המהפכה השמרנית של ויקטור אורבן: פרק מספר חדש

מתוך הבנה שהמונופול החשוב ביותר שנמצא בידי הנאו-קומוניסטים הוא התקשורת, ההחלטה המשמעותית הראשונה שהעבירה ממשלת אורבן היא 'חוק התקשורת'. חוק שעבר בפרלמנט בדצמבר 2010 ויצר סערה. במהותו החוק החדש היה חוק רגולטורי, שמזכיר מאוד מודלים אחרים במערב אירופה, כמו צרפת ובריטניה ומאגד את כל המדיה והתקשורת הציבורית תחת רשות שידור אחת. אולם עיקר הביקורת התמקדה בסמכויותיה של אותה רשות שידור ובטענה לפוליטיזציה, כפי שיורחב בהמשך.

תיק תקשורת

בהונגריה שלפני רפורמת התקשורת של ממשל אורבן, פעלו ארבע רשויות שידור ציבוריות נפרדות, שכל אחת מהן הוקמה בתקופה שונה ונשאה תחום אחריות ייחודי: הטלוויזיה ההונגרית נוסדה עוד בשנות החמישים, והייתה הגוף המרכזי לשידורי טלוויזיה ציבוריים, עם שני ערוצים ארציים שהתמקדו בחדשות, תרבות ותוכניות בידור. הרדיו ההונגרי החל לפעול כבר בשנות העשרים של המאה העשרים, והיה אמון על שידורי רדיו כלל־ארציים ואזוריים, כולל תוכניות חדשות, מוזיקה ותכנים חינוכיים. סוכנות הידיעות ההונגרית, שהוקמה בשנת 1880, שימשה גוף חדשותי מרכזי שהפיץ ידיעות, תמונות ותוכן מערכתי לכלי התקשורת במדינה. מאוחר יותר, בתחילת שנות התשעים, נוסד ערוץ דונה, שנועד בראש ובראשונה לשרת את קהילות דוברי ההונגרית מחוץ לגבולות המדינה, אך גם שידר תוכניות תרבות וזהות לאומית לציבור הרחב בהונגריה.

כפי שכבר פורט בהרחבה, התקשורת הממסדית בהונגריה, בבסיסה, הייתה מזוהה עם המשטר הקודם ועם מפלגות השמאל, ממשיכי דרכה של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית ההונגרית. אחת הסוגיות הכי קריטיות שנדונו במהלך המעבר לדמוקרטיה, לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי ב-1989-1990, הייתה סוגיית התקשורת, משום שהתקשורת הממלכתית נחשבה לנכס אסטרטגי. אבל למרות מאמצי האופוזיציה, לא בוצעה רפורמה משמעותית במבנה שלה. המשמעות היא שההשפעה הקומוניסטית, הכוללת כוח אדם ותשתיות, הייתה מאוד נוכחת ומורגשת, והוסיפה לבוא לידי ביטוי באופייה של התקשורת.

האופוזיציה שלאחר נפילת הונגריה הקומוניסטית הסכימה שתהליך החקיקה בתחום התקשורת יחייב רוב של שני שלישים, כדי להבטיח יציבות פוליטית. בפועל, התנאי הזה עיכב את פתיחת שוק התקשורת לתחרות חופשית. השליטה בתקשורת המשודרת נותרה בידי המדינה, ובעיקר בידי ממשיכי דרכה של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית ההונגרית, שהמשיכו ליהנות מתקשורת אוהדת גם אחרי המעבר לדמוקרטיה.

רק בשנת 1997, לקואליציה בראשות הסוציאליסטים ההונגרים היה את הרוב הדרוש על מנת לחוקק חוק תקשורת חדש. החוק שעבר, פתח את השוק לערוצים מסחריים כמו טי-וי2 ואר-טי-אל. על פניו נראה תמוה שהמפלגה הסוציאליסטית היא זו שפתחה את התקשורת לתחרות, שכן פתיחת השוק עלולה היתה לערער על ההגמוניה שלה בתחום. ואכן, המפלגה הסוציאליסטית לא רצתה במהלך. הוא נכפה עליה. הלחץ המשמעותי לדבר, הגיע מהאיחוד האירופי ונאט"ו, הברית הצבאית המערבית שהוקמה כמשקל נגד לברית המועצות. בשנות ה-90 הונגריה שאפה להצטרף לנאט"ו ולאיחוד האירופי, והדוחפים המרכזיים למהלך היו הנאו-קומוניסטים, שבבסיסם דגלו במחיקת גבולות והבדלים תרבותיים ויצירת חברה אחת אחידה. התפישות הנאו-קומוניסטיות התאימו כמו כפפה ליד לגישת 'ארצות הברית של אירופה', שהנהיגה ההגמוניה הגרמנית-צרפתית באיחוד האירופי: חתירה ליצירת זהות אירופאית חדשה על חשבון הזהויות הלאומיות, הדתיות והתרבותיות המסורתיות של אירופה.

אך אחת מדרישות הסף של האיחוד האירופי לחברות, הייתה רפורמה בשוק התקשורת ופתיחתו למגוון דעות. לכן, בלית ברירה, ביצעה הממשלה רפורמה בשוק התקשורת ובמתן זיכיונות שידור לערוצים מסחריים. עם זאת, ערוצים אלה נטו להיות ידידותיים לממשלה בראשות הסוציאליסטים ההונגרים, מתוקף העובדה שהיא זו שהעניקה להם את הרישיונות.

יאנוש בטלן, דמות מוכרת בתקשורת ההונגרית של אותם שנים, מהערוץ הממשלתי אם-טי-וי, טען שמעולם לא היה סיכוי לפתח בהונגריה עיתונות עצמאית. "האמנו שאנחנו יכולים, אבל היינו תמימים. שמאל-ליברלים ניסו לשלוט, היו מעט שמרנים, והם הרגישו מדוכאים… אנטל (ראש הממשלה הראשון לאחר נפילת הקומוניזם. ת"ו) חש נרדף על ידי התקשורת. הייתה בזה איזו אמת". יאנוש בטלן היה עיתונאי עצמאי ששמר על קו ביקורתי, אך ניהל את עצמו בחוכמה בתוך מערכת שמזוהה עם השמאל. זה אפשר לו לבקר הן את השמאל והן את השמרנים, ולהשאיר את עצמו דמות מוערכת במרחב הציבורי, לכן הביקורת שלו לרוב נחשבה לעניינית ומקצועית.

בעוד התקשורת המשודרת נותרה בשליטת הכוחות הנאו-קומוניסטים, בתקשורת המודפסת חלה מהפכה. מו"לים מרכזיים כמו 'אקסל ספרינגר', 'וואז' ו'באוור', מההוצאות הגדולות והחשובות בגרמניה ובאירופה כולה, גילו עניין ורצון להשפיע על סדר היום בהונגריה, ונכנסו לזירה. אפילו העיתון היומי 'נפסאבאדשאג' (Népszabadság), שהיה הביטאון הרשמי של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית ההונגרית בתקופת המשטר הקומוניסטי והגדול שבעיתוני הונגריה באותה העת, עבר חלקית לבעלות זרה. המפלגה הסוציאליסטית ההונגרית ירשה מהמפלגה הקומוניסטית אחוזי שליטה באותו עיתון. הבעלות של המפלגה הסוציאליסטית על העיתון הובילה לכך שעורכים ועיתונאים מהתקופה הקומוניסטית נשארו בתפקידם והאוריינטציה הפוליטית של העיתון נשארה פרו-קומוניסטית, או בווריאציה החדשה שלה: נאו-קומוניסטית. האוריינטציה הזו החזיקה מעמד עד לסגירתו של העיתון בשנת 2016.

צריך להבין שהמקרה האירופאי בכלל והמקרה ההונגרי בפרט הם מקרים ייחודיים לסוגיה זו. בעלות זרה על אמצעי תקשורת היא תופעה נפוצה ומקובלת ברוב המדינות בעולם. יחד עם זאת דווקא אותה גישה פן-אירופאית של ההגמוניה הגרמנית-צרפתית באיחוד האירופי שירתה את מטרותיהם של הנאו-קומוניסטים גם כן. כל זה עמד בניגוד לכמיהה של העם ההונגרי לעצמאות מוחלטת מהשפעות זרות – כמיהה שלימים תהפוך את הונגריה ואת ויקטור אורבן לאופוזיציה האמיתית הראשונה באיחוד האירופי להגמוניה הגרמנית-צרפתית ולגישה הפן-אירופאית שלהם.

השפעתם המתמשכת של הנאו-קומוניסטים על התקשורת הממלכתית הקומוניסטית-לשעבר, הייתה מגובה על ידי העובדה שאמצעי התקשורת הללו היו כעת בבעלות זרה בחלקה. עצם זה שגורמים זרים, שהאינטרס שלהם לא בהכרח תאם לאינטרס הלאומי של הונגריה ולציבור ההונגרי, החזיקו כעת בצינורות המידע לציבור והשפיעו על סדר היום ועל דעת הקהל בתוך הונגריה, תאם לתפישות של הנאו-קומוניסטים, שראו עצמם חלק מהמחנה הגלובליסטי וביקשו לשרת אינטרסים של המחנה הליברלי העולמי תוך מחיקת הזהות הלאומית והתרבותית הייחודית של הונגריה.

כל ביקורת שהופנתה כלפי התקשורת בדבר הטיה או סיקור אוהד לטובת השמאל ההונגרי, נהדפה בטענות ארכאיות לפגיעה בחופש העיתונות. כלומר, מצד אחד יכול היה השמאל ההונגרי לטעון להגנתו שהשליטה על אמצעי התקשורת היא כבר לא בידיו, אולם מאחורי זה הסתתר אחד העקרונות החשובים ביותר בתפישה הנאו-קומוניסטית של תום עידן ברית המועצות– עקרון הגלובליזציה, כלומר ניהול המאבק הפרטני בכל מדינה ככוח גלובליסטי נאו-קומוניסטי אחד, תוך מחיקת הגבולות הגיאוגרפיים, התרבותיים והלאומיים ויצירת חברה אחת רב-תרבותית. לא מדובר על רעיון חדש לחלוטין לעומת התפיסות הקומוניסטיות, אלא בהתאמה של אותם רעיונות למציאות החדשה.

חוסר הפלורליזם התקשורתי המתואר לעיל הוא שהוביל לחקיקת החוק שעד היום מסמל, בעיני מתנגדיו של אורבן, את הסכנה שהוא יוצר לדמוקרטיה ההונגרית. מי שהוביל את המהלך של חקיקת חוק התקשורת הוא מי שכיהן בין 2010 –2012 כמזכיר הממשלה לתקשורת, זולטן קובאץ'. קובאץ' משמש עד היום כמזכיר המדינה לתקשורת בינלאומית והדובר הבינלאומי של קבינט ראש הממשלה. מטרתו של החוק הייתה יצירת איזון בין מגוון הדעות המיוצגים בתקשורת והתייעלות ארגונית וכלכלית של גופי התקשורת הממלכתית.

החלק הארי של החוק עסק בהקמת רשות תקשורת ממלכתית חדשה, במקום הארבע שהיו קיימות עד אז. חלק זה בחוק, התפרש כניסיון למנוע גיוון תקשורתי: אחרי הכל, ארבע רשויות שידור שונות אוחדו לאחת. בפועל, הכוונה הייתה ליצור התייעלות ארגונית וכלכלית, כאשר ארבעה רשויות שידור נפרדות עלו למשלם המיסים כספים רבים, ולא היתה הצדקה לכך, מה גם שבמרבית מדינות המערב היו הרבה פחות רשויות שידור ציבוריות.

רשות השידור הציבורית החדשה בהונגריה, שנקראת אם-טי-וי-אה, משמשת כגוף-על שמנהל את כל הערוצים הציבוריים, הרדיו ואתרי האינטרנט שלהם. סמכויות רשות השידור הציבורית כוללות ניהול הפקה ושידור של כל התכנים של השידור הציבורי, פיקוח על עמידה בסטנדרטים מקצועיים והבטחת חדשות בלתי תלויות לצד תוכניות חינוכיות ובידור איכותי.

רשות השידור הציבורית החדשה היתה אחראית גם על תפקיד שלא קיים במרבית מערכות השידור הציבורי ברחבי העולם. מדובר על על גיוס מימון ציבורי, פרסומות ותרומות, על בקרה פנימית ועל תפעול האולפנים והתשתיות. בהונגריה, בשונה מכמעט כל מדינה אחרת בעולם, השידור הציבורי לא ממומן במלואו מתקציב המדינה. המודל הזה היה קיים עוד לפני עלייתו של אורבן לשלטון, והמשיך גם לאחר הרפורמה שלו. בנקודה זו הרפורמה של אורבן לא שינתה דבר.

מעבר לטענה לריכוזיות, ביקורת נוספת נגעה, כאמור, למינויים של הממשלה באותו גוף תקשורת חדש. לטענת מבקרי החוק, מינויים אלו היו בעיקר של תומכי פידס (מפלגתו של אורבן) והממשלה. מבקריו של אורבן למעשה טענו שאורבן עושה בדיוק את מה שעשו הנאו-קומוניסטים כל השנים. חשוב לציין, הטוענים הפעם היו אותם נאו-קומוניסטים שבמשך עשורים הדירו את אנשי הימין ההונגרי מהמיקרופון.

בנוסף לרשות השידור הציבורי, חוק התקשורת ייסד גם גוף רגולטורי חדש, שיפקח על כל ערוצי התקשורת, יאכוף את חוק התקשורת ההונגרי, יטיל קנסות וסנקציות (במידת הצורך), ויוודא עמידה בתקנות תוכן, פרסום והגנת קהל הצופים. הגוף הזה נקרא 'הוועדה לתקשורת המונים של רשות התקשורת הלאומית והאינפורמציה' – NMHH. למעשה מדובר בגרסה ההונגרית לרשות השנייה בישראל. גם סמכויותיו של גוף זה אוגדו משלושה מקורות שונים: המועצה הלאומית לתקשורת, סוכנויות רגולטוריות שונות ומשרדי ממשלה.

הטענה הבאה נגד חוק התקשורת היא כבר אבסורד של ממש ומקורה בדיווח אחד של סוכנות הידיעות הגרמנית, שקבע כי 'הוועדה לתקשורת המונים של רשות התקשורת הלאומית והאינפורמציה' תוכל להעניש כלי תקשורת על כל מה שתזהה כ"דיווח לא מאוזן", עם קנסות של עד 90,000 אירו. הדיווח הזה עורר כמובן ביקורת רבות מצד עיתונאים ופוליטיקאים מכל העולם, שהדהדו את הידיעה תוך כדי שהם מאשימים את אורבן ופידס בהטלת צנזורה, בהשתלטות על התקשורת, בפגיעה בדמוקרטיה ובפגיעה בחופש העיתונות. אולם העובדות, כך מתברר, היו שונות לחלוטין.

יש להניח שמקורה של הידיעה הזו הוא ערבוב של התייחסות לשני סעיפים שונים, שהיוו מקור לביקורת על חוק התקשורת מצד האיחוד האירופי. הראשון, מתייחס לעצם קיומו של סעיף הנוגע לתקשורת מאוזנת והשני מתייחס לביקורת על סנקציות לא פרופורציונאליות. אך בדיקה על הימצאותם של שני סעיפים אלו בחוקי תקשורת במדינות אחרות באיחוד האירופי, מגלה מצב שאינו שונה בהרבה מזה שמופיע בחוק התקשורת ההונגרי. כך למשל בצרפת, בהתאם לסעיף 13 לחוק חופש העיתונות מ-30 בספטמבר 1986, מופיע כי המועצה הממונה תפקח על קיום חובות הפלורליזם, קרי ריבוי הדעות, עם תשומת לב מיוחדת לתכניות מידע פוליטיות וכלכליות. באירלנד, הקשיחו אף יותר כאשר על פי סעיף 39(1) לחוק התקשורת משנת 2009 קיימת חובה על משדר חדשות לדווח את הידיעות בצורה אובייקטיבית וחסרת פניות, ללא כל ביטוי לדעותיו הפוליטיות של השדר עצמו. היכן שהשידור נוגע לנושאים אקטואליים על השדר להיות "הוגן לכל האינטרסים הנוגעים בדבר וכי עניין השידור יוצג בצורה אובייקטיבית וחסרת פניות". הסעיף הרלוונטי בחוק ההונגרי הוא סעיף 13 וזה לשונו: "שירותי מדיה לינאריים העוסקים בהעברת מידע יספקו סיקור מאוזן בנושאים מקומיים, לאומיים ואירופיים שעשויים לעניין את הציבור הכללי, ובאירועים ובנושאים שנויים במחלוקת הרלוונטיים לאזרחי הונגריה ולחברי האומה ההונגרית, בתוכניות החדשות והמידע הכללי". הדמיון בין הסעיפים ניכר לעין.

בנוגע לסעיף השני בחוק, שעוסק בסנקציות על מפרי החוק, כמעט כל המדינות האחרות החברות באיחוד האירופי משתיתות סנקציות כלכליות על גוף תקשורת שעובר על הסעיפים הללו. בחלק מהמדינות הענישה יכולה להגיע אפילו למאסר בפועל. כך למשל בחוק התקשורת בבלגיה, הענישה על לשון הרע והסתה לאלימות יכולה להגיע ל 3 שנות מאסר ולקנסות גבוהים, החוק הפלילי הספרדי קובע שהענישה על הפצת פייק ניוז או תוכן פוגע ברשתות תקשורת יכולה להגיע עד 3 שנות מאסר. גם בצרפת, חוק חופש הביטוי והעיתונות משית מאסר של עד שנה וקנס כספי גבוה על העלבת עובד ציבור או פרסום שקרי.

הנאו-קומוניסטים אמנם ניסו להלך אימים על הציבור ההונגרי ולשכנע אותו כי אורבן מתכנן לבטל את חופש העיתונות במדינה, ולמעשה להחזיר את המצב לימי השלטון הקומוניסטי, אך בין הטענות למציאות המרחק רב מאוד. למעשה, שוק התקשורת בהונגריה הוא שוק מגוון למדי, עם מנעד רחב מאוד של דעות וקולות מכל הקשת הפוליטית. כך למשל, ערוץ הטלוויזיה הגדול ביותר הוא ערוץ אר-טי-אל, שנמצא בבעלות גרמנית וידוע בביקורת שלו כנגד הממשלה. כמוהו גם מגזין רכילות בשם 'בליק', שנמצא בבעלות הוצאה לאור שווייצרית והמהדורה הדיגיטלית שלו מדורגת בין ארבעת אתרי החדשות הנצפים ביותר בהונגריה, איננו נמנה על תומכי הממשלה. 'נפסאווה', העיתון היומי האקטואלי הנקרא ביותר, מזוהה מאוד עם השמאל הפוליטי בהונגריה, ולא עם הממשלה ועם אורבן, שאותם הוא מרבה לבקר.

המשבר החוקתי

החלטה חשובה נוספת, היא החוקה החדשה שחוקקה ממשלתו השנייה של אורבן ב-2011. הטענה המרכזית נגד חוקה זו, נעוצה בעובדה שהיא חוקקה, כביכול כאקט חפוז שסימן את שינוי המשטר מדמוקרטי לטוטליטרי, או במקרה ה"טוב" ל'דמוקרטיה לא ליברלית'.

בשנת 1949 חוקקה בהונגריה החוקה הסובייטית, כחלק מהשתייכותה של הונגריה לגוש הקומוניסטי של ברית המועצות. במרוצת השנים בוצעו שינויים רבים בחוקה, לרבות בשנת 1989, עת בוצע השינוי המשטרי בהונגריה. אחת הבדיחות הנפוצות בקליקות ובכנסים פוליטיים בהונגריה היא שעד 2011 המשפט היחידי בחוקה ש"שרד" מהחוקה הסובייטית המקורית הוא המשפט שקובע שבודפשט היא בירת הונגריה. אבל אם כך, מדוע באמת היה צורך בחוקה חדשה?

התשובה נמצאת בפרקים הקודמים. 20 שנה אחרי שבוצע השינוי המשטרי ואחרי המעבר של הונגריה למשטר דמוקרטי, הלך הרוח בקרב הציבור ההונגרי היה בשפל חסר תקדים. כזכור, העובדה שהמפלגה הקומוניסטית, ששלטה 40 שנה במדינה כמפלגת יחיד טוטליטרית, הייתה מעורבת בצורה כל כך ישירה ובוטה בהליך שינוי המשטר, יצרה חוסר אמון משווע בין הציבור לבין כנות השינוי ומערכת המשטר החדשה. ההונגרי הממוצע הרגיש שהמערכת שנבנתה ב-1990 לא מספיק טובה, שהשלטון הדמוקרטי החדש הוא למעשה המשך ישיר למשטר הקודם שאותו הם ביקשו להחליף וחמור מכך: שהוא לא מייצג את העם ההונגרי.

הצורך בחוקה חדשה עלה מיד עם כינון המשטר הדמוקרטי, ב1990, ובין 1995-1998 הדבר אף הבשיל לכדי הקמת ועדה שתגבש טיוטה לחוקה. מי שהכשיל את הניסיון ההוא לאמץ חוקה חדשה היו אותם סוציאליסטים הונגרים, ממשיכי דרכה של המפלגה הקומוניסטית, שהיו מפלגת שלטון באותם שנים. הם חשו שהטיוטה שגובשה איננה משקפת את רצונותיהם, וסברו כי אחרי הבחירות, ב 1998, הם יהיו בעמדה טובה יותר מבחינה אלקטוראלית על מנת להעביר חוקה נוחה יותר עבורם. הם לא לקחו בחשבון שהם יפסידו את הבחירות באותה שנה.

עד בחירות 2010 לאף מפלגה לא היה את הרוב הדרוש של שני שליש, על מנת לאמץ חוקה חדשה. אותו מחקר של מכון 'פיו', שפורסם בשנת 2009 אחרי 8 שנים רצופות של ממשלה בראשות הסוציאליסטים ההונגרים והופיע בפרק 3, היווה קו פרשת מים ביחסי הממשל והעם בהונגריה והצורך בשינוי הפך להיות צורך קיומי של ממש. העובדה שלאחר הבחירות בשנת 2010 זכתה פידס של ויקטור אורבן ברוב של שני שלישים מהפרלמנט, יצרה את התנאים הפוליטיים וסיפקה את המנדט הציבורי לבצע שינוי שכזה.

הונגריה הייתה המדינה האחרונה מהגוש הסובייטי שאימצה סוף-סוף חוקה דמוקרטית ונפטרה מהחוקה הסובייטית. אפילו בלארוס, הדיקטטורה בהובלת הנשיא האכזרי לוקשנקו, כוננה חוקה דמוקרטית בשנת 1994. אלא שלוקשנקו העביר בה תיקונים במסגרת משאלי-עם במהלך שנות ה־90 שעקרו ממנה את כל הסממנים הדמוקרטיים.

על אף שאנשי פידס הזמינו את כל סיעות הפרלמנט לקחת חלק בדיונים על גיבוש החוקה, ועל אף שמבין חברי הועדה המקצועית שסייעה בגיבוש החוקה, ישבו גם אנשי שמאל ואופוזיציה, דוגמת קטלין סילי שכיהנה בעבר כחברת פרלמנט ויושבת ראש הפרלמנט מטעם המפלגה הסוציאליסטית, החליטו מפלגות השמאל להחרים דיונים אלה. במקום זאת, הם בחרו לקחת את הקרב למחוזות בהם היה להם רוב: למשל הזירה הגלובלית. אך ככל שהנאו-קומוניסטיים פנו למדינות המערב כדי לקדם את תפיסות עולמם בתוך הונגריה, כך הציבור ההונגרי התרחק מהם; מ-2010 ועד היום, במשך 3 מערכות בחירות ברציפות, פידס וויקטור אורבן זוכים למנדט מחודש מהציבור ההונגרי בבחירות דמוקרטיות ואף שומרים על רוב השני-שליש בפרלמנט.

מטרתה העיקרית של החוקה החדשה, הייתה בראש ובראשונה הצהרה תודעתית כלפי הציבור ההונגרי ולאו דווקא שינוי המשטר. כלומר, אורבן הבין שעל מנת לבנות מחדש תחושות אמון ותחושות זיקה ושייכות בין הציבור לבין המדינה והמשטר, צריך להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את השאריות הסמליות של הקומוניזם ולכונן בין ההונגרים ובין מדינתם, ברית חדשה, סמלית ומעשית.

יחד עם זאת, ולמרות שמרבית החוקה החדשה אותה חוקקה ממשלת אורבן הייתה למעשה אשרור של החוקה הקודמת, לחוקה נכנסו שתי תוספות משמעותיות מאד: האחת קשורה בזהות המורשת ההונגרית והאחרת, בהגדרת סמכויותיו של בית המשפט העליון. פרק המורשת עוסק בזכויות יסוד ומתמקד בעיקר במסורת הנוצרית, בחשיבות המשפחה והאומה, וברציפות ההיסטורית ההונגרית, עוד מהמלך אישטוון הראשון. בכך הוסיפו אורבן וממשלתו את אלמנט הזהות ההונגרית לחוקה, אלמנט שהיה בולט בהיעדרו בחוקה הקומוניסטית שהייתה בעיקרה טכנוקרטית מאד ונטולת זהות לאומית מאובחנת.

הפרק שהגדיר מחדש את סמכויותיו של בית המשפט העליון לחוקה היה חשוב לממשלת אורבן, כלקח להתערבות הבוטה של בית המשפט בהחלטות ממשלה בשנים הראשונות של המעבר לדמוקרטיה. ההגדרות החדשות הגבילו את יכולתו של בית המשפט להתערב בענייניים כלכליים ותקציביים, והורידו את גיל הפרישה של השופטים מ 70 ל־62 ובכך קירבו אותו לגיל הפרישה של שאר עובדי המשק ההונגרי. גיל הפרישה המאוחר לשופטים, שהחל עם כינון המשטר הדמוקרטי, ונועד לשמר ולחזק את הניסיון, המקצועיות וההמשכיות במערכת המשפט, תורגם בפועל לקיבעון מחשבתי ושימור ההגמוניה הנאו-קומוניסטית.

צעד זה היה מצד אחד, ריענון שורות דרוש כל כך בתוך מערכת בתי המשפט שהוביל לגיוון משמעותי של הקולות בה, לאור העובדה שהמינויים עד אז היו של אנשי המשטר הקומוניסטי ויורשיו. ולצד זאת, מדובר היה במהלך דרסטי, והדבר הקרוב ביותר לקורט-פקינג, "העמסת בית המשפט", שמדינה מערבית כלשהי עשתה. העמסת בית המשפט, מודל אותו הגה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט במהלך כהונתו, נועדה בפועל להוביל לשליטה של השלטון על בית המשפט העליון, כאשר השלטון למעשה ממנה עוד ועוד שופטים עד שהוא משיג רוב בבית המשפט העליון. רוזוולט הגה את הרעיון הזה על מנת שבית המשפט העליון, הלעומתי אליו, לא יפסול את תוכנית הניו דיל הגדולה שלו, שנועדה להוציא את ארה"ב מהשפל הכלכלי של שנת 1929.

הצעד של אורבן "זכה" כמובן לביקורת רבה מצד האיחוד האירופי, ביקורת שהבשילה עד לכדי תביעה בבית הדין לצדק של האיחוד. אלא שאותה ביקורת לא נגעה כלל לסוגיית שלטון החוק והדמוקרטיה כי אם ל"אפליה על רקע גיל", סוגיה שנפטרה ב 2013 עם הענקת פיצויים לשופטים שהופרשו. מבית, לעומת זאת, הואשם אורבן בניסיון לעיצוב בית המשפט לפי רצונותיו, על ידי הדחתם של השופטים הוותיקים ומינויים של שופטים חדשים. הטוענים של האשמה זו היו אלה שבמשך שישה עשורים עיצבו את בית המשפט העליון כך שהוא ישרת אותם ואת תפיסותיהם, ועשו ככל יכולתם למנוע מהמחנה המקביל דריסת רגל כלשהי במערכת המשפט.

השיבה שופטינו, גרסת המקור

על אף ההתייחסות בחוקה החדשה לבית המשפט העליון, אורבן וממשלתו הבינו שצמצום ההתערבות של בית המשפט והוצאת גורמים המזוהים עם השלטון הקומוניסטי, אינם מספיקים. לכן, על מנת להשלים את תהליך בנייתה מחדש של מערכת המשפט, העבירה הממשלה בין השנים 2011-2012 רפורמה משפטית גורפת, שהתמקדה בעיקר באופן שבו נבחרים שופטים בכלל הערכאות.

ב־1989, במהלך דיוני השולחן העגול, הוסכם שיש צורך בבית משפט עליון לחוקה. באותם דיונים הוחלט גם שבבית המשפט העליון לחוקה יכהנו 15 שופטים, כאשר אופן מינוי השופטים הראשונים יתבצע באופן הבא: חמשת השופטים הראשונים ימונו על ידי הפרלמנט הקומוניסטי, עוד לפני הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, כאשר שני מועמדים יבחרו על ידי האופוזיציה, שניים על ידי הקומוניסטים ונשיא בית המשפט הראשון ייבחר בקונצנזוס שני הצדדים. כלומר בסופו של דבר המינוי הסופי בוצע על ידי פרלמנט קומוניסטי, עוד טרם השינוי המשטרי, ובלאו הכי עקרון ההסכמה בין הקומוניסטים לאופוזיציה בא לידי ביטוי גם בבחירת בעלי תפקידים רשמיים ובפרט שופטים לבית המשפט העליון לחוקה, כך שלא יכול היה להיבחר שופט שלא היה מוסכם על ידי הקומוניסטים גם כן.

על פניו שני הצדדים ניצבו בפני אותה בעיה. אולם מאחר ומלכתחילה המצב הנתון היה לטובתם של הנאו-קומוניסטים, הם נדרשו בסך הכל לשמר את המצב הנתון כמה שיותר, בעוד שמתנגדיהם, שרצו לבצע שינויים עמוקים יותר, נתקלו בחומה בצורה. האופוזיציה נתקלה במגבלה נוספת, כזאת ששייכת לכל הכוחות האנטי קומוניסטים והאנטי פרוגרסיביים בעולם: המחנה הפטריוטי מטבעו הוא בעל סנטימנט לאומי חזק יותר. יש לו אחריות לאומית גדולה יותר, הוא משתדל להתנהל בממלכתיות ומגלה גמישות ופשרנות גדולה יותר, על מנת לשמור על אחדות בעם. זאת לעומת המחנה הפרוגרסיבי, שרואה את עצמו חלק מקולקטיב גלובלי, מייחס לערכים ואידיאולוגיה חשיבות רבה יותר מאשר לזיקה לאומית, דתית ותרבותית, אותם הוא מבקש למחוק. לכן, ובניגוד לתמונה אותה מהדהדת התקשורת שוב ושוב, דווקא המחנה השמרני פתוח לפשרות, בעוד המחנה הפרוגרסיבי דוגל בשיטת ייקוב הדין את ההר, גם אם לאחר מכן תיוותר אדמה חרוכה.

על מנת ליצור איזושהי מראית עין של ניסיון לאזן ולגוון את הדעות בבתי המשפט, הוחלט שחמשת השופטים הבאים ימונו לאחר הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, ב-1990, ואילו חמשת השופטים האחרונים ימונו לאחר הבחירות השניות, ב-1994. זאת מתוך החשיבה שעקרון המטוטלת בדמוקרטיה ייצר את האיזון גם בבית המשפט העליון לחוקה. אולם הטעות של האופוזיציה, ולמעשה הטעות שמרבית אזרחי הונגריה נפלו בה, הייתה ההנחה שהמפלגה הסוציאליסטית תאפשר להונגריה להפוך לדמוקרטיה מתוקנת.

עוד הוסכם כי בחירת השופטים לאחר הבחירות תבוצע באופן שבו לאחר הבחירות הראשונות תוקם ועדה פרלמנטרית מייעצת לבחירת שופטים. בוועדה יישבו שלושה חברים מהאופוזיציה ושלושה חברים מהקואליציה, כאשר יש צורך ברוב של 4 חברים לכל שופט, ולאחר מכן הבחירה תאושר על ידי הפרלמנט בבחירות חשאיות והבחירה תצטרך לעבור ברוב של שני שליש מהפרלמנט. במשך 20 השנים הראשונות זה היה המצב, כאשר שופטים יכלו להיבחר רק כאשר דה-פקטו היה קונצנזוס ולכן כל השופטים שנבחרו ב 20 השנים הראשונות היו פרופסורים לשעבר באוניברסיטה עם רקע מרקסיסטי-לניניסטי.

על פניו מדובר בשיטה יוצאת מהכלל. היא מוודאת כי על מנת למנות שופטים למשרה הרגישה ביותר שיש, שופטי עליון, הקואליציה והאופוזיציה יצטרכו להגיע להסכמות ולפשרות. כך כל צד לא ירגיש כי הוא נרמס ע"י הצד האחר. הבעיה בשיטה, בעיה שפותחת דיון עמוק הרבה יותר, היא במקרה אליו הונגריה נקלעה, בו רוב הפרלמנט, שני שליש ממנו, מבטא את רוב הציבור ונשאלת השאלה, מהם הגבולות שבהם ניתן כוח וטו למיעוט בתוך המגרש הפוליטי. או בתרגום חופשי: האם הגיוני לאפשר למיעוט של שליש מהציבור, למנוע מהרוב המוחלט של שני השלישים לקדם את המדינה למחוזות בהם הוא מאמין.

לטובת כתיבת פרק זה וכדי להבין את הסוגיה טוב יותר, נפגשתי עם פרופסור פטר האק. פרופסור האק הוא עורך דין ומרצה למשפטים באוניברסיטת אווטוש לוראנד. ב-1970 הצטרף פרופסור האק (יליד 1959) ל'כנסיית האמונה' ובמקביל התחיל להיות מעורב בפוליטיקה. כנסיית האמונה היא אחת מהכנסיות הניאו־פנטקוסטליות הגדולות בהונגריה, בראשות הכומר שנדור נמט, והיא ידועה בקשריה עם הפוליטיקה ובהשפעתה החברתית הרחבה. בשנת 1988, כאשר השינוי הדמוקרטי החל ותנועות פוליטיות חדשות קמו, האק היה ממייסדי הברית של הדמוקרטים החופשיים וב-1990 נבחר לפרלמנט מטעמם, שם כיהן עד 2002. בין 1994-1998 היה חבר ויו"ר בועדת החוקה של הפרלמנט. הברית של הדמוקרטים החופשיים הייתה מפלגה ליברלית שהמשיכה להתקיים גם בשנות האלפיים אולם כוחה נחלש בהדרגה וב־2010 לא עברה את אחוז החסימה. ב 2014 המפלגה פורקה באופן רשמי וחדלה מלהתקיים.

"בית המשפט העליון לחוקה התערב כמעט בכל החלטה חשובה של הממשלה והפרלמנט" אמר לי האק באחת מפגישותינו. לדבריו, בשנת 1997, עת שלטה המפלגה הסוציאליסטית ההונגרית, הוחלט להקים את המועצה הלאומית לבחירת שופטים. מועצה שתהיה אמונה על בחירת השופטים האזוריים לערכאות השונות. הרעיון היה לצמצם את כוחם של השופטים אולם בפועל, המועצה הלאומית לבחירת שופטים הורכבה מ־15 חברים כאשר עשרה מתוכם היו שופטים (שופט בית המשפט העליון ותשעה שופטים שנבחרו על ידי השופטים עצמם) איתם ישבו גם שר המשפטים, יושב ראש לשכת עורכי הדין, התובע הראשי ושני חברי פרלמנט, אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה. בחירת השופטים בוועדה בוצעה ברוב רגיל ומכאן שלשופטים היה למעשה מונופול מוחלט על בחירת השופטים וקידומם, דבר אשר אפשר את המשך האחיזה הנאו-קומוניסטית במערכת המשפט כולה.

עוד טוען האק, שעד סוף שנות התשעים, רוב מערכת המשפט הייתה מאוישת בשופטים בעלי אוריינטציה וזיקה לשלטון הקומוניסטי הקודם, שחלקם הגדול אף מונה בתקופתו ועל ידו, ורבים מהם המשיכו להיות מזוהים פוליטית ואף פעילים אקטיבים גם אחרי המעבר לדמוקרטיה. רק ב־1999, העביר הפרלמנט ההונגרי החלטה האוסרת על נושאי משרות ציבוריות להיות חברים במפלגות פוליטיות או לקחת חלק בפעילות פוליטית כלשהי. למרות שמדובר היה בצעד מתבקש ונחוץ, בפועל השינוי היה סמנטי בלבד. אותם שופטים אמנם כבר לא היו חברי מפלגות ותנועות פוליטיות, אך הם לא באמת איבדו את זיקתם בה החזיקו עד לאותו הזמן. רק השינויים של ממשלת אורבן בדרך בחירת השופטים הובילו לתיקון אמיתי של הבעיה.

אם עד אז הועדה הממליצה בפרלמנט הורכבה משישה חברי פרלמנט, שהתחלקו באופן שווה בין האופוזיציה והקואליציה, ההחלטה שהתקבלה בממשלת אורבן השניה, במסגרת החוקה החדשה, שינתה את הרכב הועדה הממליצה כך שחבריה יורכבו מכלל המפלגות בפרלמנט וכל מפלגה תהיה מיוצגת באופן יחסי לתוצאות הבחירות הכלליות, מה שמזכיר מאוד את המודל הגרמני. מתנגדי אורבן טענו כי המודל החדש הוא למעשה תרמית, כיוון שלאורבן היה רוב של שני שלישים בפרלמנט ומכאן שהשינוי הזה בהכרח מטיב איתו. הטיעון אמנם נשמע משכנע, אך הוא לא מחזיק מים, שכן גם בפורמט הישן היה צורך באישור של שני שלישים מחברי הפרלמנט, וזהו היקף המושבים שמפלגתו של אורבן החזיקה בכל מקרה.

בנוגע לבתי המשפט האזוריים בארכאות השונות, החליטה הממשלה לשנות את ייעודה של המועצה הלאומית לבחירת שופטים מגוף ממנה לגוף מייעץ, שיורכב אך ורק משופטים, שייבחרו על ידי השופטים, ואילו ההחלטה הסופית למינוי השופטים תתבצע על ידי גוף חדש, תחת השם 'המשרד הלאומי לבחירת שופטים', שם יעמוד שופט בית משפט עליון שייבחר על ידי הפרלמנט ברוב של שני שלישים. הזעם הנאו-קומוניסטי על הרפורמה לא נבע מכך שהכוח עבר מהשופטים לפוליטיקאים, שכן המינוי נותר בידי שופטים, אלא מכך שהוא עבר מהידיים שלהם לידיים אחרות. כאלה שמייצגות טוב יותר את הציבור ואת ערכיו.

רצון העם

רפורמה נוספת שבוצעה על ידי אורבן וממשלתו, ועוררה ביקורות רבות, היא הרפורמה בשיטת הבחירות. שיטת הבחירות ההונגרית נוצרה במסגרת דיוני השולחן העגול. הקו המנחה של הדיונים היה לבנות שיטה שתשקף בצורה הנרחבת ביותר את רצון העם. התוצאה, כפי שתקראו בשורות הבאות, היתה בעיקר כאוס מוחלט. השיטה כללה שני פתקים ומנגנון פיצוי שהשלים לחלוקה נוספת של מנדטים: הצבעה למועמד במחוז חד־מנדטורי, הצבעה לרשימה אזורית ומנגנון פיצוי שנספר לחלוקת מושבים לרשימה ארצית.

מחוז חד־מנדטורי הוא אזור בחירה שממנו נבחר נציג אחד בלבד, מי שמצליח לחצות את הרף שנקבע בחוק. במידה ואף אחד לא הצליח לקבל את הרף הנדרש, שבהונגריה עומד על 50 אחוזים, המחוז הולך לסיבוב שני של הבחירות. אל הסיבוב השני עלו שלושת המועמדים שקיבלו את מירב הקולות בסיבוב הראשון. בסיבוב זה מספיק לקבל רוב רגיל, ואין צורך ברוב של 50 אחוזים מסך הקולות. שיטה דומה מתקיימת בצרפת. שיטה זו חיזקה את הקשר בין הנציג לבוחר, אך גם יצרה עומס בירוקרטי ופתחה פתח לתמרונים פוליטיים בין הסיבוב הראשון לשני. השיטה יצרה מצב שכמעט כל מחוז נשלח לסיבוב בחירות נוסף, ובסיבוב זה נעשו "דילים" פוליטים בין מועמדים שעברו לסיבוב השני לכאלו שנשרו, על מנת לזכות בתמיכתם, ואף נסיונות לרקום דילים בין המועמדים המתמודדים בסיבוב השני, על מנת לעודד אחד מהם לפרוש לטובת תמיכה במועמד אחר, תמורת אתנן פוליטי.

הפרלמנט ההונגרי כלל עד לרפורמה 386 מושבים, אשר חולקו בין שלושת המרכיבים השונים. המרכיב המרכזי היה 176 המושבים של המחוזות חד־מנדטוריים. לצד זאת פעל מערך של 152 מושבים אזוריים, שהתבסס על רשימות מפלגתיות במחוזות בחירה רחבים יותר; מושבים אלה חולקו לפי עקרונות של ייצוג יחסי בהתאם לכמות הקולות שקיבלה כל רשימה באזור. למשל בבחירות 2010 במחוז פשט – המחוז שמקיף את בודפשט הבירה ובו היו כ־1.08 מיליון בעלי זכות הצבעה – היו 17 מנדטים לחלק, כאשר 12 מנדטים הלכו לפידס, 3 מנדטים למפלגה הסוציאליסטית ההונגרית ואילו 2 מנדטים למפלגת 'יובביק'.

אל שתי החלוקות הללו התווספו עוד 58 מושבים נוספים שהוקצו במסגרת רשימה ארצית מפצה, מנגנון שתפקידו היה לאזן את הפערים שנוצרו מהשיטה הרובית ומההבדלים בין המחוזות. מנגנון זה עיבד את "קולות האובדים" של המפלגות  – קולות שלא הפכו למנדטים לא דרך ההצבעה המחוזית ולא דרך הרשימה האזורית – והמיר אותם לייצוג נוסף בפרלמנט. כך נוצרה מערכת שבה כ־45% מהמושבים נקבעו בשיטה רובית וכ־55% בשיטות יחסיות, שילוב שאפשר ייצוג מגוון אך גם הוביל לעיתים למורכבות תפעולית ולתוצאות שקשה לצפותן מראש.

תוצאה נוספת של שיטת הבחירות המורכבת הזאת היא עיוותים שנוצרו בתוצאות לטובת המפלגות הקטנות. אופן ספירת הקולות האבודים, יצר מצב שבו מפלגה קטנה קיבלה מספר מושבים גדול יותר מחלקה היחסי בתוצאות. במילים אחרות, מפלגות קטנות קיבלו יותר כוח ממה שהציבור נתן להן.

שוו בנפשכם שאם לכם, הקוראים, זה נשמע מורכב ומסורבל, על אחת כמה וכמה היה נכון הדבר לאזרחי הונגריה, שכל הקונספט של דמוקרטיה ובחירות חופשיות היה חדש להם. המצביע ההונגרי הממוצע הלך לקלפי מבלי לדעת כיצד ההצבעה שלו תשפיע על הבחירות, שכן שיטת החלוקה יצרה בעיקר כאוס. בנוסף, במחוזות שבהם היה ברור כי מפלגה אחת צפויה לנצח בפער גדול, לתומכי אותה מפלגה לא היתה סיבה לצאת לקלפיות מהסיבה הפשוטה שלקול שלהם, בניגוד לקולות המפסידים, לא היתה שום משמעות בשיטה הישנה. עובדה זו, בתורה, יצרה עיוות נוסף על פיו מצביעי המפלגות המפסידות קיבלו נתח הצבעה גדול יותר מנתח התמיכה הציבורית בהן.

נוסף על כך, השיטה הרובית הדו־סיבובית במחוזות יצרה עייפות פוליטית ונדרשה השתתפות בשני סבבים, דבר שהקטין את שיעור ההצבעה בסיבוב השני. מדובר בתופעה פסיכולוגית-פוליטית שנותנת את התחושה בקרב המצביעים כי הבחירות הוכרעו כבר בסיבוב הראשון ולכן המוטיבציה לצאת להצביע בסיבוב השני הרגישו חסרי טעם בעיני רבים בלאו הכי. מנגנון המושבים המפצים העמיק את התחושה של אזרחים רבים כי יש “הנדסה” של הקולות שאינה שקופה, וכי חלק מהכוח שלהם “נבלע” במערכת מורכבת.

בנוסף, ההבדלים בין גודל המחוזות לבין עוצמתם האלקטורלית יצרו פערים בייצוג, כך שקולות באזורים שונים לא נשאו ערך זהה – דבר שפגע בתחושת ההוגנות ובאמון הציבור בשיטה. כך למשל ב־2010 במחוז בודפשט 13 היו רשומים 58,900 בעלי זכות בחירה ואילו במחוז פשט היו רשומים 112,000 בעלי זכות בחירה. שתי המחוזות היו זכאיות למנדט אחד כל אחת, על בסיס ההצבעה החד-מנדטורית, אולם המועמד שניצח בפשט היה זקוק להרבה יותר קולות מאשר המועמד שניצח בבודפשט.

עם השנים התברר כי השיטה הישנה אמנם שאפה לייצוג הוגן, אך בפועל יצרה סרבול, עודדה קואליציות נקודתיות, והרחיקה את הבוחר מן המערכת הפוליטית. הדבר בא לידי ביטוי גם באותו סקר של מכון 'פיו' מ־2009, שם ביטאו ההונגרים את חוסר האמון שלהם ואת אי שביעות הרצון שלהם מהשיטה הקיימת. הצורך בשינוי היה הכרחי.

הניצחון של בחירות 2010 העניק הזדמנות לאורבן ומפלגתו, לבחון מחדש את מנגנוני הבחירה שנקבעו בתחילת שנות התשעים בסיטואציה פוליטית שונה לחלוטין. הממשלה החדשה ראתה את הצורך בעדכון מודרני של השיטה, והדגישה כי יש לפשט את תהליך הבחירות, להוזיל את עלויותיו, להתאים את גודל הפרלמנט למדינה קטנה יחסית, בת כ־9 מיליון תושבים, ולספק למערכת הפוליטית יציבות במקום פיצול יתר. בדנמרק, למשל, עם 6 וחצי מיליון תושבים, מכהנים 179 חברי פרלמנט; באוסטריה השכנה, עם כמות תושבים כמעט זהה להונגריה, מכהנים 183 חברי פרלמנט; ואילו בפרלמנט של האיחוד האירופי, פרלמנט המייצג 450 מיליון תושבים, מכהנים 720 חברי פרלמנט. כלומר בהונגריה, שגודל אוכלוסייתה קטן פי 50 מגודל האוכלוסייה של האיחוד האירופי כיהנו עד הרפורמה כחצי מכמות חברי הפרלמנט, שמכהנים בבריסל.

הרפורמה שהתקבלה בשנים 2011-2012 הביאה לשינוי מקיף. מספר חברי הפרלמנט צומצם מ-386 ל 199. מספר המחוזות החד־מנדטוריים צומצם משמעותית מ־176 ל־106, והמחוזות עצמם עוצבו מחדש באופן שנועד לייצג בצורה עקבית יותר את מבנה האוכלוסייה – כלומר להתאים את המחוזות לשינויים הדמוגרפיים מ־20 השנים האחרונות ולתקן את העיוות שבו קול של תושב במחוז אחד יכל להיות שווה, אפילו פי שניים, מקול של תושב במחוז אחר. הבחירה האזורית במחוזות בוטלה ובמקומה נוספה הצבעה בסיבוב אחד לרשימה ארצית. בנוסף, בוטל רף המינימום לזכייה במושב, ואומץ המודל האמריקאי והבריטי לבחירות אזוריות על פיו מי שהשיג את מירב הקולות זוכה במושב.

חידוש מהותי נוסף היה הרחבת מנגנון הפיצוי: בעוד שבעבר הועברו לרשימה הארצית רק קולות של מועמדים שהפסידו, הרי שבעקבות הרפורמה מועברים גם הקולות עודפים של המועמדים שניצחו  – כלומר קולות שקיבלו מעבר למה שנדרש לניצחון. כך נוצרת מערכת שבה הן ההישגים המקומיים והן התמיכה הארצית של מפלגה זוכים לביטוי מלא. מנגנון זה מונע מצב שבו הצלחה אזורית גדולה של מפלגה מסוימת "מתבזבזת" בגלל כללי חלוקה טכניים.

כתוצאה מן הרפורמה, הונגריה פועלת כיום בשיטה מעורבת הקרובה יותר לדגם שבו המרכיב האזורי הוא משמעותי, בדומה למקובל במדינות כמו יפן או דרום קוריאה. בניגוד לשיטות שבהן החלק הרשימתי מבטל את ההישגים האזוריים, בהונגריה נשמרת משמעות ההצבעה המקומית, מתוך תפיסה שהקשר בין הבוחר לנציג הוא יסוד מרכזי בדמוקרטיה. בכך משולבת יציבות שלטונית עם אחריות מקומית. מפתח חלוקת המנדטים מתקיים באופן שבו 106 מושבים מגיעים מהבחירה במחוזות החד-מנדטוריות ואילו 93 מושבים מהרשימה הארצית.

הביקורות על אורבן גרסו כי הרפורמה למעשה נועדה להבטיח את המשך בחירתו של אורבן ומפלגתו 'פידס'. הטענה המרכזית הייתה ששינוי מחוזות הבחירה החד-מנדטוריות הטיבו עם 'פידס', כאשר מחוזות המזוהים עם 'פידס' צומצמו ואילו מחוזות המזוהים עם האופוזיציה הורחבו. בכל הנוגע לצמצום המחוזות החד-מנדטורים חשוב לציין כי שינוי גבולות בחירה אינו ייחודי להונגריה. במדינות מערביות רבות מתבצעת חלוקה מחודשת של מחוזות בהתאם לשינויים דמוגרפיים. בארצות הברית, בבריטניה, בקנדה ובאוסטרליה מתקיימות ועדות העוסקות בעיצוב מחוזות מחדש מדי מספר שנים. אף שבמדינות אחדות קיים ויכוח ציבורי על אופי החלוקה, עצם הרעיון של התאמת גבולות בחירה לצרכים דמוגרפיים או ארגוניים הוא חלק טבעי בתהליכי ניהול בחירות בעולם הדמוקרטי. גם במקרה ההונגרי עיקר הטענות הן על אופי החלוקה.

טיעון נוסף כנגד השינויים שיצר אורבן בשיטת הבחירות נוגעים למנגנון הפיצוי. עד לרפורמה מנגנון הפיצוי היטיב עם המפלגות הקטנות והבינוניות. השינויים של אורבן יצרו תגבור בכוח של המפלגה הגדולה ביותר. מנגנון הפיצוי החדש, כך טוענים מבקרי הרפורמה, מבטיח שלמרות שפידס קיבלו בבחירות האחרונות כחמישים אחוזים מסך הקולות הן בבחירות המחוזיות והן ברשימה הארצית, בפועל המפלגה מאיישת שני שלישים מהפרלמנט, הרבה מעבר לגודלה היחסי בדעת הציבור.

אך כשמפרקים את הרפורמה ובוחנים את כל מרכיביה בנפרד, מבינים שאורבן לא ביצע שום דבר שלא מתקיים כבר במדינות דמוקרטיות אחרות. אפילו סוגיית צמצום הפרלמנט איננו זר למשטרים דמוקרטים מודרניים. ב־2014 צומצמו מספר חברי הסנט הבלגי, כחלק מרפורמה חוקתית, מ־71 ל־60. באירלנד מספר חברי הבית התחתון צומצם ב 2016 מ־166 ל־158 ואילו באיטליה, בשנת 2020 בית הנבחרים ירד מ־630 ל־400, בעקבות משאל עם ואילו הסנאט ירד מ־315 מושבים ל־200.

אחד המקרים הבולטים מהשנים האחרונות הוא רפורמה חוקתית שביצעה הממשלה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, בראשות הקנצלר אולף שולץ, בשנת 2023. רפורמת הבחירות הגרמנית שנועדה להקטין את הבונדסטאג נולדה מתוך ביקורת ציבורית וגידול עקבי בגודל הפרלמנט הגרמני שעלה מ-598 חברים "מיועדים" לכמעט 740 בפועל. הגידול נבע כתוצאה משני מנגנונים: "מושבי עודף" ו"מושבי איזון". לא ארחיב כאן על השיטה הגרמנית, שיטה מורכבת ומסורבלת לכשעצמה שמזכירה, במידה רבה, אלמנטים רבים מהשיטה החדשה של אורבן, אולם נדבך מרכזי מאותה רפורמה ביקש לעצור את התפיחה באמצעות ביטול מושבי העודף והאיזון ולקבוע תקרה קשיחה של 630 חברים. כך שהרכב הבונדסטאג ייקבע כמעט רק על בסיס חלוקה יחסית של קולות, גם אם המשמעות היא שמועמדים שזכו ברוב מחוזי לא ייכנסו. הנפגעים העיקריים מהמהלך הזה היו המחוזות הגדולים בדרום גרמניה כמו מחוז בוואריה ובאדן-וירטמברג, שבאופן מסורתי היו בשליטת מפלגת איחוד הנוצרים הדמוקרטים האופוזיציונרית.

בסיכומו של דבר, השינויים שביצעה ממשלת אורבן נועדו ליצור מערכת בחירות ברורה, פשוטה ויציבה יותר, המתאימה למאה העשרים ואחת. במקום מבנה מסורבל ומפוצל, נוצרה שיטה המשלבת בין ייצוג רחב לבין יכולת של ממשלות נבחרות לפעול ביעילות. בעיני תומכיה, הרפורמה אינה פוגעת בדמוקרטיה אלא מחזקת אותה, משום שהיא מצמצמת פערים טכניים, מגבירה את הקשר הישיר בין בוחרים לנציגים ומעניקה למערכת הפוליטית יכולת שליטה ואחריות על פי רצון הבוחר. המבקרים כאמור, טוענים לפגיעה ביכולת להחליף את אורבן ו'פידס' בבחירות דמוקרטיות. אולם, כפי שכבר למדנו, לדמוקרטיה הרבה פנים וגרסאות ולא כל שינוי או רפורמה הוא "פגיעה בדמוקרטיה". יש למנגנון הפוליטי מגוון רחב מאוד של כלים, שהם כלים לגיטימיים שמהווים חלק בלתי נפרד מה"משחק" הפוליטי. בסוף, הכל מתנקז לשאלה אחת מרכזית, והיא היחידה שמשנה – מי הצליח לשכנע יותר מצביעים. וכאן, כפי שמעידות תוצאות הבחירות בעשור וחצי האחרונים, ויקטור אורבן פשוט מביס את הנאו-קומוניסטים.

הספר "שומר הסף של אירופה" מאת תמיר ורצברגר יצא בהוצאת סלע מאיר וזמין לרכישה בקישור.