת ניר לעמנו עד עולם" (ספר ראשון, פרק ד, בייחוד בסופו).

בזמן הזה, שהדת עם חוקיה הולכת ונהרסת, אין הצלה לישראל אלא ברגש הלאומי ובהכרה הלאומית. אבל אם יחדל ישראל לחשוב את עצמו לעם, הרי יִכלֶה הרגש הלאומי מלבבו (שם). שלילת הלאומיות הישראלית היא אפוא לא רק "שווא וכזב": היא אסון לאומה הישראלית, ויש בה כדי לייבש את מעיין חייה; שלילה זו היא מקור סכנת הטמיעה המרחפת עתה על ישראל.

המלחמה על "השכלת ברלין״

סמולנסקין יוצא עתה למלחמה עם "השכלת ברלין" ואביה בן־מנחם (משה מנדלסון), שב"עת לעשות" עוד הזכירוֹ רק לשבח על שהועיל להעיר את ישראל מ"תרדמת איוולתם" (עת לטעת, ספר א, פרק ג). בבן־מנחם הוא תולה את כל הקלקלה, מפני שהוא היה הראשון שהביע, לפי טעות סמולנסקין, את הדעה שישראל אינו עם אלא כנסייה דתית, והביא על ידי כך רעה רבה לישראל. סמולנסקין לא ידע את ראשית הכפירה הלאומית בשאלת "האומה" היהודית בימי המהפכה בצרפת ובהולנד ואחרי־כן בימי נפוליאון. הוא דימה שמצא את ראשית הדעה הזאת אצל מנדלסון. אומנם הוא יודע שבן־מנחם לא הביע דעה זו בפירוש, אבל הוא מאשים אותו ש"עזר הרבה להוציאה לאור".

סמולנסקין גוזר את הדעה ההיא בדרך הפלפול בהשקפת בן־מנחם על היהדות, שהיא דת של חוקים. כוונת מנדלסון הייתה: חוקים ולא דעות עיוניות (אמיתות שכליות). אבל סמולנסקין מפרש: חוקים ולא יסודות לאומיים. לתפיסתו, מנדלסון פסק שהיהדות מאוגדת אך ורק על ידי חוקיה, ועל פי זה גם היה נוהג בחייו — ועל ידי כך "נתן יד לאלה אשר עליו תלו כל יסודות דבריהם" להכריז שאין היהדות אלא "חברת חוקים נבדלים", ולהסיר אחר כך גם את תקוות הגאולה ואת השימור של שפת עבר (פרק ב). סמולנסקין אינו שם לב לכך שהיהדות הרפורמית המתבוללת העמידה את היהדות לא על החוקים אלא דווקא על האמונות והדעות. הוא מאשים את בן־מנחם שעל ידי תרגום התורה לגרמנית הוריד את כבוד שפת עבר וגרם להשתכחותה. בטענו כי שמירת החוקים עולה על לימוד התורה, ושישראל הם רק בני דת אחת, הרס כמעט עד היסוד את בית ישראל. באשמתו לבשה רוב תנועת ההשכלה היהודית צורה של התבוללות (פרק ד, "מה כוחנו").

הלאומיות הרוחנית והאמנציפציה

בעת לטעת חוזר סמולנסקין לדון בשאלת האמנציפציה, שכבר נגע בה במאמריו הקודמים. הוא משתדל להוכיח שהלאומיות הישראלית איננה מכשול ליהודים בשאיפתם לשוויון זכויות. הוא טוען שהתכחשות היהודים לאומתם היא שהביאה עליהם צרה חדשה. אוהבי ישראל לא דרשו מהם שיתכחשו לייחודם הלאומי. הישרים מבני אומות הגולה ראו שהיהודים נאמנים לארצם ומסורים לה בכל נפשם ומאודם, והחליטו כי "בני הארץ המה". רק שונאיהם התחילו מודדים אותם בייחודם הלאומי. בגלל פחדם של היהודים משונאיהם התחילו היהודים להתכחש ללאומיותם ולהכריז שהם כנסייה דתית ולא עם. כך סיפקו היהודים לצורריהם קטרוג חדש, בהוכיחם להם תמיד את האמת, שהם עם ולא כנסייה דתית. סמולנסקין מזכיר את קרומוול (המנהיג האנגלי שהתיר לשובם של היהודים לאנגליה ב־1656) ואת מירבו (הרוזן ממירבו, מדינאי צרפתי שתמך בשוויון אזרחי ליהודים) שלא מצאו עוון בישראל על היותו עם. הוא אינו יודע שדווקא אוהבי ישראל הם שנתנו לו מעמד אזרחי על יסוד שלילת ייחודו הלאומי. המתבוללים עצמם אשמים לדעתו בשטנה החדשה המופנית עתה כלפי ישראל: המתבוללים שכופפו ראשם לפני כל עוול וחמס והראו "כי נכונים המה להיות עבדי עבדים" בהתכחשם לעמם. סמולנסקין מציע את פתרונו הישן: היהודים הם עם, עם הרוח. לאומיותם היא לא מן העולם הזה, אלא היא רק דעה, השקפה, "ולא תעורר למעשה ופעולה". את משפטם צריכים היהודים לבסס רק על אמונם לארץ מגוריהם (פרק ה, וכן גם סוף ספר ראשון).

בפתרונו זה רואה סמולנסקין פתרון שלם לשאלת ישראל. ישראל ייוושע "תשועת עולמים" בחומר על ידי ההשכלה וחסד העמים (ראש פרק ו). אך הוא ייוושע תשועה רוחנית ויינצל מן הכיליון רק אם חסד לאומים זה לא ייקנה במחיר התנכרותו של העם ללאומיותו. אין הצלה לישראל אלא בהגברת הרגש הלאומי וההכרה הלאומית. התורה היא גם עתה יסוד חיי ישראל. אבל מפני שכוח האמונה הולך ומתמעט, צריך לאמץ את התורה על ידי הרגש הלאומי ולא על ידי אמונה דתית מסורתית. בני הנעורים שיתחנכו על השקפה זו, שישראל הוא עם הרוח החי על תורתו, "לא ימאסו בנחלת אבותיהם", כי "לא ככבלי הדת" תראה בעיניהם "אלא כחבלי הלאום". דרך זו היא הדרך המובילה להישרדות ישראל בזמן הזה (פרק ו).

סמולנסקין יסד אפוא את רעיון הלאומיות היהודית החילונית ובנה בסיס לכל המחשבה הלאומית שלאחריו, בייחוד של אחד־העם ושל דובנוב.

אופייה של הלאומיות הרוחנית

בתורתו הלאומית של סמולנסקין כבר מתבטאת כל חולשתה וחוסר חיוניותה של הלאומיות הרוחנית, והגלותית בפרט. סמולנסקין אינו מרגיש במלוא השפעתה ההרסנית של תרבות הנכר על ישראל כשהיא לעצמה. הוא מחזיק בכל עיקרי ההשכלה, ומדמה במחשבתו שמקור כל הרע הוא רק הדעה שישראל אינו עם. הוא אינו יודע שהיהדות המערבית נטמעה עוד קודם שקיבלה דעה זו. הוא אינו שם לב שהיהדות במזרח אירופה לא קיבלה דעה זו כלל, ובכל זאת נסחפה בזרם ההתבוללות. סמולנסקין נלחם ב"השכלת ברלין" ואינו יודע שהוא ממשיך את מסורתה. הוא מייחס לה רעיון שלא היה לה מעולם. שכן ההשכלה כשהיא לעצמה, בייחוד בגליציה וברוסיה, לא כפרה בלאומיות היהודית; אף על פי שלא העמידה את עצמה על הרעיון הלאומי בתור עיקר אידיאולוגי, גם היא הטיפה לאהבת התורה והאמונה הצרופה ולאהבת שפת עבר. להשכלה היו אידיאלים לאומיים, אלא שהמציאות לא נתנה להם להתגשם. היא שאפה ל"יהודי בביתך", אבל לא הצליחה לברוא אותו. כוחה של התרבות הנוכרייה החריב את חיי ישראל וביטל את חלומותיה של ההשכלה. ומה יכולה להועיל המחשבה שישראל הוא עם, מחשבה שעד עתה החזיקה בה גם היהדות המזרחית? כמו כן אין סמולנסקין מרגיש בכל חומרת המצב שכפה על היהדות בזמן הזה לצמצם את ביטויי קיומה הלאומי. הוא אינו יודע שהעמים, ולא תלמידי בן־מנחם, כפו על ישראל את שלילת לאומיותם. הוא אינו יודע שבמערב הייתה שלילה זו תנאי מפורש של השחרור. ולפיכך הוא מאמין בתמימותו בפתרון ובפשרה על ידי הרוחניות. אין הוא מרגיש בכוחה של האמנציפציה כשלעצמה לבולל את היהודי באומות, בכוח המבולל העצום המצוי בעצם התנחלות היהודים בארצות גלותם, וזאת אף על פי שהוא עצמו הִטעים (בסתירה לכל שיטתו) שאילולא הלחץ והרדיפות, היו היהודים מתבוללים בעמים (עם עולם, פרק י). במיוחד בולטת בתמימותה ובחוסר מציאותיותה השקפתו על תקוות הגאולה: התקווה היא תקווה רוחנית־דתית ולא תקווה מעשית, אבל אפשר שתתגשם במעשה; התקווה היא אמונה דתית, אבל יש לקיימה לשם רעיון הלאומיות החילונית, כאילו אפשר לקיים אמונה שאין מאמינים בה. תמימה היא התוכנית המעשית שהוא מציע. על ידי בתי ספר לרבנים, על ידי לימוד תנ"ך במקורו, על ידי כתיבת ספרים בחוכמת ישראל בעברית, הוא מבקש לעצור את שטף ההתבוללות האיתן והסוער.

צרת היהדות וצרת היהודים

לאומיותו של סמולנסקין נובעת ממקור חיובי: היא נובעת מתוך אהבתו העמוקה והנלהבת לעמו ולקודשיו. הוא חרד ליהדות, הוא ירא מפני כוחה ועוזה של ההתבוללות. אולם סמולנסקין הוא גם מבשֵׂר כישלונה של ההתבוללות וכישלונה של האמנציפציה המבוססת עליה. הוא מרגיש בפורענות העומדת לבוא. סמולנסקין מאמין לכאורה בתשועת ישראל על ידי ההשכלה והשחרור, והחיים הלאומיים היהודיים הם לדבריו רק "רוח". אבל בליבו הוא מרגיש שלא הרוח בלבד מפרידה בין ישראל ובין העמים. את הצורך שיש עוד בזמננו בתקוות הגאולה הוא מבסס גם על זה "שעוד תישמע זעקת בני ישראל מקרוב ומרחוק", ושאף בארצות שבהן זכו היהודים לכאורה בשיווי זכויות ייתנו להם לחיות כחפצם רק מתוך חמלה וסבלנות (עם עולם, פרק טו). בהגותו הוא מאמין, ככל בני דורו, בשחרור. אבל בעומק ליבו אין הוא מאמין בגאולה גמורה. והוא גם אומר שהיהודים יהיו תמיד "כאזרחים ולא אזרחים", מאחר ש"קנאת הדת" וכן "קנאת איש באיש ועם בעם" לא יחדלו מקרב עמי הארץ.

כשבא המשבר בשנות השמונים של המאה הי"ט (הפוגרומים בתחום המושב) הכריז סמולנסקין שזה שתים־עשרה שנה ניבא "את הרעות האלה" והגיד "את האותיות מראש ככל אשר קרו וַיֶאֱתָיוּ". הוא הרגיש אפוא יפה בקשר הפנימי שבין תורתו הלאומית ובין הרעות שבאו על ישראל, אף על פי שבהגותו הטיף רק ללאומיות של רוח. תורת ההתבוללות הייתה בעיניו לא רק תורה נפסדת אלא גם תקוות שווא: נביאיה קראו "שלום באין שלום" (אבותינו חטאו ואינם, פרק ב). ולפיכך היה מעברו של סמולנסקין ל"חיבת ציון" מעבר טבעי ואורגני אף על פי שהיה פתאומי. במאמר "שאלת היהודים — שאלת החיים" עודנו מחזיק ברעיון ששאלת היהודים אינה אלא רוחנית: מה לעשות ליהודים לבל יתבוללו בעמים. אבל את המאמר הזה אין הוא גומר, ובמאמרו "נחפשה דרכינו" הוא מטיף כבר בהתלהבות ל"חיבת ציון". הרעות שקרו פתאום היו פתרון לחלומו הרע של סמולנסקין. גם תורתו הלאומית של סמולנסקין, למרות היותה רוחנית־גלותית במחשבתה, מושרשת אפוא בהרגשת הגלות ובצורך הגאולה. מכל מקום אין ספק שאילולא תנועת הגאולה שנתעוררה בשנות השמונים הייתה תורתו של סמולנסקין נשארת בלי כל השפעה מעשית. על חולמי הגטו הייתה משפעת אומנם, אבל יותר מגירויֵי־נפש רומנטיים לא הייתה מעוררת. על זה מעיד הוא עצמו. קודם שבאה הרעה, אומר סמולנסקין, גם בעיני אלה שקיבלו את דבריו הוא היה "רק צועני מיטיב נגן"; הם התענגו על דבריו, אבל את דרכיהם לא שינו. רק בתנועת הגאולה לבש הרעיון הלאומי צורה ממשית.

המהדורה המחודשת של ספרו של יחזקאל קויפמן, "בין נתיבות", יצאה לאור בהוצאת ארגמן וזמינה לרכישה בקישור.