הטעות הפטאלית של ארה"ב באיראן: מוחמד קאליבאף אינו "מתון"

רוסיה, סין והמזרח התיכון הם זירות שבהן האשליות האסטרטגיות של המערב נוטות להישחק לאט מדי – כמעט בנימוס – עד שהמציאות כופה את עצמה. שליטי המזרח התיכון למדו זה מכבר – מכך שארצות הברית נופלת שוב ושוב לתרגיל "עוד רגע אני איתך" שלהם – כיצד להערים על המערב או להתישו עד שייכנע.

ברצועת עזה, נשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ מקים "מועצת שלום" שנועדה כביכול לפקח על פירוקו הקבוע של חמאס מנשקו, אך מאייש אותה באסלאמיסטים המחויבים לניהול מלחמה ואינם מעוניינים בשום שלום, ואז מפנה את תשומת לבו למקום אחר, בעוד חמאס שב ומבסס בנוחות את בסיס כוחו.

בסוריה, כאשר יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן הציע בנחרצות במאי 2025 שטראמפ יכיר באחמד א־שרע – מנהיג טרור של אל־קאעידה שעל ראשו הוצב פרס אמריקאי בסך 10 מיליון דולר – כנשיא סוריה, הוא נענה בחיוב עם נימה מספקת של ספקנות:

"לאחר שדנתי במצב בסוריה עם יורש העצר, יורש העצר שלכם, וגם עם נשיא טורקיה ארדואן שהתקשר אליי לפני כמה ימים וביקש דבר דומה מאוד… אני אורה על הפסקת הסנקציות נגד סוריה כדי לתת להם הזדמנות לגדולה. הו, מה לא הייתי עושה למען יורש העצר."

בינתיים, לשמחתם המשוערת של ארדואן ושל מוחמד בן סלמאן, א־שרע משתמש ב"הזדמנות לגדולה" שלו כדי לטבוח ללא הפרעה בנוצרים, בדרוזים, בכורדים ובעלווים ברחבי סוריה.

העיתונאית הטורקייה אוזאי בולוט ציינה לאחרונה:

"לאחר השתלטותו של א־שרע על השלטון בסוריה בדצמבר 2024, רדיפת המיעוטים הדתיים, ובהם נוצרים, דרוזים ועלווים, זינקה לשיאים חדשים, בעוד המדינה עוברת תהליך של אסלאמיזציה רדיקלית….

נשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ מעולם לא היה צריך לאפשר להיאת תחריר א־שאם ולא־שרע – שעל ראשו הוצב בצדק פרס של 10 מיליון דולר מטעם מחלקת המדינה האמריקאית – להשתמש בסוריה כדי לבסס את האסלאם הסוני באמצעות ג'יהאד (מלחמת קודש). יש להחליף את א־שרע לאלתר."

באיראן נראה כי טראמפ עומד לחזור על אסונות אלה, בכך שהוא מאפשר למוחמד קאליבאף, יושב ראש המג'לס (הפרלמנט) של איראן ואסלאמיסט קיצוני ותיק, להמשיך לענות את אזרחיה הנבגדים של איראן. אם "העזרה בדרך", כפי שהבטיח טראמפ, הרי שאין זו עזרה.

איראן לא טורחת לעבוד ברמזים. היא פועלת באמצעות שכבות משולבות של דת, צבא ופוליטיקה, אך הקוהרנטיות של המערכת שלה נותרת מוחלטת. פעם נוספת, וושינגטון מסתכנת בפרשנות שגויה של קוהרנטיות זו, בכך שהיא משליכה על המשטר הבחנות פנימיות סיעתיות שאינן קיימות כלל.

המקרה האחרון הוא דוגמא מאלפת: ההצעה החוזרת ונשנית, המהדהדת בכמה מהצהרותיו של טראמפ ובניתוחים מערביים מסוימים, שלפיה קאליבאף מייצג סוג של "מתינות" בתוך המשטר האיראני, אינה רק בלתי מדויקת; היא מטעה באופן קיצוני. היא משקפת את הטעות המתמשכת של המערב – בלבול בין הבדלים טקטיים לבין פערים אידאולוגיים אמיתיים, וטעות בזיהוי אנשי משטר ותיקים כרפורמטורים פוטנציאליים.

קאליבאף אינו מתון. הוא מעולם לא היה מתון. הוא תוצר של הרפובליקה האסלאמית של איראן בצורתה הטהורה ביותר – אדם שגדל בתוך משמרות המהפכה האסלאמית, עוצב על פי הדוקטרינות שלה, קודם באמצעות רשתותיה ונשען על מערכת כוחה. כל מסלול הקריירה שלו פונה בדיוק בכיוון ההפוך מזה של כל מי שסוטה מן המשטר. הוא קצין צבאי שנכנס לפוליטיקה כהמשך למנגנון הכפייה של המשטר.

קאליבאף, מינוי של עלי ח'מנאי, היה מפקד חיל האוויר והחלל של משמרות המהפכה בשנים 1997-2000. לאחר מכן שירת כראש המשטרה הלאומית של איראן בין השנים 2000 ו־2005, תקופה שכללה את דיכוי מחאת הסטודנטים בשנת 1999. בין השנים 2005 ו־2017 היה ראש עיריית טהרן. בשנת 2020 נבחר למג'לס ו ב־28 במאי 2020 נבחר ליושב ראש ו– תפקיד שאליו נבחר מחדש שוב ושוב, לאחרונה במאי 2024.

כל אחד מן התפקידים הללו אינו מייצג סטייה מכוח קשוח, אלא ביטוי אחר שלה. באיראן אין הפרדה ברורה בין סמכות צבאית לפוליטית – יש רק המשכיות. קאליבאף מגלם זאת במלואו.

האשליה בדבר "הפרגמטיות" שלו, בדומה לזו של א־שרע בסוריה, טופחה בקפידה הן מבית הן מחוץ. בהשוואה לדמויות אידאולוגיות מובהקות יותר, קאליבאף מאמץ לעיתים את שפת היעילות, הממשל והניהול הכלכלי. הוא מדבר על מאבק בשחיתות, מודרניזציה ורפורמה מנהלית. בשביל משקיפים מערביים הלהוטים לזהות "מתונים" בתוך המערכת האיראנית, די לעיתים ב"ערובות" מעין אלו. אולם כאן בדיוק מתחילה אי־ההבנה.

בלקסיקון הפוליטי האיראני, "פרגמטיות" אינה פירושה מתינות במובן המערבי או נכונות להתפשר על עקרונות היסוד של המשטר. פירושה הוא מיומנות תפעולית בניהול כוח ביעילות, תוך שמירה על ליבת האידאולוגיה. קאליבאף אינו מרכך את המשטר – הוא מייעל את פעולתו. הרקורד שלו אינו מותיר מקום רב לעמימות.

כדמות בכירה במשמרות המהפכה, קאליבאף השתייך למוסד האחראי להקרנת עוצמתה של איראן מחוץ לגבולותיה באמצעות מיליציות פרוקסי ולוחמת א־סימטרית. כראש המשטרה פיקח על כוחות הביטחון בתקופות של מתיחות פנימית, ותרם למנגנון המדכא התנגדות ביעילות ובמידת הצורך בכוח. האשמות בשחיתות רודפות אותו במשך שנים – לא כשערוריות בודדות, אלא כתסמינים לאופן שבו הכוח זורם במערכת באמצעות בריונות, נאמנות ושליטה ברשתות כלכליות הקשורות למנגנון הביטחוני.

כל אלה אינם מציבים אותו בשוליים, אלא בלב המערכת. תפקידו כיושב ראש המג'לס מאז 2020 רק מחזק מציאות זו. במערכות פרלמנטריות מערביות, הנהגה חקיקתית עשויה להעיד על פלורליזם ועצמאות מוסדית. באיראן, המג'לס פועל בגבולות מחמירים שנקבעו על ידי המנהיג העליון ונאכפים בידי מועצת שומרי החוקה, המסננת מועמדים ובוחנת חוקים להתאמתם להלכה האסלאמית ולחוקה. יושב הראש אינו משקל נגד למערכת. הוא אחד ממכשיריה המרכזיים – האחראי לניהול הביטוי החקיקתי של סדרי העדיפויות האסטרטגיים, לשמירה על לכידות פנימית ולשימור מראית העין של ממשל "נבחר".

על רקע העימות עם ישראל וארצות הברית, קאליבאף התבלט כדמות מרכזית בעיצוב המסרים הפנימיים והחיצוניים של המשטר. ב־23 במרץ 2026  דחה בפומבי כל רעיון של משא ומתן ישיר עם וושינגטון, וכינה דיווחים על שיחות "פייק ניוז" שנועדו "לתמרן את השווקים ואת שוק הנפט ולהיחלץ מהבוץ שבו לכודות אמריקה וישראל".

הצהרות אלו לא היו סימן לעצמאות, אלא הלמו באופן מושלם את עמדתו האסטרטגית של המשטר: התנגדות, הכחשת פגיעוּת וסירוב להיראות כמי שמנהל משא ומתן תחת לחץ. זו אינה שפתו של מתון המבקש הסלמה מופחתת, אלא תגובה מחושבת של מערכת המבינה את ערכו של עימות מבוקר.

מדיניות החוץ של טראמפ מתמקדת לעיתים קרובות בזיהוי נקודות מינוף – דמויות בתוך מערכות יריבות שעשויות להגיב ללחץ, לתמריצים או לעסקאות. בהקשרים מסוימים גישה זו עשויה להניב תוצאות. אולם היא מחייבת זיהוי מדויק של בעלי הכוח האוטונומי לקבל החלטות.

באיראן, כוח זה אינו מצוי בפרלמנט או בידי יושב ראשו. הוא מצוי בידי המנהיג העליון – כיום בנו של עלי ח'מנאי, מוג'תבא ח'מנאי, שעל פי הדיווחים נפצע קשה – או בחוגו הפנימי ובמנגנון הביטחוני התומך במערכת. דמויות כמו קאליבאף אינן מרכזי כוח חלופיים. הן שלוחות של אותה הליבה.

ההתייחסות לקאליבאף כאל בן שיח פוטנציאלי וכמנהיג עתידי אפשרי – או גרוע מכך, כאל גורם ממתן כביכול – מסתכנת במעורבות עם המשטר בדרכים שבהן הוא הצטיין במשך עשורים: הצגת מראית עין של גיוון תוך שמירה על אחדות מוחלטת. טהרן שכללה מזמן את דו הפרצופיות הזו – הצגת פנים רבות כלפי חוץ בזמן שכל ההחלטות המשמעותיות יתנקזו תמיד לאותם יעדים אידאולוגיים. הנרטיב המערבי המוכר של "מתונים מול קיצונים" משקף את תקוות המערב ולא את המציאות באיראן.

הבדלים פנימיים אכן קיימים בתוך המשטר, אך הם נוגעים לשיטות, לעיתוי ולסדרי עדיפויות – לא למטרות העל. שימור הרפובליקה האסלאמית, השפעתה במזרח התיכון, העימות עם ישראל והאתגר המתמשך לנוכחות האמריקאית באזור נותרים קבועים. קאליבאף פועל כולו במסגרת זו. הוא אינו מערער עליה; הוא מקדם אותה.

פרשנות שגויה של דמויות כמו קאליבאף עלולה להוביל לשגיאות מדיניות: הערכת יתר של סיכויי פריצת דרך דיפלומטית, הערכת חסר של לכידות המשטר ופרשנות מוטעית של המסרים שהוא משדר. כאשר טהרן מדברת באמצעות קאליבאף, אין זו התנסות ב"מתינות". היא מחזקת בזהירות את עמדתה, בוחנת תגובות ומשמרת את עתידה. כל הצהרה מכוונת מראש.

אירופה, שניסתה שוב ושוב לשתף פעולה עם "מתונים" לכאורה באיראן, אמורה כבר לזהות את הדפוס הזה משנים של משא ומתן שהתפרק פעם אחר פעם. שינויי טון הניבו לעיתים רחוקות שינויי התנהגות. וושינגטון מוכרחת לבסס כל ניתוח של פילוגים פנימיים הניתנים לניצול על המציאות ולא על משאלות ליבה.

נטייה זו חורגת מעבר לאיראן. התרבות האסטרטגית המערבית מחפשת לעיתים קרובות בני שיח "סבירים" בתוך מערכות יריבות – בתקווה שמאחורי הרטוריקה מצויים שחקנים "החושבים כמונו" וניתן לשכנעם או לשנותם. לעיתים גישה זו מצליחה. במבנה הכוח הנוכחי של איראן היא שגויה.

קאליבאף אינו גשר למערב. הוא אינו רפורמטור בהמתנה. הוא אינו משקל נגד פרגמטי לקיצונים אידאולוגיים. הוא אחד מהם – ממושמע יותר בלשונו ומלוטש יותר בהצגתו, אך מיושר עמם לחלוטין במהותו. תיוגו כמתון אינו רק שגוי; הוא אף מעניק שלא במתכוון לגיטימציה לנרטיב של המשטר עצמו.

טראמפ צודק כאשר הוא ניגש לאיראן מעמדת כוח ודוחה אשליות של פשרה קלה. אך עוצמה מחייבת את היכולת לזהות בבהירות את טבעם של השחקנים המעורבים. קאליבאף, למרבה הצער, אינו מייצג פתח. הוא מייצג את המשכיותה של אותה מערכת, אותם יעדים ואותה נכונות להפעיל כוח – מבית ומחוץ – כדי להבטיח את הישרדותו ואת הישרדות המשטר.

הרפובליקה האסלאמית של איראן אינה מייצרת מתונים במובן המערבי. היא מייצרת מפעילים יעילים ביותר. קאליבאף נמנה עם המוצלחים שבהם. בלבול בין תועלתנות למתינות, לעומת זאת, היא בדיוק סוג הטעות המערבית שמשטרים כגון זה של איראן למדו לנצל בעקביות – ולעיתים גם בסיועו האדיב של המערב

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסון ואנו מודים על על הרשות לפרסמו כאן בעברית.