"להטיף דבש ודם": הרצל על הסוציאליזם, פרק מספר

אוגוסט 1893

הרכבת חולפת מהר על פני נוף ארצות השפלה. כרי מרעה רכים וירוקים מאוד שעליהם עומדות פרות מנמנמות. תעלות ישרות כקווי סרגל, זרועות מים זעירות ומבהיקות, ובמרחקים מסתובבות לאט כנפיהן של טחנות רוח בודדות. כן, זאת היא פלנדריה. בזיכרון עולים ימי קיץ שנגוזו, ימים שבהם נסעתי על פני נופים כאלה, על פני פרות דומות, שעה שכנפיהן האדומות־חומות של טחנות רוח נעו כמו היום על פני השמיים. ובקץ המסע עמדו ערים נאות, דהויות, מלאות עצבות, שלהן עבר אצילי. הייתה זו גאנט או ברוז', והלאה לידן, הארלם, עטויות ניחוחם של המסעות הראשונים… ואילו עתה מתרוממת לעיניי מתוך השפלה הידועה היטב עיר גדולה יותר, עם מגדלי כנסיות רבים ועם יער של ארובות: ליל!

בית הנתיבות ענקי, וביציאתך אתה נכנס לתוך שאונו של רחוב צרפתי טיפוסי. חנויות, כרוזים, קיוסקים למכירת עיתונים, בתי קפה עם שולחנות קטנים על המדרכה, מלצרים עוטי סינרים לבנים, סגנון הבנייה של הבתים, אותיות זהב גדולות על מעקי המרפסות והגגות — הכול בערך כמו בפריז. במילה זו, "בערך", טבועה כל איוולתן של ערי השדה. אבל כבר בקצהו של רחוב הרכבת משתרעת הכיכר הגדולה, המראה עדיין כמה סימני היכר של חשיבותה בעבר. הנה כאן מלאכת מחשבת באבן אפורה של מבנה הבורסה העתיקה, אשר בעבר היו גבריה של ליל נחפזים להתאסף לפניה נושאים נשקם. לעיתים קרובות ירדו הם לכיכר הגדולה כדי להגן על דבר מה. צבאות המלחמה של כל האדונים מן האדונים השונים בעולם, עברו כאן: בורגונדיים, אוסטריים, ספרדיים, צרפתיים. כולם השאירו אחריהם עקבותיהם במנהגים, בניבים המדוברים, בדעותיהם של הבריות ובאופיים. אין ספק שיהא זה מין עונג מאלף להתחקות במקום זה, שהוא צרפתי מאז ימים רבים, אחר קווים הולנדיים, אוסטריים, ספרדיים. כאן, כמו בשאר חלקי פלנדריה, התקיימו ומתקיימים ה"ראשים הקשים" הנודעים. אותם הגברים, אשר במשך כל התקופות המשתנות, מתגוננים בעיקשות מופלאה נגד אי־הצדק המשתנה תמיד. האם הם צאצאיהם של אנשי המלחמה הזרים או של האזרחים זקופי הקומה, שלא נכנעו לשום כוח?… כיום ליל היא מבצר הסוציאליזם.

מאחורי הכיכר הגדולה ערבוביה של סמטאות עקלקלות הנראות מוכרות כל־כך. בתי מרזח לאין־מספר, המכונים בשמות עתיקים, שאומרים נוחות אבהית נושנה, גם אם אולי לא אמיתית. זה שאני עובר על ידו נקרא בשם "שבת ידידים". אני מציץ פנימה מבעד לדלת הפתוחה במעט. האולם הדל ריק. כלום נפל ריב בין הידידים, או אולי אין בעל בית המרזח הישר חפץ לתת עוד בהקפה? השעה שעת ערב. בחשכה הגוברת אני מחפש דרכי, מגשש דרך הסמטאות ויוצא אל רובע פועלי בתי החרושת. אני מגיע אל מתחת לאילנותיה של שדרה אחת ואחר כך לפרבר העיר. כאן הרחובות רחבים יותר והבתים נמוכים יותר. שוב בתי מרזח רבים. וגם בהם שקט הכול. המלצריות עומדות משועממות לפני הדלתות. הכול שקט להפליא. אין כל תנועה. פעם אחת עובר הקרון הריק של רכבת הסוסים. לפני הבתים ישובות פה ושם נשים עם ילדים קטנים, מדברות בקול נמוך או בוהות כך סתם. כולן כמדוכדכות מחומו של ערב הקיץ, או שהן כורעות תחת כובד הדאגות. הגברים חומקים ויוצאים מצילם של הבתים והולכים אחד־אחד או בזוגות — כולם לאותו כיוון. עתה איני חייב עוד לשאול היכן מקום האספה.

בסמטה שלפני בית אגודת הפועלים עומדים כמה נערים ונערות ומתלוצצים, אבל גם הם באותה נעימה חשאית ועמומה שיש כאן לכול; כמו לחש אהבים מבויש של אנשים צעירים, שעה שאחד מקרוביהם שוכב חולה. הנעורים, הנעורים הרי שואפים לפרוץ החוצה.

אני נכנס באין מפריע לבית האגודה. הוא דומה יותר לאסם גדול. החלל הרחב המחולק לשניים, אין לו תקרה. על הקירות הלבנים המסוידים לבן ללא כל קישוט נחות הקורות הערומות של מסעד הגג. בחלק אחד של הבית עומד שולחן המזיגה הארוך ועל ידו אנשים מעטים. פתח רחב מוליך לחלק השני של הבית, החלק העיקרי. כאן עומדת מעין במת קרשים נמוכה ועליה שולחנו של יושב הראש ושלושה כיסאות; גם כמה שורות של ספסלים. חצי שעה קודם ההתחלה נמצאים כאן כבר מאה אנשים לערך. בסוף האולם עוד רב המקום. אף על פי כן יושבים הם צפופים על הספסלים הקדמיים מתוך הרגל להידבק איש בחברו, לנשום זה בפני זה. רובם אנשים מבוגרים, שתקנים, שסבר פניהם רציני מאוד, והם יושבים על הספסלים הנמוכים צייתנים כתלמידים טובים בבית הספר. שתי מנורות משתלשלות ויורדות מקורות הגג; מתוך חיסכון עוד לא הדליקו אותן. רק בחדר המזיגה דולק אור אחד המצייר צילו של כל נכנס על קיר הלבנים המחוספס. הצללים יורדים אחרי כן לפינות, מגששים סביבם עד שמוצאים להם מקום פנוי, צונחים ויושבים; צללים על גבי רקע לא מואר כמעט, תנועה מוזרה של שחור בשחור. זה הולם את החרישיות שלהם.

אבל שתים–שלוש צעירות, המלצריות של בית האגודה, נעות חיש אנה ואנה. רק לעיתים רחוקות מזמין מישהו כוס בירה. הנשים מעמידות פנים כאילו הן עסוקות, צוחקות חרש למכריהן, אך לא בחוסר צניעות, חלילה. אלא שגם עליזות מעטה זו אינה מוצאת חן בעיני רוב הגברים, וכשאחת מהן צוחקת פתאום בקול, מצווים מייד על השקט בלחישה חדה. הנערה נבהלת וחומקת החוצה. כאן נאספים בכובד ראש, ביראת כבוד. האולם הולך ומתמלא. עתה מצויים בו ארבע מאות או חמש מאות איש, ועוד ממשיכים לזרום לתוכו. כבר ניצבים בו איש על משנהו. התלחשותם עולה וגוברת; עתה זהו שאון גלים עמום, אשר כובש אותך באורח מוזר באולם זה השרוי עדיין באפלה. תופסת אותי מעין תחושה גופנית בנוגע לכוחם של אלה. בין היחידים אין עוד להבדיל; יחד הם נדמים לבעל חיים כביר המתחיל למתוח אבריו, אף שעדיין אין לו הכרה ברורה בכוחו שלו. מאות רבות של ראשים קשים, וכפליים מהם אגרופים קשים, ומי ידע אם כולם כאחד נפשות בלתי מרוצות. וזהו רק רובע אחד בעיר אחת בצרפת.

המלצרית מדליקה עתה את שתי המנורות הגדולות. אורן מסנוור את העין. הטיח שעל הקיר הגס מאיר מעל להמון החום־דהוי של הראשים; רבים מעשנים. העננים העולים ממקטרותיהם ומסיגריותיהם פורשים חיש מהר מעין צעיף "ספומאטו" ריחני מעל לקהל. מאחורי צעיף זה נראה כאילו יש דמיון של קרבת משפחה בין כל הפנים החומים והמזיעים הללו, פנים קשים כמו נחצבו מעץ. על כל פנים הבעתם היא של שארי בשר. העבודה החד־גונית מעצבת את האדם המבצע אותה. פנים של בית חרושת.

אלה שאינם מעשנים לועסים טבק, וכל אחד יורק כמובן על הארץ לפניו. אף על פי כן מטריחים הם איש את רעהו הרבה פחות מאשר עושים האלגנטיים במסיבותיהם. בלשון הצרפתית יש אמרה נאה לתיאור שבת־ חברים־גם־יחד: "מרגישים את מרפקיהם של השכנים". כאן אפשר להבין אמרה זו. מרגישים את מרפקיו של השכן, אם כי אין הוא משתמש בהם; מרגישים את כוחו ומרגישים את ההשתייכות ההדדית, שממנה שואב כל אחד ואחד נחמה וביטחון. ידידותית היא הברכה שבה מברכים הם איש את רעהו. לחיצת היד אינה נימוסית וריקה מתוכן, אלא יש לה חיוניות מיוחדת, כמשהו חדש ואמיתי, כמעשה סמלי של הידידות. מבודח למחצה ונרגש למחצה רואה אני כיצד שכני מברך אדם אחד מבוגר ממנו, שנכנס אחריו. שכני גבר חסון הוא, בעל זקן בלונדי, בן שלושים בקירוב. משראה את הזקן הוא קם על רגליו, מנענע אליו בראשו ומרים ידו הכבדה אל על: "התרצה לתת לי את ידך?" הזקן מושיט לו כמובן את ידו. שכני נוטל אותה בזהירות, לוחץ אותה כמה פעמים, ואגב כך הוא צוחק צחוק אילם ונלבב. אני משוחח אחר כך איתו ועם שכן אחר. זה צעיר חיוור מאוד, שנראה כחולה שחפת; פניו התעדנו ממכאובים, כל האיברים נידלדלו, רק ידיו גדולות וקשות ומסביב לציפורני האצבעות מצוי אותו הזר השחור של העבודה. רואים כאן רק ידיים כאלו.

שניהם עונים לי ברצון על שאלותיי. שומע אני אילו בתי חרושת מצויים כאן. בליל אורגי צמר, טווי בדים, מייצרי חוטים, צובעים, מלבינים, מייצרי מכונות — בקיצור כל מה שאפשר. האנשים שנתאספו כאן, עושים מלאכות שונות ביותר. כל אחד מהם עומד באיזה מקום שהוא על יד גלגל או על יד שולחן, על יד נול, ומעל לראשיהם מזמזמות רצועות גלגלים גדולות מבוקר עד ערב. הם מתארים לי גם את מצב הבחירות. יש לשער שהציר היוצא, לפארג [מחשובי מנהיגי השמאל הקיצוני בצרפת בימי הרפובליקה השלישית, חתנו של קרל מרקס] ייבחר מחדש. הסוציאליסטים מצביעים כאיש אחד. אני שואל אותם על התעשיין המייצג בבית הנבחרים מחוז בחירה אחר של העיר; בעיתונים הרדיקליים מתקיפים אותו בזעם, טוענים שהוא ריאקציונר. שכניי מדברים עליו בלא חֵמה, באהדה כמעט; הם אומרים כי גומל הוא הרבה חסד לעניים, ודבר זה נחשב לו לטובה.

עתה מופיע לפני במת הנואמים אדם אחד גדול ושמן. כולם פינו לו מקום לעבור בשקט, אבל איש אינו מברכו לשלום. מי הוא זה? קצין המשטרה הוא. לכל אספה הוא בא; לא בתוקף תפקידו אלא "מתוך סקרנות". אבל נראה שאין הוא מרגיש עצמו כאן לגמרי בנוח. הוא מתיישב על יד הקיר, וידיו השמנות מחבקות את כרסו, אשר שרשרת זהב מקשטת אותה. פנים אלה, זקן הלחיים המטופח יפה והעיניים החמורות מאחורי המשקפיים, מזכירים לי את הטיפוס של עמיתיו האוסטריים… והנה מתחילים שכניי להשיב לי על שאלותיי מתוך הסתייגות. מה? כלום חושבים הם גם אותי לשוטר? או שמא לא הייתי אדיב מספיק? אולי שכחתי במקרה להגיד פעם אחת "אדוני", פנייה שבפריז תובע לעצמו כל יושב קרנות? מייד אני חוזר על פנייה זו כמה פעמים; הם מסתכלים בי מופתעים, אחר כך בחשדנות, והתשובות הולכות ונעשות קצרות יותר. משער אני כי חטאי הוא דווקא בפנייה "אדוני". אבל מה אומר? לפנייה האווילית "אזרח" אין אני יכול להתרגל, ואולי לא תהיה גם זו הנכונה.

קריאות הידד באולם הראשון. "יחי לפארג!" המועמד מפלס לו דרך בתוך הדוחק ומשלח חיוכים מתוקים לכל עבר. קצין המשטרה קם על רגליו. לפארג לוחץ את ידו. אפשר שפעם יעמדו הם איש מול רעהו בתוך מהומת רחוב פראית, והאחד יצווה לאסור את השני או להרוג אותו בירייה. השאלה היא רק מי יהיה אז החזק, איש האי־סדר או איש הסדר. האחד יכול להיות גם סר למשמעתו של האחר, שכן הכול כבר היה, הכול יכול לחזור. אף על פי כן סבור אני שרבים מן האנשים הפשוטים הללו שראו את לחיצת היד, נפגעו ממנה. האין זה מעשה סמלי של ידידות? לולא היו מאמינים באמונה שלמה בנציגם, כי אז… — אבל הם מאמינים בו באמונה שלמה.

החבר שקרא לאספה נבחר ליושב ראש. ככל הנראה הוא מעמודי התווך של המפלגה. הוא נראה לא חשוב, אבל יש לו בוודאי השפעה; על כל פנים הוא פועל ממש. הוא אומר כמה מילים בניב שבו מדברים כאן וגם שם בבלגיה. "חברים! אבקש מכם לא לעשן; יכול להיות שזה לא ינעם לנואם. אני פונה רק לרצונכם הטוב".

כבתנועה אחת מוציאים כולם את המקטרות מן הפה; אין מוצצים בהן אפילו עוד מציצה אחת. יושב הראש אומר: "אני מוסר את רשות הדיבור לחבר לפארג".

מחיאות כפיים סוערות.

לפארג מתקדם וצועד בפני הקהל, מגלגל עיניו בהתרגשות, מודה בתנועות על קבלת הפנים ופותח: "חברים!"

עתה אני יודע לפתע מה היה חטאי. "אדוני" אינו מתאים; הנימוס דורש כאן את הפנייה: "חבר". מן המנהיג הזה אפשר ללמוד איך חייבים לדבר איתם. כאן הוא גם חופשי להשתמש בכל האמצעים שלו. בבית הנבחרים של פריז לא הבנתי אף פעם כראוי את המורא שהוא מטיל, כאן אני מבין אותו. הוא מסית את ראשו; את הרגלי דיבורו ואת נימת קולו אני מכיר היטב. שפמו ושערותיו הסבוכות מאפירים כבר, אבל פניו צעירים ועיניו הכהות יוקדות. הוא עושה תנועות רחבות, מרים בלא הרף את זרועותיו כמו לזעקה, ולעיתים משלח את אגרופו הימני הקמוץ משמאל לימין באוויר, כאילו היה שולף בזעם איזו חרב מן הנדן. קולו משתנה מפעם לפעם ונהפך מבכייני ומתקתק לרועם וזועם. מכל מקום מבטאו מבדח; בעצם אין זה מבטא אחד אלא שניים. הספרדי טבעי לו מלידה ולתוכו מצטלצל עתה הבלגי, שבו הרגיל עצמו מן הסתם תוך מגעו עם האנשים המהוגנים שכאן. זיווגם המפתיע להפליא של לשונות ספר אלו, יש בו צחוק מרענן. באמצע עולות גם כמה מילים מעגת העיתונים ובית הנבחרים. דרך הביטוי שלו היא משום כך אישית מאוד, כמו הריח הנודף מן הגנדרנים הפריזאים. הללו מערבבים יחד שלושה–ארבעה בקבוקונים של בושם; התערובת היא סודם.

חתנו של קרל מרקס פותח במתקפה על היהודים.

" חברים! כשבחרתם בי בפעם הראשונה, הייתה זו מחאה נגד פורמי, נגד מרחץ הדמים שנגרם על ידי היהודים ואנשי העסקים…" (בשעתו נשפט הוא בפורמי בשל הסתה. הצבא ירה לתוך ההמון המסכן המוסת, והוא נחבש בבית הכלא, ושוחרר בזכות בחירתו לנציגה של ליל בבית הנבחרים). "אם תבחרו בי שוב, תכריזו באמצעותי את דבר הסוציאליזם".

הוא מוסר דין וחשבון על פעולתו בבית הנבחרים. "כשעליתי בפעם הראשונה על במת הנואמים, הקשיבו לי, נעצו בי עיניהם כבבעל חיים מוזר ומשונה. אחר כך לא הניחו לי עוד לעולם להגיע לידי דיבור, וכשדיברתי הם צחקו, געו ושאגו. נאומי היה להם לא נוח".

העובדה, שהוא מעלה, נכונה; התיאור אמיתי בהחלט. רק שאין הוא אומר, או שאינו יודע, את הסיבה לכך: הוא לא ידע לכבוש לו את תשומת ליבו של הבית. שכן ככל שתטיח נגד בית נבחרים זה, יש להודות שהוא מקשיב תמיד לכל מי שמגלה יכולת דיבור, גם אם היה זה ציר שנוא או בזוי. מובן מאליו שקל יותר לשאת נאום גדול בבית האגודה של הפועלים במולן־ליל בפני אנשי מכונות שתקנים, מאשר בהיכל בורבון בפני חמש מאות מקימי רעש, שזכו למנדט שלהם בכוח דיבורם.

הוא ממשיך ומדווח על הישגיו, מזכיר את ההצעות שהציע: ביטול הקנסות בבתי החרושת, תמיכה ביולדות העניות. אין זה הרבה. אספלניות קטנות למדי על פצע גדול מאוד. אכן, יש לכך על כל פנים איזה ערך שהוא. אלא ששוב אין הוא אומר, או שאינו יודע, כי אין עוד איש מעז להתנגד לתיקונים קטנים כאלה, במידה שאמצעי המדינה מספיקים… כיוון שאין להשיג דבר בבית הנבחרים, אומר הוא, הרי הוא מפנה פעילותו אל השביתות ומסעות התעמולה. הוא נושא דבר האמת בכל הארץ סביב. "על שום כך מכנים אותנו בשם הסוכנים־הנוסעים של הסוציאליזם. אבל מגיע לנו בעצם השם 'עושי־השליחות', שכן אין אנו מתאכסנים בבתי מלון מעודנים, אלא חיים בקרבכם ומתחברים אתכם"… אני מוצא הסבר זה ענוותני במקצת. ואם כן, למה שואף הוא אף על פי כן למקום בבית הנבחרים? הוא אומר זאת בפשטות, כי בדרך זו נהנים מסמכויות יתר ונוסעים לכל מקום חינם אין כסף. ייתכן שאפשר עוד להוסיף: גם מפני שכחבר בית הנבחרים אין נאסרים בנקל כל־כך.

לאחר מכן הוא מתקיף את הסוציאליסטים מגוון אחר, קודם כול את הסוציאליסטים הנוצרים. בשעת כושר זו משתמש הוא בביטוי אשר ברוב ארצות אירופה נענשים עליו לשנות מאסר ארוכות בשל חילול השם. אני תולה את עיניי בקצין המשטרה. הוא אינו מניד עפעף. המאזינים צוחקים.

כמו שהם צוחקים בכלל לבדיחותיו הגסות והתפלות. הם הולכים אחריו ללא התנגדות בבדיחה, כשם שהם הולכים אחריו ברצינותו השותתת דם. מימיי לא ראיתי קהל מאזינים כזה. הם שותים בצמא את דבריו כאילו היו אלה דברי אוונגליון — בשורה שמימית שבה הם מאמינים עדיין. כולם מוקסמים ועיניהם קופאות בו, כולם ללא ניע, ראש על יד ראש, כיושבים כך העומדים, ומבט אחיד זה נאמן כל־כך, צייתני כל־כך וחדור תמימות קדושה כל־כך. הקמטים העזים שבפניהם השחומים מספרים עתה בצורה הנוגעת עוד יותר ללב על קדרות של שעות, ימים, שנים וחיי אנוש, שבילו עם אויבת זו, המכונה, באוויר הרע, ברעש רצועות הגלגל האין־סופיות.

אך האדם שעל קרשי הבימה ממשיך להטיף דבש ודם. הוא מסית ומגרה אותם, מגביר סבלם בתיאורו הצורם, ומעורר את רגישותם. הוא מסית אותם נגד בעל מפעל אחד בפורמי, איש אשר היגר לשם לפני עשרים שנה ושני פרנקים בכיסו, עבד כפועל פשוט וכיום יש לו שלושים מיליונים. הלה עבד אפוא בעצמו. היכן גבול אי־הצדק? ברכוש או במידה מסוימת של רכוש? ואם הלה יפסיד כל ממונו, היהפוך שוב לאח? לחבר?

אחר כך מדבר המועמד על אחד ממתחריו בבחירות, בעל מפעל אחד שעורך משתאות לבוחרים. "אה, הוא עורך לכם משתאות? נו, אתם רשאים לשתות בשלווה את יינו, לאכול את בשרו — ואחר כך תצביעו בשבילי. הרי יין זה ובשר זה שלכם הם. אתם הרווחתם לו את הכסף שבו הוא משלם. לא רק אחרי ארבע שנים — אלא ארבע פעמים בשנה צריכות היו להתקיים בחירות, כדי שיערכו לכם מסיבות לעיתים מזומנות יותר. אבל אתם לא תניחו להם שיקנו אתכם בשכר לחם ושעשועים; אתם חייבים לגור בארמונות! אתכם רוצה אני לראות בארמונות!"

לא, גם אם אאמין לו בכול, לזאת לא אאמין. הרי את הפועל מפורמי שנעשה מיליונר, רוצה הוא להשליך מן הארמון החוצה. החברות נפסקת אפוא בפתח הארמון.

ובשעה שהוא בוכה, מדבר גבוהה, מאיים ומסית, שואל אני את עצמי, אם הוא מתכוון בכנות לטובת האנשים המסכנים הללו. על כך לא נקל לענות. אני מרגיש ברור, כי פעם בפעם הוא אומר דבר אחר ממה שהוא חושב. אלא שגם בחוסר הכנות קיימים הבדלים חשובים. אני יכול לתאר לעצמי חוסר כנות קטנה ועלובה, המכוונת אך ורק להשגת המנדט, ומחניפה לעם ומסיתה אותו למען יתרונות עלובים כאלה. חוסר הכנות האחרת, כוונתה למשוך את ההמונים אל המהפכה, שאינה יכולה להצליח, ולהעמיד תביעות, אשר עבור המרדן מובן שאינן בנות ביצוע, אם אינו שוטה. מטרתו תהיה אז רק להשיג את הצודק, בשעה שהוא תובע את הלא צודק. כך הם ניסחו לפני מאה שנה את התביעות הבלתי אפשריות של חירות, שוויון ואחווה, ובאילו דברים מעטים נעשה קצת טוב יותר עלי אדמות. לאיזה סוג של חסרי כנות שייך אפוא הנואם שלי, שאיש פיקח הוא — לגדול או לעלוב? אין אני יודע.

אני יודע רק זאת, שמאזיניו מעוררים בי רחמנות עמוקה. כלום יתנוונו הם לאט, בחולי, במצבם הנוכחי, או שבבקשם טוב ממנו, יפרצו אל הכידונים, כמו בפורמי? דור זה של אנשי המכונה, ואולי גם הדור הבא ומי יודע עוד כמה — אבודים הם. זו עובדה אכזרית. כלום אפשר לשנותה? מצבם כמצב היהודים, שבמקרה עליהם לחיות חייהם בתקופה אנטישמית. יהודים שיחיו בימים מאוחרים יותר יראו ימים בהירים יותר; אלה החיים, עכשיו רע להם, פשוטו כמשמעו.

האדם על הבמה מכנה עתה את הסוציאליזם שלו ביומרנות "מהפכני ומדעי". אזי הוא שולף שוב מנדנה את חרבו הדמיונית באותה תנועת יד פראית ומנבא שעם ניצחון רעיונותיו יבוא האושר לאנושות. הוא מסיים את דבריו. הם מוחאים לו כף במשך דקות ארוכות.

הסוציאליזם המהפכני והמדעי! מילים רוממות ומצלצלות. אלא שנציגיו האמיתיים אינם באים לאספות כאלו. המהפכנים המדעיים מכינים את הגאולה מתוך המצוקה הקיימת, ובזה מכינים הם אולי מייד גם מצוקה חדשה. כבר משערים איך ייפול דבר: השימוש בחשמל יבוא! אבל נואמים כאלה, כגון זה של היום, תפקידם להשלות את הסובלים בלילם האפל באמצעות אגדות, הבטחות ואשליות שיהיו רוויות דם או דווקא נעימות.

אחריו אין איש מבקש את רשות הדיבור. אז מזמין יושב הראש את החבר פראנסואה לעלות על קרשי הבימה. החבר פראנסואה ישיר לנו שיר חדש.

זהו הרגע המרומם של הערב. לעולם לא אשכח את הזמר הזה. נסחף בשיר המורדים שלו, מתרומם הוא על בהונות רגליו, מתמתח בחוזקה כל־כך, ומנופף ידו הימנית גבוה־גבוה מעל לראשו, עד שנדמה כאילו הוא גדל מעל למידת אנוש. בשיר קצר זה מובע יותר מאשר בכל הדקלומים של המנהיגים. לא, לא השיר, שארבעת הבתים שלו מדברים בשפת יומיום של סבל ומצוקה, על אלה שחיים חיי מותרות וגם קצת על המעורבים בעניין פנמה. נוגע ללב יותר מן השיר הוא הביצוע שלו, היא — היד המונפת שם למעלה באוויר. שכן יד זו היא בעלת מום. חסרה היא את האגודל; איזה מקרה אכזרי על ידי המכונה. אף על פי כן ממשיך הוא ועובד בידו המסכנה; דבר זה נראה ברור. עתה מרפרפת ורועדת היד ללא הרף מעל לראשו, כאילו היה רוצה להראותה לחבריו שואפי הנקם. הפזמון החוזר:

חברים, אומץ נאזור נא

ובפעולה נתחיל נא!

פורץ מפיו בכוח; הוא מתאמץ עד להתפקעות עורקיו כמעט. חיש מהר למדו החברים את הפזמון החוזר, ולאחר הבית השני מצטרפים הם למקהלה. אחרי הבית הרביעי שרים כולם. מהאולם עולה מעין המיה. בלהט מרימים כולם ידיהם, אבל גבוהה מעל לכולם מרפרפת ידו הפגומה של הזמר, ומופלאה מנשבת מעל לאספה רוח המהפכה.

הספר "מחשבות על הדמוקרטיה בצרפת" יצא לאור בהוצאת ארגמן וזמין לרכישה בקישור.