ירושלים היא קוצנזונס לאומי רחב וסמל לאומי חשוב, אבל ללא חקיקה מתאימה הזיכרון ילך ויתעמעם
בכל שנה, כאשר מגיע יום ירושלים, נדמה שהיום הזה נשאר תחום בעיקר לציבור מסוים ציבור דתי, לאומי או ירושלמי. בעוד שיום העצמאות הפך לחג של כלל אזרחי המדינה, יום ירושלים עדיין לא קיבל את המקום הראוי לו בתודעה הלאומית הישראלית. זו טעות היסטורית, חינוכית ולאומית, והגיע הזמן לתקן אותה.
ירושלים איננה עוד עיר בישראל. היא לב הזהות היהודית, המרכז ההיסטורי והרוחני של העם היהודי במשך אלפי שנים, וסמל הריבונות הישראלית המתחדשת. מלחמת ששת הימים בשנת 1967 לא הסתיימה רק בניצחון צבאי; היא הביאה לאיחוד ירושלים ולהחזרת העם היהודי אל המקומות הקדושים ביותר שלו הכותל המערבי, הר הבית והעיר העתיקה. עבור מיליוני יהודים בעולם, זה היה רגע היסטורי בקנה מידה תנ"כי.
גם מנהיגי ישראל לאורך הדורות הבינו היטב את משמעותה של ירושלים. דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, אמר:
“ללא ירושלים אין ארץ ישראל, וכשם שאין ארץ ישראל בלי ירושלים כך אין ישראל בלי ציון.”
בן־גוריון ראה בירושלים לא רק בירה מנהלית, אלא יסוד קיומי בזהות הלאומית של מדינת ישראל.
מנחם בגין ביטא זאת בצורה נחרצת אפילו יותר כאשר הכריז בכנסת:
“ירושלים לא ניתנת לחלוקה, הייתה ותישאר לנצח בירתו של עם ישראל.”
גם יצחק רבין הבהיר בנאומו האחרון בכנסת בשנת 1995:
“ירושלים המאוחדת תישאר בריבונות ישראל.”
שלושה מנהיגים שונים, משלוש תפיסות עולם שונות וכולם הבינו את אותו הדבר: ירושלים היא הקונצנזוס הישראלי הרחב ביותר.
אך למרות גודל האירוע ההיסטורי של איחוד העיר, מדינת ישראל מעולם לא העניקה ליום ירושלים את המעמד הלאומי הראוי לו. בתי הספר מציינים אותו באופן חלקי בלבד, מקומות עבודה ממשיכים כרגיל, וחלקים גדולים בציבור כמעט ואינם מרגישים שמדובר ביום בעל משמעות לאומית. זהו מצב בלתי סביר. מדינה שלא מחזקת את הקשר של אזרחיה לבירתה מחלישה בסופו של דבר גם את יסודות הזהות שלה.
לכן הגיע הזמן לקדם הצעת חוק שתהפוך את יום ירושלים ליום שבתון רשמי, בדומה ליום העצמאות. לא עוד יום סמלי למחצה, אלא חג ממלכתי מלא: יום של טקסים ממלכתיים, פעילויות חינוך, סיורים בירושלים, אירועי תרבות וחיבור של כלל הציבור הישראלי לסיפור איחוד העיר. יום כזה יכול להפוך לגשר בין חלקי החברה הישראלית ולחזק את תחושת השייכות הלאומית.
יש מי שיטענו כי מדובר בעניין פוליטי או מגזרי. אבל דווקא המציאות הבינלאומית מוכיחה אחרת. בעולם הערבי והמוסלמי מציינים מדי שנה את “יום אל־קודס” יום שהונהג על ידי המשטר האיראני בשנת 1979 במטרה לערער על הריבונות הישראלית בירושלים. באותו יום מתקיימות הפגנות, עצרות ותעמולה אנטי־ישראלית ברחבי העולם, תוך קריאה מפורשת ל”שחרור ירושלים” מידי ישראל.
האבסורד זועק לשמיים: בזמן שאויבי ישראל הופכים את ירושלים לסמל מאבק מרכזי בזהות שלהם, במדינת ישראל עצמה יום ירושלים עדיין אינו זוכה למעמד ממלכתי מלא. האיראנים מבינים היטב את מה שחלק מאיתנו שכחו ירושלים היא לא רק נדל”ן ולא רק סוגיה מדינית; ירושלים היא סמל. ומי שמוותר על הסמל, מוותר בסופו של דבר גם על התודעה הלאומית.
דווקא עכשיו, בתקופה שבה ירושלים עומדת שוב במוקד של מתקפות מדיניות, הסתה בינלאומית וניסיונות לערער על הקשר היהודי לעיר, מדינת ישראל חייבת להשיב בעוצמה ערכית וחינוכית. לא באמצעות סיסמאות בלבד, אלא באמצעות חקיקה, חינוך והכרה לאומית רחבה.
יום ירושלים צריך להפוך ליום שבו כל ילד בישראל מבין מדוע ירושלים היא בירת ישראל; יום שבו משפחות מכל רחבי הארץ מגיעות לעיר; יום שבו דגלי ישראל מונפים בגאווה ברחובות; יום שבו התקשורת עוסקת בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, במורשת ובחשיבות האסטרטגית של העיר המאוחדת.
ירושלים אינה שייכת למגזר כזה או אחר. היא לא רק של הדתיים, לא רק של הימין, ולא רק של תושבי העיר. ירושלים היא של כולנו — חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים, אנשי מרכז ופריפריה. הפיכת יום ירושלים לחג ממלכתי אמיתי תסייע להחזיר את ירושלים למרכז הסיפור הישראלי המשותף.
הכנסת והממשלה צריכות להוביל מהלך ברור: לעגן בחוק את יום ירושלים כיום שבתון לאומי, לקבוע טקס ממלכתי מרכזי בדומה לטקס הדלקת המשואות, להרחיב משמעותית את הפעילות במערכת החינוך ולהשקיע בהנגשת סיפורה של ירושלים לדור הצעיר.
אם יום העצמאות מסמל את הקמת המדינה, הרי שיום ירושלים מסמל את לבה ההיסטורי והרוחני. ועם שלא יודע לחגוג את ירושלים עלול יום אחד גם לשכוח מדוע נלחם עליה.
